טל טלמון

"דוד אהוב שלי, הפעם ביקרנו אותך בקונסטלציה אחרת. הפעם היינו רק אנחנו ללא שאר המשפחות השכולות. השנה אמא השמיעה את הנסיך הקטן במקום הצפירה והתקווה. כמה דברים השתנו. לא דמיינתי בחיים שאבקר אותך בקבר לא בטקס יום הזיכרון. לא דמיינתי שאהיה גדולה ממך, הרי היית בן 33 במותך".

 

עמרי בן נתן

"למעלה בטוח יותר מכאן למטה, כך תמיד אמרת".

שירי מימון

"נישקה ובכתה, ואמרה: 'רק תשמור על עצמך ילד שלי'. אבא טפח על השכם, נתן חיבוק, לחץ את היד ואמר: 'אני מחכה לך בבית'. וככה הביטו בו נוסע מהם. בתינוק שנדמה שרק נולד. שהתעוררו לקול הבכי שלו, שחיבקו, האכילו, השקו באהבה. תמכו ולימדו וחינכו ואהבו בכל לבם. הוא נסע ולא חזר".

נטלי דדון

"איתן אהב את החיים יותר מכל. הים היה ביתו השני והוא נהג לבלות בחוף על בסיס קבוע מאז ילדותו. על אף גילו הצעיר, לימד את סביבתו על אהבת אדם ונתינת כבוד ללא תנאי. איתן תמיד ידע מהי דרכו, הלך בה בבטחה וסחף את כולם יחד איתו. איתן, זוהי הדרך שלך".

יאנה יוסף

"אני גמורה מהיום הזה. למען המשפחות, האימהות... זו מציאות קשה שאתם בטח חווים יום יום. הלב שלי יוצא אליכם. הפרחים שנלקחו. יהי זכרם ברוך".

ערן זהבי

"יום הזיכרון הגיע כמו כל שנה הכאב והמחשבות חוזרות ומזכירות לנו שבזכות האנשים שהקריבו את עצמם יש לנו את המדינה שלנו, אז השנה אנחנו בין הישראלים הבודדים שנשארו בגוואנגזו ואין טקס, אבל זה לא יעצור אותנו מלהגיע ולחלוק כבוד אז הגענו לקונסוליה להוריד את הדגל לחצי התורן ולעמוד דקת דומייה ביחד עם הילדים. האמת? החוויה הזו תישאר אצלנו חזק בלב כמשהו מיוחד. מחר את הכאב תחליף שמחה ואת הדמעה יחליף חיוך וזה הכל בזכותם".

יובל שם טוב

"הגעתי אליך בגיל 18 עם חלום להופיע בלהקה צבאית. אבל החלטת שבשביל המדינה. אני אתרום יותר ביחידה קרבית. טירונות קשה אימונים מפרכים קו בלבנון ופעולות בשטחים. כל מה שתמיד קורה בחדשות פתאום קורה לך מול העיניים וכשצריך אתה מסתער מבלי לחשוב פעמיים. פתאום מגיע גם רגע בו אתה מאבד חבר".