בגיל 53, אפשר לומר שרונית יודקביץ' חיה את החלום - מאורסת לבחיר ליבה, מגדלת בנחת את ילדיה ועובדת בלי הפסקה בעולם הדוגמנית (טפו טפו טפו, חמסה חמסה).

עם זאת, בשנים האחרונות היא מתמודדת עם לא מעט בעיות רפואיות, אך בראיון הבוקר (ד') לניב רסקין ב"חדשות הבוקר" (קשת 12) היא מתארת תקופה רגועה, מכילה וסלחנית בה היא בוחרת דווקא לתעל הכל למקום טוב יותר בקמפיין חדש ללוריאל. 

"אני סובלת מויטיליגו שזה חוסר פיגמנט, מחלה אוטואימונית. יש את הדוגמנית כהת העור וויני הארלו שעשתה מזה קריירה. אני לא תיכננתי שזה יקרה - אבל זה מה יש". 

אני תוהה אם כשגילית את המחלה, כשהגוף שלך הוא הכלי שלך, אם אמרת לעצמך 'זהו, זה נגמר'?

"אני חושבת שאם הייתי מגלה את זה כשגילו אותי, כשהייתי בקושי בת 14, זה היה מאוד טראומתי. לא יודעת אם הייתי יכולה לפצוח בקריירה של ארבעה עשורים בתחום. אני חושבת שזה כן היה לוקח אותי וסוגר אותי בבית".

מתי מגיע הרגע שאת אומרת 'את הדבר הזה, שאחרים אולי מסתירים, אני מוציאה החוצה'?

"זה הגיע בטיימינג שגם אצל הבן האמצעי שלי, רוי, התפרצה מחלה אוטואימונית, אלופציה אראטה. אין לו שיערות בגוף וההתמודדות הייתה כל הזמן מולו, והויטיליגו נכנס לאיזשהו מקום מאוד סגור ונמוך ולא עיניין אותי, ואולי טוב שכך. אבל הפכתי את זה לסוג של מפעל חיים - כן, אני בת 54 עוד שנייה ואני לא מושלמת".

מעיין אדם: "די, את מושלמת".

רונית (צוחקת): "תשאלי את אלי, בן זוגי, הוא יגיד שלא. יש לי ויטיליגו, יש לי עקמת בגב, יש לי מיליון דברים.. אני לא אלאה אתכם. החלטתי שזה פשוט להגיד, כמו שמוטי רייפ אמר עכשיו בשבוע האופנה: כולנו שוות בכל מידה, בכל צבע, בכל גובה, כולנו יכולות לעשות הכל. וזה סוג של העצמה נשית".

הפעם הראשונה שבה החלטת להצטלם בלי מייקאפ ולהראות את אותם כתמים, אחרי כל השנים שידרת שלמות במראה החיצוני ואת מראה אחרת, מה הרגשת?

"אני חושבת שדווקא זה מראה על שלמות, דווקא לתת איזה כוח או השראה - אין מה לעשות, מכירים אותי וכדמות ציבורית במרכאות - כשאתה מתהלך בקניון, בסופר, עם הכתמים כמו שאני - זה מאוד מרגש ומנגיש".

אנשים שאלו פתאום בחוסר טאקט?

"בוודאי, 'מה זה, היית בשמש? יש לך פטריה?'. אמרתי לו שיש לי ויטיליגו, זה לא מדבק ולא מסוכן, אבל זה נותן כוח. כמו שראיתי גם עם הבן שלי - כשפירסמתי איזו תמונה באינסטגרם, שהיום זה כלי מטורף ובמה לחשיפה מאוד גדולה, שמתי תמונה של רוי בהסכמתו וקיבלתי כל כך הרבה פניות - של אמהות בעיקר, של בנות שמאבדות את השיער מהמחלה הזו, של גברים שמתחילות להם כל מיני קרחות, ואמרתי 'זה הקלף שלו בחיים ועם זה אנחנו מתמודדים, והכל בסדר ויהיה בסדר'. זה לתת כוח למישהו אחר מעמדת הכוח שלי ועל זה אני גם מדברת המון - שכולנו שווים ומותר שיהיה כתם פה ואיזושהי בעיה שם. אני יכולה לשדר בריאות והצלחה גם עם הדברים הפחות טובים".

View this post on Instagram

לפני יומיים הילד הזה שלי חגג 21, הייתי צריכה יומיים של חיבוקים נישוקים סיפורים ואהבה כדי לשתף אתכם עם הקסם הזה שקוראים לו רוי...בשמיני למרץ 1998 נולד לו תינוק במשקל ארבעה ק״ג והמסע התחיל, מסע מאתגר ומטלטל. לימדת אותי חוכמה, סבלנות, כח רצון, התמודדויות לא פשוטות ועבודה קשה.. לימדת אותי מה זו אהבה וזוגיות כמושא להערצה עם מרב שלך. מחר אתה טס ללונדון לפגוש את הארי בבית הספר הגבוה לקוסמים.... עוף הכי גבוה נסיך שלי @thatsroy

A post shared by רונית יודקביץ (@ronityudkevitch) on

במקרה של רוי אני מניח שהתגובות היו יותר קשות מהמחלה עצמה, נכון? 

"רוי לא יצא מהבית כמה שנים, הוא למד בבית ולקח את זה למקום נפשי מאוד קשה, וההתמודדות הייתה באמת לא פשוטה. אנשים חשבו שהוא חולה מאוד.. אבל לא רק זה. זה דברים שהם שלו, שאי אפשר להסביר".

כאמא עודדת אותו כן לנסות ולצאת?

"כאמא, נתתי לו - כמובן בייעוץ, קיבלתי המון כלים בהתמודדות הזאת - חיזוקים ואמרתי לו כל הזמן: 'רוי, עם הייחוד שלך והדבר הזה שקיבלת - עם זה אתה תצא לעולם', והוא עשה את זה אחרי כמה שנים. הוא לא היה בצבא, כמובן, אבל הוא גר עכשיו עם בת זוגו והוא יצא מהבית, והוא עובד ולומד. אני חושבת שמה שחשוב בעיקר זה החיבוק בתקופה הזאת, ולהראות שהוא לא לבד. אז חברים אני פונה אליכם בבית: אין מושלם, וזאת לא קלישאה - כל יום בבוקר לקום עם חיוך, להסתכל על השמיים והשמש, ולדבוק בחיים ובעשייה".