מאז שהחלה המלחמה בישראל, כוכבים רבים מעבר לים התגייסו למען ההסברה הישראלית - ושיתפו לאלפי ומיליוני העוקבים שלהם ברשתות החברתיות את הזוועות שמתרחשות כאן מאז שבעה באוקטובר. אחת מהן שבולטת במיוחד בתקופה האחרונה היא מונטנה טאקר, זמרת, רקדנית, שחקנית - וידועה בעיקר כטיקטוקרית אמריקאית עם למעלה מתשעה מיליוני עוקבים בטיקטוק ובאינסטגרם.
מאז מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, טאקר (30) יהודייה גאה, מפרסמת בקביעות תכני תמיכה בישראל - ועל אף אינספור התגובות הרעות שמקבלת ועשרות אלפי העוקבים שמאבדת, היא לא מתכוונת להפסיק לרגע. אם כבר, ההפך הוא הנכון - בשבוע שעבר הכוכבת נחתה בישראל במטרה להמשיך את ההסברה שלה לעולם - מקרוב, בדיוק כמו השחקן האוסטרלי נת'ניאל בוזוליק ששהה כאן במשך חודש ימים, ובדיוק כמו מייקל רפפורט שעדיין נמצא בישראל בימים אלה.
בריאיון שערכנו איתה מיד אחרי שנחתה בארץ, טאקר מספרת על השורשים היהודיים שלה, על סבא וסבתא שמאז ומתמיד סיפרו לה על הזוועות שהם עברו במחנה ההשמדה אושוויץ - וגם על האומץ להפגין תמיכה חד-משמעית בישראל מבלי לפחד שזה יחבל לה בקריירה.
צילום: נויה חסון
כמה שרשראות את עונדת!
"כשהגעתי לכאן התחלתי עם שלוש שרשראות ועכשיו יש לי שבע. לפני שאעזוב, אני חושבת שיהיו לי 20".
ספרי לנו קצת על עצמך.
"שמי מונטנה טאקר. אני זמרת, רקדנית, שחקנית ועכשיו גם אקטיביסטית ברשתות החברתיות. זו הפעם השנייה שלי בישראל, ביקרתי כאן לפני 10 שנים. מאז רציתי לבוא שוב, ולא יצא לי - אז עכשיו זה הזמן. הטיול הזה כל כך חשוב עבורי מכל מיני בחינות, ואני מקווה שעצם הגעתי לכאן נותן השראה לאנשים אחרים להגיע לישראל. זו המדינה הכי יפה עם האנשים הכי יפים. ולמרות שישראל עוברת תקופה קשה עכשיו, השמחה והאהבה שיש במדינה ובקרב העם שלה זה כל כך מדהים".
מהם השורשים היהודיים שלך?
"יש לי משפחה שמתגוררת בישראל, אני יהודייה ממוצא אשכנזי. סבא וסבתא שלי הם ניצולי שואה מהונגריה ורומניה. לפני שנה ראיתי סדרה שנקראת "איך לעולם לא לשכוח?, ובעקבותיה גרמתי לעוקבים רבים שלי לנסוע איתי לפולין. נסעתי לאושוויץ, סבתא שלי שרדה את המחנה באושוויץ. לימדתי את מיליוני העוקבים שלי על השואה ועל האנטישמיות בעולם. מאז שהתחלתי להשתמש ברשת החברתית שלי כפלטפורמה להסברה על השואה, יצא לי ללמד אנשים על הנושא הזה, ומאז שבעה באוקטובר, ניצלתי שוב את הפלטפורמה שלי, ובה מאז אני מדברת רק על ישראל ומנסה ללמד אנשים כמה שרק אפשר על מה שקורה כאן. זו הסיבה שרציתי לבוא פיזית לישראל, לפגוש אנשים, שורדים, חטופים שהשתחררו ומשפחות - ולהראות שאלו הם סיפורים אמיתיים ושזה קרה. כמו שעדיין קיימים מכחישי שואה, זו הסיבה שנסעתי לפולין, ושיניתי את הדעות של רבים - אז אני מקווה שאשנה עכשיו את הדעות של אנשים על ישראל, כל זאת בתקווה שלא תהיה הכחשה".
באיזה שלב החלטת לקחת חלק בהסברה?
"מיד ביום הראשון. ברגע שהכל החל, זה הגיע לאוזניי והתחלתי לפרסם. למעשה, לא פרסמתי שום דבר בשבועיים הראשונים מלבד תכנים על ישראל והמלחמה. הרגשתי אשמה, הרגשתי מוזר לעשות דברים נורמליים שאני בדרך כלל עושה ושאני לא פה ולא יכולה להיות עם כולם כאן בישראל. אבל מה שנתן לי השראה להתחיל להמשיך לפרסם את הריקודים שאני בדרך כלל מפרסמת הייתה פגישת הזום שערכתי עם 350 ילדים ונערים מישראל. לימדתי אותם ריקוד בזום בשבוע השני למלחמה - ואז ואמרתי לעצמי, 'הם היו כל כך מאושרים מהריקוד, כשבאמצע נשמעו אזעקות והם היו צריכים ללכת למקלטי. ואז אמרתי לעצמי, 'אם הם יכולים למצוא בתוכם שמחה במצב שבו הם נמצאים - אז גם אני יכולה'".
