בשנתיים האחרונות טום באום מעביר את זמנו על קו לוס אנג'לס – תל אביב. הסטוריז מעיר המלאכים אולי מספקים לצופים רגעי אסקפיזם, אבל במציאות באום מתמודד עם משברים מטלטלים. לפני כשנתיים, בעוד אביו מתמודד בארץ עם סרטן ריאות, התגלה כי גם אחייניתו התינוקת חולה. "כשהיא הייתה בת שנה גילו לה לוקמיה, וזו הסיבה שנסענו כל הזמן, להיות איתה ועם אחותי שגרה שם. עשו לה השתלת מח עצם שאחותה הגדולה תרמה, היא הייתה במצב קשה. בזמן הזה אבא שלי היה חולה בארץ. במשך שנתיים הוא היה מאוד חזק, ההידרדרות הייתה פתאומית והטיפולים החלישו והרגו אותו. אמא שלי כל הזמן ג'נגלה בין הנכדה שלה לבין בעלה, זה היה מאוד קשוח. אחרי השבעה על אבא שלי, הגיעה השבעה הלאומית. קמנו מהשבעה בשבעה באוקטובר".
מאבל אישי לאבל לאומי.
"כן, אלו היו שנתיים וחצי מאוד קשות. הייתי בוכה כל היום ויותר גרוע, הייתי רואה את אמא שלי יושבת מול הטלוויזיה ובוכה, ואני כבר לא יודע אם זה בגלל אבא שלי או בגלל הסיפורים המחרידים. זו גם הסיבה שיצא לנו להיות בעיקר באל-איי בתקופה הזאת, אמרתי לה, 'את צריכה להיות עם הנכדים שלך, את צריכה את המשפחה'".
הצלחת לעכל את מה שעבר עליך בתקופה הזו?
"לאבד הורה זה דבר מאוד קשה, אני לא מאחל את זה לאף אחד, וזה לא משנה אם זה הורה חולה או לא, זה תמיד מפתיע. אני בן זקונים, הייתי קשור מאוד לאבא שלי. אני שמח שהוא זכה להגיע לגיל 80, אבל זה מוזר שבן אדם נעלם. אני לא קולט אפילו עכשיו, כשאנחנו מדברים, שהוא לא קיים. יצא לי כמה פעמים להתקשר אליו באוטומט, אפילו היום, מישהו העיר לי על הצמיג ואבא שלי היה מהנדס רכב, אז ברור שהייתי מתקשר אליו. החיים חזקים מהכל, אבל הם גם מאוד קשוחים".
איך התמודדתם עם האובדן?
"היינו הרבה עם המשפחה, זה נורא חיזק אותי ואת אמא, והזמן מרפא. אני עדיין בתוך זה, אבל אני מאמין שהכל מחזק ומחשל אותך. בגלל שאני צעיר זה הגיע אליי מוקדם, אבל זה הטבע. לי הוא פשוט דפק בדלת קודם".
אני לא סנדי בר
ברשתות החברתיות נמנע באום (31) מלשתף את ההתמודדות המשפחתית והכאב האישי. להפך, הוא מרבה להעלות סרטונים מצחיקים ולנסות להעלות לאחרים חיוך על השפתיים. כשהוא משתף את מה שעבר עליו בשנים האחרונות יהיו כאלה שיאשימו אותו בחוסר אותנטיות, אבל לדבריו הצחוק הוא חלק מההתמודדות ומהיכולת שלו להישאר אופטימי גם בתוך המציאות המורכבת. "אני אדם שרואה הכל בהומור והכל כאילו נורא מצחיק אצלי, אבל עדיין אנשים, ולא רק אני, מתמודדים עם הרבה חרא שאנחנו לא יודעים עליו. אסור למהר לשפוט. אנחנו צריכים ללמוד מכל מה שקורה לנו, לחבק אחד את השני ולהיות יותר רגועים ואוהבים".
במה השיפוטיות כלפיך מתבטאת?
