לסל וחסל: הטרנדים המאוסים של 2013

סדרות בשפות זרות

טרפת הסדרות הסקנדינביות של השנים האחרונות, שכוללת את "בורגן" המעולה, "הגשר", "אנשים אמיתיים" ועוד אין ספור סדרות שכולם נשבעים שהן פשוט מעולות וחייבים חייבים לראות, הציבה בפני חובבי הטלוויזיה בעיה לא פשוטה – איך מורידים אם אין תרגום זמין? לעזאזל, חונכנו על ברכי סדרות אמריקאיות, מיטיבי הלכת צולחים גם פרקים עמוסי מבטא של סדרות בריטיות בלי למצמץ, אבל מה אנחנו אמורים לעשות עם כל השוודית הזאת על המסך פתאום? וגם כשיש תרגום, פתאום חייבים להתרכז ואשכרה לקרוא אותו, לא חבל על הרגלי המולטיטאסקינג שרכשנו בעמל רב? ולא מדובר רק על סדרות שוודיות. "קמים לתחייה" (hot) היא יצירת מופת אמיתית, אבל בצרפתית, וגם "אנשי הצללים" שווה צפייה, אבל מה יעשו מנויי יס? ומה יעשו מנויי הוט שמתים לראות "בורגן"? או המסכנים עם עידן פלוס שמתים לראות הכל? סדרות מעולות בשפות זרות הורסות לכולנו וחייבים להפסיק עם זה, אז תנו לעולם להתנהל באנגלית. תודה, דנקה, מרסי, טאק.

התקטננויות בין כלי תקשורת

"היי תראו, באתר השני שאתם גולשים בו יש טעות כתיב", "יושבים? מישהו באתר שהוא לא אנחנו העלה לפייסבוק תמונה לא נכונה", "אל תשאלו, למישהו שאתם מכירים קפצה פרסומת מביכה בדיוק ליד הכותרת". רגרסיה מדאיגה נרשמה בשנה האחרונה במסגרת המלחמה בין כלי התקשורת המובילים ברשת העברית: צילומי מסך, מדורים מיוחדים ושורה של כותבים שבחרו להתעסק בהתקטננויות מתישות. בהארץ הביאו את "התיקונים", וואלה גייסו את מדור הברנז'ה וב-mako זו הממלכה של אביב הורביץ. בכל מקום האצבע הייתה מהירה על הפרינט סקרין, ושנייה אחת של חוסר ריכוז הובילה לכותרת מובלטת במיוחד באתר המקביל. תוסיפו לזה את הפייסבוק שמגדיל ומנציח כל טעות קטנה, ואין דרך לצאת נקי. לאף אחד. 

ביקורת עיתונות היא נושא חשוב ופוקח עיניים עבור כל צרכן תקשורת, אבל מתחתיה התפתח בשנה האחרונה סוג של פעוטון מנג'ס של מי שמנסים להצביע על האחר ולצעוק לכולם שהחנות שלו פתוחה. בשורה התחתונה, החדשות בעידן האינטרנט בנויות על מהירות ומיידיות שמייצרות באופן טבעי טייפוז, פספוסי קרדיטים ושאר התחלקויות קטנות. זה פתיר, זה זניח ובעיקר קורה לכולם. אז אולי הגיע הזמן שפשוט נתבגר?

סדרות תקופתיות

נכון, כולנו אוהבים את "מד מן", "מאסטרס אוף סקס", "אימפריית הפשע", "דאונטון אבי" וכמובן שגם "משחקי הכס". רוב הזמן אנחנו גם מסוגלים לראות שלל זבלונים סקסיים שמתרחשים ממש מזמן ולהעריך את פתיחותם המינית, הליברליות המוסרית וכמויות העירום של חברינו מהעת העתיקה. במקביל אליהן יש גם את גל סדרות שנות ה-80-90 שמעיק עלינו עם "יומני קארי", "הגולדברגים" וכמובן "שנות השמונים" הבלתי נלאית של אסייג. למקרה שתהיתם מה עוד צפוי, אז יש לא מעט סדרות חדשות שעלו בארה"ב כמו "דרקולה" המתרחשת במאה ה-19, "היה היה בארץ הפלאות" שקורית בימי אנגליה הויקטוריאנית, "Reign" המתרחשת במאה ה-15 ועוד מלא שעושות דרכן אלינו כצונאמי היסטורי מתיש. אז אולי זה הזמן להודיע לחברים מהטלוויזיה שדי? מספיק? שעם כל החיבה לציצים חשופים ולדאחקות ניינטיז, יהיה נחמד לקצת יותר סדרות שמתרחשות ממש עכשיו, גם אם זה אומר קצת פחות אלימות וציצים? סדרות עם בגדים רגילים ואייפונים ואנשים שהולכים כל בוקר למשרד. נכון, זה קטן, אפרורי ונטול מלמלות, אבל ככה נראים גם החיים שלנו.

