הרבה שנים אמרו לי ללכת לדגמן אבל לא רציתי כי שמעתי סיפורי אימה על האנשים בתעשייה. בסוף השירות הצבאי שלי החלטתי שאני כבר ילדה מספיק גדולה ובכל זאת, בחרתי להיכנס לעולם הזה בצעדים זהירים מאוד, כ"עבודה מהצד". חתמתי בסוכנות הראשונה שנתקלתי בה, לא ידעתי שיש סוכנויות לא רציניות אבל הכסף ביום צילום אחד היה יותר טוב מ-3 משמרות כברוומאן (ברמנית). את שני התחומים אני אוהבם: אוהבת אנשים, אנרגיה גבוהה. אני אוהבת להיות מרכז העניינים, חלק מחוויה גדולה יותר ועושה הכל כדי להיות הכי טובה במה שאני עושה.
את שי אביטל הכרתי באירוע השקת הקריירה המוזיקלית של ניקול ראידמן. חוץ מלעבוד בבר המרכזי, התפקיד שלי היה גם להיות הברוומאן האישית של מיכאל צ'רנוי וקיבלתי יחס מהמם שרק הרים לי את האווירה. בתוך כל ההסתובבויות האלו בין אזור הוי.איי.פי לבר המכזי, פגשתי שי. לא ידעתי מי הוא אבל הוא עצר אותי במבט מתפעל, סרק אותי מראש עד רגל ואמר לי באוזן: "את הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים". חייכתי, אמרתי תודה והמשכתי בדרכי.
הוא הלך אחרי, עצר אותי שוב, תפס אותי ביד ואמר "אני מתכוון לזה ברצינות, אני חושב שאני מתאהב בך". חשבתי שהוא פשוט שיכור גמור, השתחררתי ממנו ונכנסתי לתוך הבר. בשלב יותר מאוחר הוא בא שוב, הוא הבין שהוא הפחיד אותי אבל "הוא לא התכוון" והוא גם ביקש סליחה בחיוך מקסים. הוא סיפר לי מי הוא ושהוא בטוח שאני יכולה להיות הנטע אלחימיסטר הבאה ושרק הוא יכול לדאוג שזה יקרה. הוא נתן לי את המספר שלו וביקש ממני להתקשר למחרת ושנשב לדבר עסקים בלבד. בזמן הזה הייתי מאוד מאוכזבת מהסוכנות שלי וחשבתי שזו הזדמנות.
קבענו להיפגש והוא נתן לי כתובת של בניין יוקרה. כשהגעתי חשבתי שאלו בנייני משרדים, ניגשתי לקבלה ונתנו לי קומה. כשהגעתי כבר הבנתי שמדובר בבית פרטי. חששתי אז עשיתי ככה שבלחיצה אחת הטלפון שלי יתקשר לבן הזוג שלי. נכנסתי, הוא הציע לי לשתות. שאלתי למה אנחנו נפגשים אצלו בבית והוא אמר: "אני נותן יחס אישי לדוגמניות שאני באמת מאמין בהן" ושהוא רוצה שאני ארגיש קרובה אליו. רציתי לשבת לשולחן אבל הוא נפל על הספה וקרא לי אז התיישבתי על הקצה.
שאלתי אותו על הסוכנות שלו והוא רק אמר לי שאני הכי יפה ושרואים עליי שאני גם חכמה מאוד. הוא התקרב יותר ויותר וניסתי למשוך את השיחה לכיוון מקצועי. תוך כדי שהוא בטלפון הוא אומר לי "את יודעת מה? אני חושב שאת האחת". כיוונתי לסיום השיחה ואמרתי לו שאני חייבת ללכת. הוא התחיל לספר לי כמה עולם הזה קר ואין בו אהבה ושלפעמים כל מה שהוא רוצה זה חיבוק. אז חיבקתי אותו. חיבוק ארוך. ישבנו על הספה והמשכנו את שיחת הנפש על כמה העולם קר – הוא אלוף במשחק הזה, לרכך את הבחורה הפחדנית מהפריפריה. הוא נמרח על הספה והתקרב אליי עוד. בשלב הזה כבר הרגשתי לא בנוח ואמרתי שאני חייבת לזוז. הוא היה נחמד: הזמין לי מונית, ליווה לדלת, אמר שאני יכולה לשנות את המצב הכלכלי שלי בעזרת היופי שנולדתי איתו ושהוא ידאג לי.