"אני מוצא את עצמי מסביר לכולם שלא עברתי לאל-איי, אני פשוט כל החיים על הקו כי המשפחה שלי שם. מאז שאני ילד אני טס ללוס אנג'לס, זה בית שני שלי. אני לא סנדי בר, העבודה, החברים והחיים שלי פה, פשוט מכורח הנסיבות יצא שהשנה הייתי שם הרבה. לפעמים גם אנשים אומרים לי, 'וואו, אתה יותר חכם ממה שחשבתי'. יש משהו בפרסונה שלי שגורם לאחרים לא לתפוס אותי ברצינות. זה נכון, אני מתעסק יותר בהומור ופחות במה שאני חווה, אבל אולי בבוא היום אני אחשוף את המקומות האלה יותר, כי יש בי עוד צדדים. אולי בכתיבה אחשוף יותר את החרדות".
אתה מתמודד עם חרדות?
"אני בן אדם מאוד חרדתי, תמיד הייתי. אני היפוכונדר, מבחינתי היו לי כל המחלות, בנפש ובגוף. גם אבא שלי היה היפוכונדר מאוד גדול, הוא כל הזמן פחד שהוא יחלה בסרטן ובסוף זה באמת קרה, אבל אני יודע שהחיים לא עובדים ככה. מבחינתי אסור להאמין שמחשבה יוצרת מציאות כי זו המהות של החרדות שלנו, זו מחשבה מסוכנת".
זה מאוד שונה ממנטרות שאנחנו מכירים, אבל בסופו של דבר זה הדבר הראשון שמלמדים בהתמודדות עם חרדה – להבין שהמחשבות שלנו הן רק מחשבות והן לא המציאות.
"זה הכי מעורר חרדות לחשוב שאם תחשוב על משהו הוא יקרה. אבא שלי סבל מאוד בשנים האחרונות, הוא כל הזמן פחד למות, וזה מה שאני מפחד שיקרה לי. אני מאוד בעד כל דבר שיכול לעזור, ואם צריך כדורים, אז כדורים. אני לא לוקח, אבל אם צריך, אז לקחת מה שצריך כדי לשחרר את הנפש. לא צריך לסבול, אני כל החיים שלי בטיפול כי אם הנפש לא בריאה אז הגוף לא רלוונטי. אני מעשן מגיל 15, ובגלל אבא שלי הפסקתי לעשן".
בתוך החיים על הקו שהמציאות זימנה לו מצא באום רגעי שקט שלא היו לו לפני כן. את השקט הזה הוא ניצל לכתיבה של סרט קצר. "אני מרגיש שאני זוכה לחיות את החיים שלי מהצד וזה גורם לי לעצור ולהתחיל ליצור. אלה דברים שבחיים לא חשבתי שאעשה. זה ממש בחיתולים, אז אין לי מה להרחיב".
זה בטח יותר קל כשאין את הגירויים של הארץ.
"החיים פה הם מאוד אינטנסיביים, לטוב ולרע, זה נורא כיף, אבל מצד שני אתה מוסח. הכל קורה פה מהר, רגע אחד אתה בממ"ד, רגע אחרי אתה עם חברים שותה יין. משעמם באל-איי רצח, אבל יש שם משהו שגרם לי להסתכל על הדברים מפרספקטיבה אחרת ולכתוב. בכלל, התחלתי לעשות שם דברים שתמיד רציתי לעשות ואף פעם לא הצלחתי, ואני מאוד גאה בעצמי".
למה לא הצלחת לפני כן?
"תמיד הייתי בחוגי משחק, הייתי ילד של תיאטרון והמטרה שלי מאז ומתמיד הייתה לנסוע ללוס אנג'לס וללמוד משחק. בגלל 'המירוץ למיליון' וההנחיה בערוץ הילדים, החלום הזה התמוסס. קרו דברים מהממים שנורא אהבתי, אבל הם דחקו הצדה את היצירה. כשאתה נכנס לתוך לופ של פרסום אתה נורא מפחד להיות לא רלוונטי, והרבה פעמים אתה עושה דברים כדי להישאר בתודעה, שיזכרו אותך. כשהפחד הזה נעלם זה כיף ומשחרר. למי אכפת? הגעתי לתחושה הזו כבר לפני שנים, אבל במציאות של היום, עם מה שקורה פה במדינה, הכל מרגיש זניח ולא משמעותי. בשפה הומואית – מעניין את הכוס אם אני רלוונטי או לא".
