רבים מכם אמרו "ליהיא גרינר היא לא היחידה בעולם שילדה תינוק", "כולנו עברנו את אותם הדברים", "ליהיא לא היחידה, למה נראה לכם שאכפת לנו?!". כן, אתם צודקים! אני לא היחידה, אבל אני היחידה שמדברת על כך, כי לפני שילדתי לא היה לי מושג שכל הדברים הללו קורים, ואני רוצה להראות לכל מי שעברה את אותן החוויות שאתן לא לבד. ולכל הגברים שמתעלמים לחלוטין מזה שאנחנו הנשים יולדות, אז תתעוררו! תחשבו על החוויה המטורפת הזו, כי זה ממש לא קל!
אף אחד לא מדבר על פלא הלידה ועל העוצמה. אף אחד לא נותן לנשים מספיק כבוד אחרי שילדו. זה serious, אנשים! אנחנו הנשים עוברות כל כך הרבה ואף אחד לא נותן לנו קרדיט. זה סירייסלי לא ייאמן. הכוח והקסם שיש לנו הנשים, והיכולת המדהימה שאלוהים העניק לנו היא פשוט מטורפת. גברים לא קולטים את זה! ובכנות, אף אחד לא יכול לקלוט את זה עד שהוא לא עובר את החוויה הזו. לידה טבעית או ניתוח קיסרי...שניהם כואבים בצורה שאי אפשר להסביר. אני נשבעת, נראה לי שבכל פעם שאתם רואים אישה הולכת עם תינוק, אתם אמורים להניד בראש ולחייך (כלומר, בייסיקלי אתם צריכים לקוד קידה מתוך כבוד למה שהיא עברה).
אני שוכבת במיטה כל היום ליד העריסה של הילד שלי, וכשהוא נרדם אני מנסה לקום ולהתנקות קצת. כשאני קמה, אני שומעת יבבה קטנה ורצה חזרה להיות לצידו. זה קורה כמה פעמים ביום ואף פעם אין לי הזדמנות לדאוג לעצמי. אני כן מצליחה לבצע דברים באמצעות הטלפון או בלפטופ שלי, אבל הכל נעשה תוך כדי הנקה כמובן. למדתי איך לעשות כל מיני דברים, אבל אני עדיין על הפנים- השיער שלי אפילו מצמיח ראסטות מלמטה. לא היה לי צ'אנס להתאפר לגמרי או לסדר את הלק המתקלף שלי. האפשרות היחידה שלי לטפל בעניינים היא לשאוב בקבוק שלם ולשמור אותו בצד לאימא שלי שתאכיל אותו. אני חייבת לתכנן קדימה כל הזמן כדי להגיע לתוכניות שבהן אני מתארחת. אני מנסה לקום וללכת לקניון, אבל אני לא יכולה לעשות את זה לבד. מאוד מפחיד אותי לחשוב שהוא עלול לבכות במכונית בדרך או בקניון, כמו שהוא כבר עשה בעבר.
אחותי עדי הייתה כאן בשבוע שעבר. היא הגיעה מלוס אנג'לס לראות את האחיין החדש שלה. היא באה רק לחמישה ימים! זה היה כל כך קצר, אבל אלה היו חמשת הימים הכי טובים שהיו לי מאז שילדתי! היא עזרה לי כל כך. אף פעם לא חשבתי שאצטרך עזרה, ואני לא מתביישת לומר – אני צריכה עזרה!!! ישנתי כל כך טוב כשהיא הייתה כאן. היא אפילו הניחה את מייקל הקטן סמוך לחזה שלי כשאני עוד ישנה ומיקמה אותו בתנוחה מושלמת כך שהוא הצליח לאכול ואני המשכתי לישון. לא יצא לי כמעט להחליף לו חיתול בחמשת הימים האלה ויכולתי לצאת קצת מהבית.
ולמרות כל התלונות – אני באמת ברת מזל. מה שלא סיפרתי לכם הוא שאימא שלי גרה איתי for now ובלעדיה כבר היו מאשפזים אותי בבית משוגעים. היא עוזרת לי עם מייקל, היא עוזרת לסדר את הבית, היא קונה מצרכים, מבשלת ובייסיקלי מנהלת את הבית בכל יום. עם כל העזרה הזו אתם בטח תוהים למה אני מתלוננת ולמה אני כל כך על הפנים, אבל אין מה לעשות, אני כמו פרה ברפת. אני פשוט יושבת ומחכה שיחלבו אותי. זה קומפליטלי מרוקן אותי. אני כל כך עייפה, אני רק רוצה לישון. אין לי תיאבון (שזה דווקא די סבבה), אני אוכלת פעם ביום וגם זה קורה כשאני נזכרת בסביבות חמש אחה"צ שעדיין לא אכלתי. יוסי חוזר הביתה בשמונה בערב ואז אני סוף סוף יכולה להתקלח. אין לי מושג איך כולכן עושות את זה בלי עזרה. איך אתן עושות את זה?? חשבתי שאני אחת הבחורות היותר חזקות שיש, אבל כנראה שטעיתי. סירייסלי אם יש לכן איזו שהיא עצה, אני אשמח אם תשתפו אותי. כן, אני קוראת את כל הטוקבקים שלכם...מאוד משעשע כשאני שרועה במיטה – אז תודה!
בייסיקלי, לכל הגברים שקוראים כרגע, תבינו מה האישה שלכם עברה. תודה ליוסי שלגמרי מבין. אל תתנו לה להתעצבן או להיות עצובה. נסו לעזור ככל האפשר, תחמיאו לה, תפנקו אותה וחשוב מכל – תנו לה ריספקט!!! כי היא כרגע עברה את התהליך הכי precious שקיים בעולם.
mako בידור בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ובגוגל +