המשכנו לדבר טלפונית, אני רציתי שהוא ישלח אותי לצלם שיעשה לי תיק עבודות והוא רק רצה להיפגש וכך הקשר דעך לו. בפורים 2020 שי הזמין אותי להצטרף אליו למסיבה של הסוכנות שלו וסירבתי. הוא אמר שכדאי לי כי יהיו שם הרבה אנשים מהתעשייה, סירבתי שוב. כמה ימים אחרי קיבלתי הצעה מחברת שירותי בר שעבדתי איתה לברמן באותו אירוע בדיוק. גם כסף, גם מפגש פוטנציאלי עם אנשים מהתחום הזה שיכול לקדם אותי, נשמע לי רעיון מעולה.
ראיתי שם את שי מוקף במיליון אנשים, ליד השולחן בתוך הרחבה בתוך כל המוזיקה והבלגן הוא שמח לראות אותי. חיבק אותי חיבוק שהוא ספק שיכור ספק מגזים. היד קצת גולשת לישבן יותר מדי. עשה כאילו שהוא לא שומע. הוא עשה לי סימן של "בואי". הנחתי שהולכים לדבר במקום שקט יותר והוא לקח אותי לחדר אומנים.
בחדר אומנים ישבתי על הספה, הוא עמד מולי. אני שואלת לשלומו, הוא אומר סבבה ושואל לשלומי, אני מספרת לו שאיזה קטע מגניב שיצא לי לעבוד באירוע הזה. מספרת קצת על החברה. הוא בטלפון כותב בקדחתנות. שאלתי מה קרה. הוא אומר "מה שקרה, זה שאני חושב שאת האחת". שוב. הוא התיישב לידי והתנפל עליי בנשיקה. סגרתי את השיניים חזק-חזק.
דחפתי אותו וקמתי מהר מהספה. הוא נעמד מולי. רציתי לצעוק עליו אבל כל מה שיצא לי זה "מה עובר עלייך?". הוא התקרב והכניס את היד שלו מתחת לגופייה, מבית השחי, וחפן לי את החזה. דחפתי אותו וניסיתי לבעוט אבל הוא התחמק. הסתובבתי לדלת וגילתי שהיא נעולה. דפקתי על הדלת חזק, אבל הוא תפס אותי מהבטן הכניס יד אחת מתחת לגופייה, יד שניה למכנסיים שלי ומשך אותי. הוא אמר לי שעדיף לי להירגע וסובב אותי. למזלי, מישהו מהצוות של המקום פתח את הדלת, שי יצא וזרק משהו בסגנון "מה יש לך? מה את רוצה ממני?" אני עומדת בחדר קפואה. איש הצוות ביקש ממני לצאת. יצאתי.
אחרי תקופה קשה, בה זכיתי לתמיכתו של בן הזוג שלי הבנתי שאין מצב שאני לא עושה עם זה כלום. אבל אין לי הוכחות. אין מצלמות, שי יכול להרשות לעצמו את העורכי דין הכי טובים ומי אני בכלל, סתם אחת. בעיקר חייתי באיזה סרט שאני היחידה שהוא עשה לה את זה. החלטתי לנסות להוציא ממנו הודעה. התקשרתי אליו ואמרתי לו שמאוד נפגעתי מההתנהגות שלו ואני מצפה להתנצלות. מיד, כאלו מתוך טקסט כתוב ומשונן, הוא ענה תשובות שמכחישות בצורה יוצאת מן הכלל את האירוע.