זה הגיע מתוך התפתחות והתבגרות או מתוך חוסר התעניינות של הצד השני?
"אף פעם לא הרגשתי שיש חוסר התעניינות. אני פשוט אוהב את השקט שלי, מי שמכיר אותי יודע שיש לי אותם חברים שנים, אני אוהב את החבורה שלי, את הפינה שלי, כוס יין בסוף היום, אני מסתפק בדברים הקטנים. גם באל-איי אני מוצא את זה המון, וזה שאני אנונימי רק מוסיף. לא שפה אני איזה כוכב גדול, אבל כן, יש הבדל".
זו התחלה נקייה.
"פה יש לי המון פחד להיכשל ובסופו של דבר זה מונע ממני לעשות דברים. אני מעריץ אנשים שלא אכפת להם, שפשוט עושים. המחשבות שלי גורמות לי לא לעשות, ויש שם משהו בזה שאין לי מה להפסיד ושאף אחד לא מכיר אותי שגורם לי להעז יותר. אני חושב על זה שם, אבל אני רוצה לבצע את זה פה. העשייה שלי היא פה, אני פה".
פורים זה הבייבי שלי
באום התפרסם בגיל 21 כשהשתתף בעונה הרביעית של "המירוץ למיליון" לצד אוריאל יקותיאל. לאחר התוכנית הוא החל להנחות תוכניות ילדים ונוער ושיחק בסדרות כמו "גאליס", "אובוי", ו"כפולה". "אני נורא מקנא באנשים שהקריירה שלהם הייתה הדרגתית, כי לקח לי זמן להבין שלא הפרסום הוא מה שמשנה, אלא מה אני אוהב לעשות בחיים. קשה לקלוט את זה בזמן שאתה בלופ, והיום אני צריך להזכיר לעצמי שלאף אחד לא באמת אכפת. תקבל את התפקיד או לא, אנשים שוכחים מאוד מהר. השאלה היא מה באמת עושה לך טוב, מה באמת מרגש אותך".
מה באמת מרגש אותך?
"פורים זה הבייבי שלי, אני עושה אותו בצורה הכי משוגעת שיש כבר עשר שנים. זה פרויקט זניח אולי, אבל הוא מרגש אותי, אני משקיע בזה המון, טו מאץ' אפילו. חוץ מזה, החיפוש אחרי מה שמרגש אותי עדיין נמשך, כשצילמתי פיצ'ר פעם ראשונה זה מאוד ריגש אותי, ועכשיו כשגיליתי את היצירה והכתיבה, זה מאוד מרגש אותי. זה נורא פריווילגי, כי אנשים לא תמיד מוצאים את מה שמרגש אותם, הם פשוט עובדים כי צריך כסף ולפרנס. אני מאוד מוקיר את זה זה לא מובן מאליו בכלל".
היום היית עושה את "המירוץ"?
"היום לא הייתי מסוגל, זה נורא קשה. זה מלחיץ מאוד, זה עשר משימות ביום, לא לישון ולא לאכול, ללכת, לטפס ולקפוץ, להיכנס לחדר ולעשות טסטות ולטוס שוב לעוד מדינה. כל מה שרציתי זה לחזור לבית הקפה שאנחנו יושבים בו עכשיו ולשתות אמריקנו קר".
ומה לגבי ריאליטי אחר?
"הייתי עושה 'הזמר במסכה' ו'רוקדים עם כוכבים'. אני זז מדהים, פשוט הקטע של הכוריאוגרפיה, אני לא טוב בלזכור את הכל".
אחרי לא מעט שנים בעולם הילדים והנוער, בשנים האחרונות ראינו את באום בתפקידי משחק דרמטיים. בין היתר, הוא שיחק בסרטים "לילה בחיפה" של עמוס גיתאי ו"כאילו אין מחר" של ניצן גלעדי, ובסדרות "אבירם כץ", "שישה אפסים" (שנקנתה לנטפליקס). בסדרה "האיש שרצה לדעת הכל" גילם באום את נצח, חוקר משטרה סטרייט. "זה היה דבר מדהים, זה לא קרה עד עכשיו ואני מקווה שזה יקרה שוב. אני מרגיש שלא פותחים להומואים מספיק אודישנים לתפקידים של סטרייטים. סטרייטים תמיד עושים תפקידים של גייז, אבל מעט מאוד גייז יעשו תפקיד של סטרייט".
