בזמן שאני יושבת אצל הספר שלי אילן ומוסיפה לעצמי עוד משימה ועוד פגישה ועוד התחייבות, אני מסתכלת על תמונות השער שלי בבלייזר שמונח על השולחן כמו עוד עשרות עיתונים אחרים במספרה שלו, ולא נתפס לי שזו אני על השער! כמובן שאני מיד מחפשת מה לא בסדר.
אני רואה את הפרצופים של האנשים שנכנסים ובאופן שיטתי אחד אחרי השני מעיפים מבט עלי על העיתון, חזרה אלי, שוב על העיתון ולבסוף מבט של אישור מחשבה על אילן. אחרי שהוא מחייך אליהם חזרה הם מחייכים אלי כאילו הם באמת מכירים אותי.
שנייה אחרי שאני מצטלמת איתם והם מנהלים איתי שיחת חולין על החיים שלי כאילו הכרנו שנים. יש באופן כללי קטע כזה שכשאנשים תופסים אותי ברחוב כשאני לבד הם מתחילים להסביר לי מה ואיך אני צריכה לעשות או לא לעשות, מה נכון לי ועם מי נכון לי להיות.
מה לעשות, איך לדבר, מה ללבוש, ממה וממי להיזהר, מה לאכול ולאן לא ללכת. זה מעמיס לי את הראש וכל פעם מחדש אני צריכה להטעין את עצמי בחצי שעה של שלמה ארצי באוזניות וישיבה לבד, בניסיון להתנתק מהכל.
כמובן שיש גם את התגובות הפחות טובות מהסביבה אך למזלי עדיין לא יצא לי לשמוע אותן באוזניי, אלא רק דרך אמצעי המדיה. הגוף שלי כבר פיתח את התכונה המקסימה של לתת לדברים להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהשנייה אבל אני עדיין לא מספיק טובה בזה.
אני צריכה עוד קצת בשביל לרכוש מומחיות בנידון. השער הזה מבחינתי זו הצלחה אבל כמו תמיד בא לי עוד כי אני רוצה שדברים יתחילו לקרות! ולקרות מהר! אני יודעת שהחיפזון זה מהשטן, אבל זה לא מעודד את השד הקטן שיושב לי על הכתף השמאלית ולוחש 'נו נו נו מתי כבר?'.
בינתיים אני מנסה להשתיק אותו ולהתמקד כי אני יותר מדי מפוזרת. אני בתקופה שבא לי לטרוף את העולם אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אני רואה איך אני רוצה שקו הסיום שלי יראה אבל כרגע אני נמצאת רק בקו הזינוק, והגרוע מכל זה שאני עוד לא סגורה על מסלול הריצה שלי.