הוא אמר שדמיינתי את הכל. אחר כך הוא טען שהוא לא שומע כלום, אמר שיחזור אליי. הוא חזר אלי רק בשיחות קוליות בוואטסאפ. התשובות שלו נשמעו מוכנות מראש, שיטה ממש. ניסיתי שוב ובשלב מסוים שי שאל אותי: "את מנסה להפיל אותי? לא תצליחי. תלכי למשטרה, כולם חברים שלי". הבנתי שהקשרים שלו מגיעים עד לכוחות הביטחון - שוב ייאוש, אין לי סיכוי.
חודשים ארוכים של טיפול עברתי בגללו, אבל היו תוצאות ואני מפצירה בכל מי שעברה תקיפה כזו או אחרת, לכי לטיפול. עזבי אם התוקף יקבל את מה שמגיע לו או לא. לך מגיע חיים שקטים, עם ביטחון וכוחות נפשיים. במקרה שלי הסיוטים התמעטו, חזר לי הביטחון להסתובב במרחב הציבורי. אבל לא חזרתי להיות הבחורה שהייתי קודם. אספתי את השברים אבל הסדקים עדיין שם. לא חזרתי לתעשיית האופנה התל אביבית. ידעתי שהיד שלו שם בכל מקום.
מאז אני עובדת רק במגזר החרדי והערבי. רק שם הוא לא נמצא. ואני חייבת לציין שבאופן כללי היחס שם נעים ובטוח יותר. יש דברים שנאמרו לי בהפקות בתל אביב שמפיקה חרדית או צלם ערבי לא יגיד לי בחיים. מסתבר שאפשר לתת הערות על גוף ומראה בלי ליצור אי-נוחות.
בחודש שעבר ניקיתי את הסלון בבית כשהטלוויזיה דלוקה ברקע, אז שמעתי את הפרומו על כתבה. צמרמורת. אני מסתכלת למסך ואני רואה את הפרצוף שלו מרוח בטורקיז ואדום על המסך ומתחילה לבכות. מכל כך הרבה רגשות שונים. ובעיקר מרגישה שיש סיכוי שיש צדק בעולם. אין לי אמון במשטרה ובמערכת המשפט בכל הנוגע לתקיפות מיניות. בעידן שלנו רודפי הצדק אנשי ונשות התקשורת. מיד שלחתי מייל למערכת.
אני לא מבינה איך זה עוד לא נוחת לכולם במוח. איך לא כולם מבינים שנשים בישראל נמצאות בסכנה מתמדת. זה לא רק שי, זה לא רק בתעשיית הבידור, זה לא רק אנשים עם כוח וכסף וזה לא רק דוגמניות. זה בכל מקום, בכל מגזר, בכל מעמד ולכל אישה. הפרשה הזו צריכה להיות האסימון שיפול לחברה הזו. נכון, זה לא כל גבר, אבל זה בכל פעם שאני יוצאת שאני אקבל הערה מינית או חפינה בישבן בתוך המון של אנשים במועדון. נכון זה לא כל גבר, אבל זאת כל אישה.
הרבה אנשים בסביבה של שי ידעו מההתנהגות שלו. מקרה אחד שניים קל להסתיר, אבל כזו שיטתיות לא רק שאי אפשר אלא צריך את שיתוף הפעולה של הסביבה. תפתחו אוזניים, עיניים ולב. תפסיקו להתייחס לקורבנות תקיפה קודם כל כשקרניות. לא מאחלת לכם, אבל אולי אם הייתם שם, בחדר אומנים, במקומי, רואים את המבט שלו, מבינים שעכשיו תורכם, הייתם מבינים. זה נפוץ יותר מקורונה אבל עושים נגד זה הרבה פחות.
גם אם הוא לא יקבל את העונש שמגיע לו, אני לא אשתוק, אני לא אקבור את הראש, אני אצעק כדי להוכיח לעצמי שיש לי עדיין כוח. שיש אולי סיכוי לחזור להרגיש בלתי מנוצחת כמו שהרגשתי לפני שפגשתי את שי אביטל. החלטתי לכתוב את העדות הזו למרות כל החששות.
מעו"ד ששי גז, המייצג את שי אביטל, טרם התקבלה תגובה.