לאחרונה הייתה סערה סביב הליהוק של לי בירן לתפקיד פרסיליה מלכת המדבר.
"אין לי בעיה עם זה, אבל אם עושים את זה ככה, אז זה צריך להיות לשני הכיוונים. עשיתי לא מזמן אודישן לגיי, ובתיאור הדמות היה כתוב בסוגריים, 'לפתוח את הראש, לא רק לגייז', כלומר לא חייב לקחת שחקן גיי. באמת? מי לא פותח את הראש לסטרייטים? אם כבר הפוך, לפתוח את הראש זה לראות גייז בתפקידים של סטרייטים. בסוף אגב באמת ליהקו סטרייט".
גם הקהל עוד לא פתח לחלוטין את הראש. עדן חסון יצא מהארון, והטוקבקים היו קשים מאוד.
"אני מודה שלא קראתי כי זה עושה לי רע, אבל למי אכפת? עדן הוא אותו עדן, מה זה משנה? השירים הם אותם שירים, הוא בן אדם מקסים, מתוק ומוכשר עם לב זהב. שכל אחד יחיה את חייו, השיח הזה כל כך מיושן, ויחד עם זאת, היום חושבים שזה מגניב להיות ביסקסואל. אחיינית שלי, בת 12, פעם אמרה לי שהיא ביסקסואלית כי שם זה מגניב. וזה לא מגניב וזה גם לא לא מגניב, זה מה שזה. אבל הדיסוננס לעומת איך שפעם הומו היתה קללה, זה מהפך".
זה לא מה שהומופובים מפחדים שיקרה, שמרוב נרמול זה יהיה "מגניב"?
"זה לא רלוונטי אם זה מגניב או לא, בסופו של דבר זו נטייה מינית שנולדת איתה, מי שאוהב גברים אוהב גברים ומי שאוהב נשים אוהב נשים. לא משנה כמה תנרמלי את זה, אני אוהב גברים, אין איך לשנות את זה".
באום מוגדר כמנחה ההומו המוצהר הראשון בערוץ הילדים, והוא אחד מנושאי הדגל של הקהילה הגאה בקרב הדור הצעיר. גם הוא בילדותו סבל לדבריו מלא מעט בריונות בנושא. "ביסודי כל הילדים צחקו עליי וקראו לי הומו, ואמרתי שאין מצב שהם צודקים, אני חייב להיות סטרייט רק כדי להוכיח להם שהם טועים. מרגע שהבנתי שזה מה שאני ושהם צדקו היה מהמם, אבל כל מה שקרה לפני זה ממש טראומה. יש משהו בגיל הזה שהוא כל כך רגיש, והצחוקים האלה, כשאתה יורד על מישהו שהוא קצת שונה, מצלקים. בגלל זה המודעות כל כך חשובה, למילים יש כוח והנרמול של הדבר חשוב".
אז מתי זה הפך להיות מהמם?
"המחשבה שלי השתנתה ברגע שהבנתי שאני לא שונה, אלא מיוחד. הבנתי שאני ההומו היחיד בבית הספר, ובאותו רגע הפכתי את זה ליתרון. הייתי חבר של כל הבנות, הסטרייטים היו נקרעים ממני. הייתי בא לשיעור עם קלאץ' וטייץ, המורות התעלפו עליי, הייתי עושה איתן קפה בחדר מורים ומרכל. כל בן אדם שהוא טיפה שונה מהנוף צריך לקחת את זה ולעשות מזה בונבוניירה, כי למה להיות כמו כולם? זה משעמם".
מה אתה חושב על ההתבטאויות של חברי הכנסת והשרים נגד הקהילה הגאה?