לא פחדת שכל ההסברה הישראלית תשפיע על הקריירה שלך?
"זו שאלה שאני נשאלת כל הזמן, וזה מכעיס אותי כל כך, כי היו לי הרבה שיחות עם אנשים יהודים ולא יהודים, שלא משתפים ולא מדברים על המצב, וכל הפחד שלהם הוא לאבד עוקבים, לאבד את הקריירה ואת כל מה שהם עבדו עבורו. כשאני שומעת אותם אומרים את זה, אני אומרת להם, 'אתה שומעים כמה מטורף זה נשמע? שאתם מפחדים לאבד את העבודה שלכם בגלל שתשתפו תכנים על העם שלכם, העם היהודי?'.עבורי זו לא שאלה אפילו. אני לא יכולה לדמיין את עצמי לא מפרסמת ולא משתפת. אני תמיד מדברת על סבא וסבתא שלי ששרדו את השואה. עכשיו, כשיש לי פלטפורמה שאני כל כך אסירת תודה עליה, ויש לי מיליוני אנשים שיכולים להקשיב לי, אני לא יכולה לדמיין את עצמי לא משתפת - ואני מקווה שיותר אנשים יתחילו לשתף - זה אף פעם לא מאוחר מדי".
בכל זאת, איבדת 50 אלף עוקבים.
"בשבועיים הראשונים איבדתי 50 אלף עוקבים. קיבלתי איומי מוות כל יום ואת ההודעות הכי מטורפות שיש. 'הסבים שלך ראויים למות', 'אנחנו לא נעצור עד שתמותי', 'את רוצחת תינוקות', 'את תומכת בג'נוסייד', 'רק בגלל שמשפחתך נהרגה על ידי נאצים לא אומר שאת צריכה להיות נאצית'. כל כך הרבה שנאה. אבל להיות עכשיו בישראל, ללכת ברחוב כשאנשים עוצרים אותי פה ואומרים לי, 'תודה על מה שאת עושה' - זה מה שגורם לי להמשיך. גם ההודעות שאני מקבלת ברשת, הודעות יפות של הרבה אנשים אומרים לי: 'אנחנו לא מרגישים תמיכה עכשיו, והתמיכה שלך חשובה לנו מאוד. אנשים רואים אותי עונדים את כל השרשראות שלי, ואומרים לי: 'את מעוררת בנו השראה לא להסתתר - ולהתגאות'. פה בישראל כולם עונדים מגן דוד וזה כל כך נורמלי, אבל בארה"ב אנשים מפחדים לענות את התכשיטים שלהם, להראות שהם יהודים. הם מורידים את המזוזות שלהם, הם מחביאים את החנוכיות שלהם. המצב כל כך רע בארה"ב עכשיו, אז להיות כאן בישראל ולהרגיש את הגאווה בלהיות יהודי זה כל כך יפה, וזה מעורר בי השראה להמשיך בעשייה".
איך את מגיבה לכל הודעות השנאה שאת מקבלת?
"משהו שאני כל הזמן מוודאה שאני עושה זה שאני לעולם לא מגיבה לתגובות שליליות. זה מה שהם רוצים. האנשים האלה מתחבאים מאחורי ניידים ומחשבים והרבה מהם הם בוטים, אפילו לא אנשים אמיתיים, שמגיבים תגובות הזויות בעמודים של אנשים. אז כל מה שאני עושה בזמן הזה, אני ממשיכה ללמד, ממשיכה לשתף עוד דברי אמת, רגעים חיוביים, עוד רגעים שאני עושה כל מה שאני יכולה. כשבנאדם רע אליך בלי סיבה - הם רוצים שתגיב וברוב המקרים, הם האנשים שעובר עליהם משהו, הם אלה שעצבניים. אז אני אומרת שהדבר הכי טוב זה לא להגיב ולהמשיך להגיב את האמת שלך ובמה אתה מאמין".
מה לגבי היום שאחרי? מה את חושבת שישתנה?
"את יודעת, זה מעניין... המטרה של כל האסון הזה זה להפיל את העם היהודי, נכון? להפיל את ישראל. אני חושבת שזה רק הפך אותנו ליותר חזקים. אני מקווה שאתם מרגישים חזקים יותר, שאתם מקבלים תמיכה מאנשים שאולי לא הכרתם בעבר. אני חושבת שזה מאחד את הקהילה שלנו עוד יותר. מה שכל כך חזק בעם היהודי בכלל זה שאבות אבותינו ואנחנו עברנו כל כך הרבה בחיים שלנו, שאנשים מנסים באופן קבוע להוריד אותנו, באופן קבוע לשנוא אותנו ואני מרגישה שברגעים האלה אנחנו זורחים, אנחנו כל הזמן מתחזקים. אני חושבת שכולם עדיין עוברים תקופה קשה עכשיו, כמובן אבל אנחנו נצא מזה בסוף חזקים יותר".