בר רפאלי

גל גדות

גל גדות (צילום: מתוך סטורי)
מתוך הסטורי של גל גדות על יום השואה. "חזקים מהחיים"|צילום: מתוך סטורי

רוסלנה רודינה

אביב אלוש

שירי מימון

סטפן לגר

View this post on Instagram

THIS PART MADE ME THINK ALOT... @eva.stories

A post shared by PRINCE STEPHANE LEGAR (@stephane.le.gar) on

מיכל אנסקי

View this post on Instagram

היום ביקרו 30 חיילי יחדות חי"ר את סבתא חנה שלי בירושלים, כדי לשמוע את הסיפור שלה ממחנה ההשמדה אושוויץ. מביאה לכם משפט אחד במילים שלה ... "הקאפו היתה כל כך אכזרית ואמרה תסתכלו הם (אבא ואמא ) בעשן. זה היה נורא. אם אני נזכרת אי אפשר לתאר את זה. אנחנו יהודים, התחילו להתפלל לבכות. כמה אפשר"? ביום הזה אני זוכרת. ביום הזה כולנו זוכרים ומכבדים את הסבים והסבתות שלנו שבזכותם, בזכות אומץ ליבם והיכולת שלהם להמשיך לחיות אנחנו כאן. יהיה זכרם ברוך.

A post shared by Michal Ansky (@michalansky) on

גיל ריבה

View this post on Instagram

אפתח בוידוי אישי סנסציוני: עד גיל די מאוחר עשיתי פיפי במיטה. הגורם לבעיית ההרטבה היה: היטלר , כוכב הסיוטים משחר ילדותי. היטלר העצים את ‏הפער שממילא היה קיים ביני ובין שאר בני גילי. היטלר העיר אותי כל בוקר לשלולית ענקית של בושה. למרות שזה בטח אחד הפשעים הפחות חמורים שאפשר להאשים אותו בהם, היטלר היה קול הרקע לכל טראומת ילדותי. זה שפחדתי ממנו, עוד הרבה לפני שידעתי למה צריך לפחד. ״תסביך היטלר" התחיל אי שם ביום שבו שכנעתי את עצמי שאם הפיפי יכול בלחיצת כפתור להגיע לביוב, אין סיבה שהיטלר לא יקפוץ מהאסלה באותו סיבוב. בלילות ‏התווסף לפחד הבסיסי של כל הליכה לשירותים גם הפחד מהמסדרון ההוא, בדרך לשם.במסדרון נתלו תמונות בני המשפחה שנספו בשואה. ‏למרות שלא הכרתי או זיהיתי איש מהם בשם הכרתי וזיהיתי כל אחד מהם בפחד. בלילה כשהכל נראה אפל וחשוך יותר, ואפילו התמונות ממש תתחילו לדבר איתי, בסוף גם השתנתי מרוב פחד. במיטה. למרות שפגשתי לא מעט אנשי מקצוע שבחרו להתייחס לבעיית ההרטבה שלי במונחים "אנאליים" נניח, לי זה נראה בכל זאת משהו קצת מורכב יותר. אולי משהו כמו ריאקציה לאינטראקציה הסודית שהתחוללה ביני ובין סבתא חיו, סבתא שלי כשאיש לא היה רואה. למרות שברור לי שהסיפורים שהכרחתי את סבתא, ילידת ליפנה להשמיע הזינו את רפרטואר החרדות שטיפלתי בסתר ילדות שלמה, עד היום לא ברור לי מה בעצם קדם שם למה. הפיפי הבלתי נשלט לפחד המאוד מותנה, מפלי הזיכרון לצורך ההדחקה, או הדחף של סבתא ‏לפרוק את זכרונותיה לצורך הבלתי מפוענח שלי לטפח ״שואת מחמד״ עצמאית. דבר אחד בטוח, גם ולמרות שלא פעם ניסו הוריי לברר מי הכניס לי את פחד היטלר לשירותים בפרט, ואת השואה לראש בכלל, מעולם לא הסגרתי מקורות. למעשה, בהתחלה איש מבני הבית לא התייחס ל"קומפלקס השואה" שלי ברצינות. כנראה מתוך אותה אמונת דור שני שמקדשת את ההרגל המגונה שעל פיו: דברים שלא מדברים עליהם לא קיימים ועד החתונה בכלל הכול יעבור. אלא שככל שהתרחקתי מהגיל שבו צריך להפסיק להרטיב ולהתחיל להתאפק התרחקה התקווה מהוריי. מתישהו, כשבעיית ההרטבה החריפה, חשב אבי המהנדס הבכיר שאולי בכל זאת כדאי שניפגש עם ד"ר שפר, רופא המשפחה. הייתי אולי בן 7 או 11. ולמרות שאבא הסביר לד"ר שפר שהילד עדיין עושה במיטה, הרופא החביב התעקש לבדוק לי משום מה את האוזניים. כשאבא כחכח בגרונו וסימן לי עם המרפק להסביר לדוקטור בדיוק איפה כואב לי הבהרתי באופן חד משמעי ש״דוקטור, כואב לי בהיטלר״. /// את המשך הפוסט תוכלו לקרוא בפייסבוק בגיל ריבה - gilriva

A post shared by Gil Riva (@gilriva) on

גיא זוארץ

מיה דגן

View this post on Instagram

ניצולי השואה.שאיבדו את האנשים הקרובים אליהם ביותר.את המשפחה שלהם.הדבר היחיד שנשאר מאחור הוא הרכוש שלהם.החפצים האישיים שלהם.המזכרות היחידות שנשארו להם מהאנשים שאהבו.ושאהבו אותם.הרכוש הזה נמצא.אבל הם לא יכולים לקבל אותו בחזרה.כי אין חוק שאומר שמותר להם.הגיע הזמן לשנות את החוק הזה ולהשיב לאנשים האלה את שלהם.את המזכרת היחידה שנשארה להם מהתקופה שעוד חשבו בתמימותם שהחיים יפים והאנושות היא דבר נפלא לפרטים אודות הקמפיין : . https://wjro.org.il/my-property-story/?lang=he #mypropertystory @WJRORestitution

A post shared by MayaDagan (@mayadaganpfeffer) on