"ראיתי את יצחק פינדרוס מתראיין ושאלו אותו על האמירה שלו שהקהילה יותר מסוכנת מחמאס ומחיזבאללה, והוא לא חזר בו. זה מטורף שזה בן אדם שיושב בכנסת, שחושב שאני יותר מסוכן מהאויב שלו, שחושב שאני האויב. אני חי בתל אביב, שהיא עיר מדהימה ומאוד מתקדמת, אבל עדיין אין לי זכויות במדינה, אני משלם מסים אבל לא יכול להתחתן. כשאני הייתי ב'מירוץ' לפני עשור ודיברתי בלשון נקבה בפריים טיים אנשים אמרו וואו, היום זה אומנם כבר לא וואו, היום זה סבבי, אבל אני מפחד שההומופוביה חוזרת ושאנחנו הולכים צעד אחורה. זה מה שקורה כשיש אנשים בממשלה שאומרים דברים כאלה, זה נותן לגיטימציה וזה מפחיד. יש בדיחות כמו 'עוד מעט לא תוכלו להיות הומואים', 'עוד מעט יכניסו אתכם לגטו', אבל יש רגעים שזה כבר לא צחוק. אם לא נילחם ונעשה פרובוקציה, אולי יגיע הרגע שלא נוכל להחזיר את הגלגל לאחור".
אם פה הכל זה הייטק ונשק, שם זה הכל תסריטים
בדיוק כפי שבאום לא חושף ברשתות החברתיות את הקשיים האישיים, הוא גם לא ממהר לחשוף את החיים הזוגיים שלו. לדבריו זה לא נובע מהסתרה, אלא פשוט כי עוד לא מצא את האחד. "היו לי בני זוג, זה משהו שאני אף פעם לא מדבר עליו, אבל ביום מן הימים, כשזה יהיה ממש רציני, אני אדבר על זה. הייתה לי זוגיות שהייתה מאוד אישית, ומאוד שמחתי שזה נשאר שלי".
זה נובע מהפחד שהתקשורת תחרב את זה?
"לא הייתי בזוגיות מתוקשרת אף פעם, היו אייטמים פה ושם, אבל תמיד אמרתי שברגע שזה יהיה זה ויהיה לי בן זוג שאני ארצה להתחתן איתו, אני אצעק את זה לעולם. זה עדיין לא קרה, את מה שהיה עד עכשיו העדפתי לשמור לעצמי ואני שמח על זה".
ילדים זה משהו שמדבר אליך?
"לצערי עוד לא. זה גם מפחיד אותי, אנחנו חיים בעולם כזה משוגע, איך אביא לפה ילד? נבר סיי נבר, אבל כרגע לא".
איך הבחורים האמריקאים?
"משהו בלוס אנג'לס הוא נורא כיף. חושבים שאני דוגמן, לא מכירים אותי ומתחילים איתי. פה מכירים אותי ויש עליי דעה קדומה, אבל, וזה אבל גדול, אין על החתיכים בארץ. אין, לא יעזור, זה לא קיים בשום מקום בעולם, הכי חתיכים פה, טו דַיי פור. זו עיר הדוגמנים אז יש חתיכים, אבל הם אמריקאים, זו תרבות אחרת, בסוף אנחנו אוהבים את האותנטיות, את ה'עמך', החיבור לקרקע, אין לי כוח לדבר שעה על כלום. יש שם גם קטע של 'לאב בומבינג', אנשים מרעיפים עליך אהבה, לוקחים אותך לדייטים, והופ, נעלמים".
זה קורה גם בארץ.
כן, אבל באל-איי יש להם ממש מושג של 'אל-איי לאב', זה כאילו 'פיירי טייל', הם מאוד אוהבות כאילו ברמת סרט הוליוודי, ואז יאללה, נקסט, הדבר הבא. זה דופק את המוח".
אם כבר סרט הוליוודי, ניסית את מזלך בביזנס?
"דברים לוקחים זמן, ואני גם לא שם. יש איזו מחשבה שאם מישהו עובר, צריך לשבת עם סטופר ולחכות שהוא יצליח, אבל זה לא עובד ככה. לחברים שלי שעברו לארה"ב לקח שנים להבין מי נגד מי, שלא נדבר על השואו-ביז, שלא נדבר על לוס אנג'לס. אם פה הכל זה הייטק ונשק, שם זה הכל תסריטים. זה מה שכל העיר מתעסקת בו, כולם שחקנים, מפיקים, רקדנים, והאתגר הוא עצום. ברור שיש לי חלומות גדולים, אבל לאט-לאט".
