המשבר הגדול של חיי הרווקות מתרחש בעונת החתונות. לפעמים אני רוצה בן זוג רק כדי שיהיה לי פלוס אחד לחתונה הקרובה שאליה הוזמנתי. להגיע לבד לאירוע זה לשמוע המון "בקרוב אצלך", פלוס קריאות חוזרות ונשנות ללגימה של היין מהחופה. בחתונה האחרונה דחפו לי לתיק את שברי הזכוכית מהכוס הקדושה וציוו עליי להטמין אותם מתחת לכרית. מה יקרה כשהשברים יפצעו בטעות את אחד מהבחורים הלא רציניים בחיי? בטוח נתחתן.

המשימה: למצוא לעצמי פלוס אחד לחתונה קרובה של חברה מהצבא. אם אגיע לבד אז לפחות שאכיר את אהבת חיי.

החלום: האחד הוא גם הטרמפ שלי לחתונה שממוקמת אי שם ליד אשדוד. הוא יפתח לכבודי את הדלת וישים לב לבחירה המקורית שלי בשמלה שחורה וקטנה. זה יהיה רגע ההתגלות. נועדנו אחד לשנייה. נבלה כל הערב יחד ונבחר מנות עיקריות שונות כך שנוכל לטעום מכל העולמות שלאולם האירועים יש להציע לרווקים לשעבר שנהיה.

המציאות: חמש דקות מתחילת הנסיעה, הטרמפ המיוחל והחתן הפוטנציאלי סיפר שיש לו חברה ושהם גרים יחד. התנחמתי בקבבונים, בפוקצ'ה במילוי קבבונים ובטורטייה עם קבבונים טחונים, ובדבריו של הרב, שאמר בחופה "כל מי שרוצה להתחתן עוד השנה שישתה מהיין ויכנס לפייסבוק ולטינדר, אולי משם תבוא הישועה". מי אמר שהממסד הרבני עתיק?

via GIPHY

החתונה היא איביזה של הסטוצים החד פעמיים

חשבתי שחתונה של חברים היא מקום לגיטימי למצוא מישהו חדש להיות איתו, גם אם מדובר בלילה סוער אחד שבו שנינו נשתה בפראות את מה שנשאר מיין החופה. יש הרי סיפורים על אנשים שהתחילו קשר מסקס, והרי חתונה היא המקום האחרון שעושה חשק למחוייבות. צריך לשדרג את ההסעות עם שלט "לאיביזה של הסטוצים השיכורים החד פעמיים". הכל יכול לקרות באי הזה. לצלילי סטטיק ובנאל הליבידו משתחרר וזה הופך רווקים בחולצות מכופתרת לסקסיים. אני הכי שמחה עבור החברים שעומדים בחופה כאילו זה יומם האחרון על פני כדור הארץ אבל אני בוחרת בחיים. החופה הבנאלית, עם הרב שמספר בדיחות שרק הוא מבין בזמן שהחתן מתרברב בכתובה ששמה לאישה מחירים, לא עושה לי את זה.

ריקודים (צילום: Pressmaster, Shutterstock)
פתאום בחורים בחולצות מכופתרות נראים מאוד סקסיים|צילום: Pressmaster, Shutterstock

למה אנחנו כל כך שקועים בטקס הזה? ממתי חלום החתונה מושרש בתודעה כמשהו שחייב להתרחש? למה כאחות בכורה אני אמורה לדאוג להתחתן לפני אחותי הקטנה? למי זה באמת חשוב? למה צריך שוב ושוב לחגוג עם חברות וחברים מסיבות רווקים ורווקות תוך התעלמות מהעובדה שכלום לא באמת משתנה בזוגיות שלהם? בזמן שאני לומדת תואר שני ב"תורת הדושבאג", הם חושבים שהם חוגגים תקופה חדשה בחיים. מנציחים את הרגע עם ספירה לאחור ליום "הגדול" אך בפועל, כל החגיגה הזו מובילה לאותה תוצאה - חוזרים לחיות עם אותו אדם שאוהבים, רק הפעם עם חותמת חברתית: "את חלק מהנורמה". הצלחת להתחתן, עשית את זה. מעכשיו אף אחד לא יסתכל עלייך בפרצוף תמוה וישאל "איך עדיין לא לקחו אותך?". מי לוקח את מי? ולאן אנחנו רוצים לקחת אחד את השנייה כשאנחנו נותנים במה לטקס שלא בטוח מתאים לכולם?

כל השיחות שיצא לי להשתתף בהן לאחרונה על חתונות הבהירו לי את הצד המסחרי שבהן. מתמקדים במעצבי השיער הכי נחשבים ובעובדה שמאפרת טובה לא עושה איפור ניסיון, כי המאפרת יודעת בדיוק מה טוב לך, גם אם זה להיראות כמו מרלין מנסון. התאריך שכולנו שמרנו עשרות פעמים מסתכם בערב של כמה שעות. הרבה לחץ והרבה ריצוי פתולוגי: לרצות את ההורים, את השכנים ואת הדודה של הדוד שאף אחד לא מכיר אבל אסור לא להזמין. החוויות שלי בתל אביב רחוקות שנות אור מלפרסם פוסט ויראלי של "אמרתי כן". אם מציאת הטבעת כמטרה עליונה מגדירה מעמד, אז אני נחשבת לתושבת פריפריה בעוד שחברות בנות גילי גרות בניו-יורק, בצד העשיר של הקוסמופוליטן. הן חלק מוצלח וחטוב בריצת המרתון למניקוריסטית שתכין אותן לכריעת הברך, שנמצאת מרחק טיסה אחת לחו"ל מהן.

מזל טוב (צילום: jupiter images)
באמת צריך?|צילום: jupiter images

אז שוב לא מצאתי את האחד שלי בחתונה, אבל כמו שיעור יוגה בלתי נגמר עונת החתונות תמשיך. כלב מביט למעלה, כלב מביט לאחור, וגם אם אני עדיין בשיעור מתחילים בעסק הזה של התמסדות לכל החיים, אולי בחתונה הבאה אגלה אם אני מספיק גמישה כדי לשתף פעולה עם הרוב. או שהרוב יבין שיוגה כמו חתונה, זה רק עוד טקס שקבוצה ספציפית מאוד רואה בו את האור, ולקבוצה אחרת זה רק מסמל עוד שריר שנתפס.