לחוצי הספוילרים

מאז ומעולם היה שמור בגיהנום מקום מיוחד לכל אותם אנשים שלא התאפקו וגילו לנו סופים של סדרות וסרטים. לא כיף לשמוע רגע לפני הכניסה לקולנוע שברוס וויליס בכלל מת או שקווין ספייסי הוא קייזר סוזה. אבל מאז עברו כבר לא מעט שנים, ונדמה שכל העסק קצת יצא מפרופורציה. נכון, היום יותר קל להרוס סופים - אנחנו כבר לא צופים באותו יום ובאותה שעה בפרק, כל אחד מוריד או רואה ב-VOD מתי שבא לו, אבל דווקא בגלל זה צריך להזדרז. אם מדובר בהדחה מריאליטי - אף אחד לא יכול לצפות שנחכה עם האינפורמציה, זה כמו משחק כדורגל, או שאתה רואה או שלא. ואם מדובר בסדרה כמו "משחקי הכס" או "שובר שורות", לגיטימי לנסות להימנע מספוילר עד יום או יומיים בלבד לאחר הפרק המדובר בארץ. דגש על הארץ, כן? לא ראית את פרק 9 של "משחקי הכס" אחרי שהוא כבר שודר בארץ? בעייתך. מתמהמה עם עונה ארבע של "שובר" בזמן שכולם סיימו את הסדרה? תאכל תחת. אי אפשר לצפות מכל העולם לסנן לכם ספוילרים, סדרות קורות כדי שנדבר עליהן, אם אתם לא עומדים בקצב, או שתסגרו את הפייסבוק ליומיים, או שפשוט תבינו שספוילרים זה לרא כזה ביג דיל. אתם תהנו גם אם תדעו את הסוף, אולי אפילו יותר. ובכלל, פרופורציות, יש דברים גרועים יותר מאשר שיגלו לכם סוף של פרק, מרחץ דמים באמצע חתונה, למשל.

כוכבי פופ מתבגרים

כי ברצינות, כמה כבר אפשר לשמוע על עלילות ג'סטין ביבר ומבחר זונות ברזיל, או על הזוויות השונות שבהן בצבצה הפטמה של מיילי סיירוס בטקס פרסי השקר כלשהו האחרון? מאז ומעולם כוכבי פופ צעירים ועשירים, בדומה לבני נוער אנונימיים ועניים, עברו גיל התבגרות קשה, מכוער, עמוס הורמונים, מצלמות וסמים. כך זה היה וכך זה יהיה. אז למה אנחנו עדיין מתרגשים מזה? למה כל קרחת של כוכבת בהתמוטטות עצבים או קעקוע שיהיה לכוכב חמישים שנה  שלמות להתחרט עליו, הופכים לאייטם עמוס ריר ושמחה לאיד? אולי אם ניתן להם להתבגר בשקט ולא נחכה בכזאת להיטות לנפילה הקרבה ובאה, הם לא יחושו צורך כה עז להתמוטט מולנו בכל הזדמנות. כי באמת, זה כבר נהיה משעמם. היינו שם, עברנו הכל בעצמנו פלוס מינוס כמה מיליוני דולרים. זה כבר לא ממש מרשים אותנו כי כולנו יודעים שלא משנה מי אתה, גיל ההתבגרות זה חרא.

צווי איסור פרסום

בהתחשב בכך שאנחנו מדינה שאין לה שום בעיה לרמוס את זכויות הפרט בשלל מאגרים ביומטרים, על פרטיותם של  הידוענים שלנו אנחנו דווקא ממש נחושים להגן. לא מוציאים  כאן סלבס מהארון (כי לכל אחד יש איזו סבתא טריפוליטאית מנתיבות שתיפגע), לא חושפים פה שערוריות מין (הילדים! הילדים!) וכל חשד במישהו מפורסם מיד מואפל על ידי צו איסור פרסום וזוכה לכינויים כמו "הזמר המפורסם", השחקן הותיק" או "פליט הריאליטי המסוקס", כולם מלווים בשלל פיקסלים מטשטשי פרצוף. זה אולי עבד להם לפני ימי האינטרנט, אבל היום כל צו איסור פרסם שכזה ייתקל בחומת הרשתות החברתיות, שתעביר את השם המפורש מאחד לשני כאש בשדה וואטסאפ, שילווה בשלל בדיחות פייסבוק ודאחקות טוויטר. כי לא נסתפק רק בלדעת, אלא נהיה חייבים גם לספר שאנחנו יודעים ולרמוז לאחרים. מה לעשות, טבעו של מידע הוא להיחשף, במיוחד בעידן שלנו. צו איסור פרסום הפך לכלי מסרס עבור כלי התקשורת הגדלים, אבל גם הם יום אחד יחליטו שדי, ואולי אפילו יתאחדו בהחלטה משותפת ויחשפו את השם, כי עדיף לשלם מאשר לצאת פתטים. צו איסור פרסום הוא כלי ארכאי שלא ממלא יותר את המטרה לשמה הוא נועד - להגן על אדם שעשוי להיות חף מפשע, ולכן השימוש בו יותר מזיק ממועיל.

