יום שני לפנות בוקר, טרמינל 3, נתב"ג. אני שוב בורחת. אני ושד הבריחה שלי בשדה התעופה בשעה שהיא לא שעה. אני שוב קונה כרטיס לכיוון אחד ולא רוצה לחזור לכאן. אני כל הזמן שואלת את עצמי מתי אני אהיה בנאדם חזק, ומגיעה למסקנה שזה כנראה לא יקרה אף פעם.
הפעם רציתי לברוח בגלל האהבה. דור זה מי ומה שרציתי לי כל החיים. יש בבנאדם הזה משהו אחר, שכבר אין היום, זה הדור הנכחד, דור של פעם.
אז למה אני בורחת? כי כשאני מוצאת משהו שהוא כל כך טוב, רק מהפחד לאבד אותו עדיף לא להיות שם. עדיף שלא יהיה לי את זה מאשר שזה יהיה קיים ויעלם. כי אז זה יכאב, זה ישרוף לי את הלב ויהרוג אותי מבפנים.
אני יודעת שבעוד שבוע כשאני כבר לא אהיה כאן, הכל יראה לי נורא בטוח כי כבר לא יהיה מי שיפגע בי. מצד שני אני יודעת שאני אפסיד את הדבר הכי יפה בעולם בכל הבחינות. הכי אמיתי, הכי אוהב, הבנאדם שהכי קל לאהוב ולהעריץ.
כבר לא מעט פעמים בחיי מצאתי את עצמי בחדר העישון בנתב"ג בוכה ומזילה דמעות בלי הפסקה. הפעם זה קצת שונה כי מזהים אותי, שואלים שאלות ונוגעים. אבל זה לא מעניין אותי כי אני עוזבת. כבר לא מעניין מה יחשבו עליי.
אלה השלבים שאני מדברת עם אלוהים ומבקשת בקשות בלי הפסקה. רק הוא יכול לעזור לי כי אני לא יודעת להתמודד עם המצבים האלה. אני לא טובה בזה, אני לא טובה ברגש, אני לא טובה בכאב, אני לא טובה בכלום.
בסוף לא זכיתי לראות את הדיוטי פרי. לא עליתי על מטוס. זה היה אולי אחד הלילות היותר דרמטיים בחיים שלי שהסתיים באוטו של דור, שהגיע עם הזריחה לקחת אותי בחזרה הביתה.
mako בידור בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ובגוגל +
