היה הייתה בוורשה דירה בבעלות משפחה יהודית שהולאמה במלחמת העולם השנייה. אחרי 70 שנה מגיעות לעיר רגינה (רבקה מיכאלי) ונכדתה מיקה (שרון סטריבמן) כדי לנסות ולקבל חזקה מחודשת על הנכס שהעניק לסרט את שמו, אלא שזה לא כל כך פשוט. ראשית, רגינה מאבדת עניין במשימה; שנית, מלבד הסבך הביורוקרטי מוצאות את עצמן השתיים בדין ודברים עם קרוב משפחה בלתי נסבל (אורי הוכמן) ומדריך תיירים מקומי שללא ספק מעוניין להדריך את מיקה. כל זה הוא עדיין לא לב הסיפור של "הנכס", בדגש על לב, אבל נדמה לי שזה מספיק כתקציר נטול קלקולים.
בנונשלנטיות מוחלטת, כאילו שאנחנו חיים במדינה שבה אנשים יוצרים קומיקס ואז אנשים אחרים עושים מזה סרטים, "הנכס" הוא עיבוד של הרומן הגרפי עטור הפרסים - כולל פרס אייזנר, "האוסקר של הקומיקס" - מאת רותו מודן. הבמאית היא אחותה דנה מודן, שזה סרט הביכורים שלה, וככזה הוא פרויקט שאפתני - מפני שליצירה הזו יש רגל אחת בסיפור המאוד פרטי של רגינה, ורגל שנייה בהקשר רחב יותר ומאוד מחייב, היהודי-פולני והמלחמתי-שואתי. הבעיה עם סיפורים שמייצגים משהו גדול יותר מעצמם היא שהם עלולים להיעלם בקונטקסט, להיות יותר מקרי-מבחן מאשר חוויות שעומדות בפני ובזכות עצמן, וייאמר מיד: התסריט שהמודניות כתבו ביחד מצליח לדלג בקלות מעל המהמורה הזאת. "הנכס" לא רק סוחף עם סיפור מאוד פרטי וייחודי, אלא גם מאוד מאוד מרגש.
תייקו את זה תחת גילוי נאות: לפני כמה שנים הזדמן לי לקרוא את התסריט המדובר כלקטור בקרן רבינוביץ' לאמנויות. אהבתי אותו, ושאלתי את עצמי מה יקרה איתו בשלב הביצוע. אז התשובה היא שקרו איתו דברים טובים מאוד, אם כי הסרט לא נטול בעיות: פה ושם צצים רגעים שנראים כמו ניסיונות מגושמים מדי להצחיק או לזעזע (או שניהם, כמו בסצנה שמסתיימת במשפט "אני כל כך מתגעגעת לגטו"); הקולנוע שלו מאוד בסיסי, נטול סיכונים והברקות; ובתמונה הגדולה, כיצירה עם היבטים היסטוריים, קשה לומר שיש כאן איזו בשורה. כלומר, אין לסרט הזה הרבה מה לחדש בנוגע לאותו הקשר רחב שנמצא כל הזמן בסאבטקסט ולעתים בטקסט, והרגעים שנוגעים בו הם במובהק החלשים של "הנכס". אלא שכל אלה הם ריג'קטים כמעט קטנוניים מול האופן הנבון והרגיש שבו המקרה הפרטי מתגלגל לנגד עינינו.
אם ראיתם את "געגוע" של שבי גביזון, אז ראיתם יצירה ישראלית שבה דמות של ילד שבכלל לא מופיעה בסרט נותנת לו עומק רגשי מושלם. גם כאן קורה דבר דומה, וזה כל כך נוגע ללב שכמעט שום דבר אחר לא חשוב. בהקשר הזה, התפעלות היא שם התואר הכי צנוע שאני יכול להקדיש להופעה של השחקן הפולני אנדז'ה סאווארין, אחד המוערכים והוותיקים שיצאו מהמדינה ("רשימת שינדלר", בין השאר). סאווארין ממלא ב"הנכס" תפקיד לא גדול, אבל הוא-הוא אותו לב רגשי שהוזכר לעיל. זאת דמות משנה של גוי בסרט על שתי יהודיות, דמות של גבר בסרט על שתי נשים, ואני חושב שזה אולי הדבר הכי ראוי לציון ביצירה כולה - כי היא מתגנבת אל תוך הנפש מהדלת האחורית, עושה על הצופה מהלך בלתי נשכח של הפוכה עלילתית.
סטריבמן מצוינת. מיכאלי היא מיכאלי, זה לא שיש איזה צורך נוסף בהוכחת היכולות שלה. הוכמן יוצא נהדר מתפקיד כפוי טובה. אבל מהסרט הישראלי המיוחד הזה אני לוקח שחקן פולני שריגש אותי עד דמעות, אשכרה דמעות, כי האחיות מודן ידעו בדיוק איך ומתי לפנות לו את הבמה.