סרטים על בסיס ספרי נוער

מציאות דיסטופית, הורים חלשים (או מתים), ממשלה אכזרית וילדים זכים שנשלחים להציל את החברה המוכה מהגורל האכזר שאליו נקלעה. נשמע לכם מוכר? כנראה שזה בגלל שהסיפור הזה חזר על עצמו שוב ושוב ושוב בשנה האחרונה: "משחקי הרעב", "מפוצלים", "המשחק של אנדר", "בני הנפילים", וכל זה אחרי חמישה סרטי "דמדומים" ושמונה "הארי פוטרים". אז הבנו שקהל היעד הצעיר הוא כזה שאפשר לעשות עליו בוחטות של כסף, הבנו גם שהרבה מאד סופרים מבינים את זה ומכוונים לשם עכשיו בתקווה שגם הרעיון הבדיוני שלהם יקבל את הטיפול הסדרתי. אבל די, אתם הרי יודעים מה קורה למי שכל הזמן אוכל סטייק, נכון? אה רגע, בעצם עזבו את זה.

 יאיר לפיד

זהו, מיצינו. "טוב, ביי" היה סיבה טובה לצאת ללינצ'טרנט, פוסט הלבבות המביך הצדיק שייר וכשדון קישוט רכב על אהובתו זה היה באמת קורע. אבל איפשהו בתוך פסטיבל הניסיונות לתפוס את יאיר בקטנות זה כבר הפסיק להיות כיף. נכון, אין בור אפשרי ברשת שלפיד לא הצליח להפיל את עצמו בו, ומשהו באישיות המלוקקת והמתאמצת הזו ממש מנגן על מנגנון ייצור הממים שלנו, אבל הניסיון לנפח כל פסיק שעולה בעמוד של שר האוצר מריח מלא פחות מאמץ. מעבר לזה, הוא גם הופך כל התבטאות, זניחה ככל שתהיה, לדיון מייגע שמשתלט לנו על הפיד ומסתיר את תמונות החתולים. הגיע הזמן להניח לטרולים לעשות את שלהם ולהעביר את המסיבה למקומות שווים הרבה יותר, כמו "פי אלף יותר צוות יש עתיד" למשל.

חמישים גוונים של אפור - הסרט

הוא אמנם עתיד לצאת רק עוד שנתיים, אבל כמויות המידע המציפות אותנו בנוגע לעיבוד הקולנועי של זבלון הסקס "חמישים גוונים של אפור", כבר הצליחו להתיש. זה החל בסאגת ניחושים בלתי נגמרת אודות השחקנים הראשיים, שהחלה בשלל אייליסטים והתדרדר לאיטו למקבץ שחקנים אנונימיים שכפי הנראה לא דחו את ההצעה על הסף ומוכנים להיפרד מבגדיהם, יושרם האומנותי וכבודם העצמי למען התהילה. לאחר מכן הגיעו ליהוקים ופרישות וניחושים לגבי כמות הסקס שתהיה בסרט והודעה על שתי גרסאות, ופתאום הבנו שיש משהו יותר גרוע מלקרוא את שלישיית הספרים האלו - לקרוא את האייטמים עליהם. כמו שמישהי באיזה ספר אמרה פעם - באסה בריבוע.

גיבורי על

זה לא התחיל השנה, אבל ב-2013 יצאו לנו לובשי הטייטס רשמית מכל החורים. אולי זה הסבל הנורא שהביא איתו "איש הפלדה", אולי הפיהוק שהביא "ת'ור" ואולי זה בכלל העומס הבלתי אפשרי של מוטנטים, בעלי מומים מגניבים או סתם חובבי סקיני שמקיפים אותנו מכל כיוון בשנים האחרונות. מעבר לכך שאנחנו תמיד יודעים איך זה ייגמר (אף במאי בלי נטיות אבדניות לא יעז לעולם להרוג סופר הירו) ושבסופו של דבר (יסלחו לנו החנונים) אין באמת הבדלים משמעותיים בין איירון מן לבאטמן, מדובר במעגל מתיש של ריבוטים ופריקוולים ושאר מילים לועזיות, שנועדו להסתיר מאתנו שמוכרים לנו שוב את אותו סיפור שכבר שילמנו עליו בכרטיסים מופקעים רק לפני חמש שנים. ובכלל, התרבות של השנים האחרונות הפכה את מאזן הכוחות: טוב הוא רע ורע הוא טוב, התחום האפור גדל ומושגים כמו "חופש" ו"צדק" הוחלפו ב"הייזנברג" ומתאמפטמין. בעולם כזה גיבורי על הם קצת כמו מי שמגיעים מחופשים גם ביום שאחרי פורים, אלו שלא מבינים שהחגיגה נגמרה כבר מזמן.