יש חשש ברחוב מתגובות אנטישמיות?
"איך שאתה מגיע לשם רק בא לך לצעוק 'אני ישראלי', אני שומע רק מוזיקה בעברית, ושם אתה עוד יותר מבין כמה קסם יש בישראל. אל-איי היא נורא גדולה, אז אתה לא מרגיש את האנטישמיות ברחוב, להפך. אתה הולך ורואה שלטים בעברית - 'חלית? נפצעת? תתקשר למשה'. אמיתי, זה שלט שיש שם. אל-איי מפוצצת יהודים וישראלים, בבוורלי הילס כולם הולכים עם מגן דוד ענק, הם גאים בזה בצורה מטורפת, אבל אני יודע שיש מקומות יותר קשוחים. אף פעם לא ראיתי מחאה פרו-פלסטינית, להפך, יש דגלי ישראל בכל מקום. יש דגל ישראל ליד הבית של אחותי וקים קרדשיאן גרה לידה, אז היא כל יום רואה אותו. זה מטורף".
יצא לך להיתקל בה?
"לא, אבל ראיתי אותה נוסעת באוטו. תארי לך שאני נתקע בה ברכב, זה אייטם מטורף, אבל היא תובעת אותי, היא גם לומדת משפטים אז זה הסוף שלי, אני לא אצא מזה חי. אבל יש לזה קטע, בטעות לנשק לה את הפגוש".
עד כמה זה נוצץ להיתקל בסלבס ששם?
"בתור ישראלי זה מאוד נוצץ, אבל זה כמו שאני אראה את רן דנקר קונה קפה או את אנה זק עושה קניות בסופר, אלה אנשים רגילים בסופו של דבר. ראיתי את מיילי סיירוס עושה קניות, ואף אחד לא הסתכל עליה. אמרתי שאני חייב להראות לה את התחפושת שלי, היא גם עשתה לה לייק. כשהיא יצאה בדיוק שתי ילדות ניגשו אליה וביקשו תמונה, כאילו זה אני ושירה נאור בנווה צדק, אז אמרתי לעצמי, 'עכשיו אתה ניגש'. אמרתי לה, 'רציתי להראות לך' - ואז היא אמרה לי, 'Oh my god, I thought I recognized you'. אם זיהית, אז למה לא אמרת שלום? טוב יאללה, בואי נעשה תמונה. אגב, מה שהתברר אחר כך זה שגם שתי הבנות לפניי היו ישראליות, אין, זו רק החוצפה הישראלית, זו מיילי סיירוס ואנשים לא מסתכלים, זה מטורף בעיניי. ראיתי גם את טרוי סיוון רוקד בבר גייז, רציתי לגשת אליו אבל אמרתי לעצמי שהוא רוקד עם חברים, אז אני אכבד לו את הספייס. יש בזה משהו מרגש, אבל מצד שני לא צריך להתלהב יותר מדי".
אתה עובד שם?
"בקטנה, אבל אני תמיד עובד. בדיוק עולה לי פודקאסט חדש בשם 'המשחקיה של טום' ואני ממשיך לעבוד באינסטגרם ובמשחק, באל-איי אני עושה שיתופי פעולה עם עמותות שמקדמות את ישראל. כל הישראלים שגרים שם בסוף מתעסקים במנעולים ועושים ים כסף, אז עוד לא הגעתי להחליף מנעולים, אבל אני עובד, אני מייעץ על תוכן ומנחה אירועים. אי אפשר לשבת ולחכות, לוס אנג'לס יקרה ואתה חייב להתפרנס".
מה היית רוצה שיקרה ב-2025?
"שכל החטופים יחזרו, ואז יהיה אפשר לחשוב הלאה. אתה רוצה לדעת שאם אתה נחטף מהמיטה שלך, הממשלה תעשה הכל כדי להחזיר אותך. שום דבר לא משתווה לזה".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: קורין סוויד | איפור ושיער: אלכס סיבקוב | הפקה: טל פוליטי