אלף ואחד סרטים - ומאה אלף פרקי סיטקום - עוסקים באנשים שמסתבכים כי הם שיקרו. "הגיבור", סרטו החדש של אסגאר פרהאדי, עוסק בגבר שמסתבך כי הוא אמר את האמת.
ראהים (אמיר ג'אדידי) נשלח לכלא עד שיצליח להחזיר חוב גדול לנושה שפעם היה בן משפחה והיום הוא נטול סנטימנטים. יום אחד, כמו בהזמנה, חברתו של ראהים (סהר גולדוסת) מוצאת בפוקס תיק מלא מטבעות זהב שערכם שווה לכמחצית מסכום החוב; ראהים מצדו מתחנן בפני מנהלי הכלא לחופשה, מקבל אותה ודבר ראשון ניגש איתה למכור את המטבעות. אבל משהו פנימי עוצר אותו, ובמקום להתקדם חצי צעד החוצה מהכלא הוא מחליט למצוא את הבעלים החוקי של האוצר. הסיפור מגיע לתקשורת, ראהים הופך לגיבור ששם הסרט מתייחס אליו - אבל אז אנשים מתחילים לשאול את עצמם למה שאסיר ובעל חוב יעשה את מה שהוא טוען שעשה.
פרהאדי, שזכה פעמיים באוסקר בקטגוריית הסרט הזר - על "פרידה" המצוין ועל "הסוכן" המופתי - הוא אחד התסריטאים המבריקים ביותר שעובדים כיום, בכל שפה. השימוש שלו בכלי העבודה של הקולנוע מאוד בסיסי, לפעמים כמעט מרושל, אבל הכתיבה כל כך חדה שזה איכשהו נכון שהיא לא מתחבאת מאחורי זיקוקי דינור קולנועיים. פרהאדי כותב פשוט ונגיש ומעורר מחשבה, אבל גם נוגע ללב; יש לו טאץ' לאירוניה, אבל הוא בפירוש לא ציניקן; ובעוד שהוא נוטה לגעת באישיוז חברתיים-תרבותיים (הכבוד הגברי הוא תמיד עניין אצלו, וכך גם תפיסת הצדק), הוא תמיד מספר *סיפור*. אף פעם לא מטרחן מסר.
ראהים הוא לא היחיד ב"הגיבור" שמסתבך בגלל האמת, והאמת אינה הסיבה היחידה להסתבכויות שלו או של הדמויות אחרות. בכלל, אם "מישהו שמסתבך כי הוא אמר את האמת" נשמע כמו רעיון לקומדיה של טעויות או לפרק של "סיינפלד", אז סרטו של פרהאדי הוא יותר טרגדיה של טעויות - בין השאר מפני שהאמת בו היא משנית לתפיסת האמת. אני לא חושב שזה מקרי ש"הגיבור" נוגע שוב ושוב ברשתות החברתיות; הסרט הזה הוא לא רק תוצר מובהק של מה שנקרא "עידן הפוסט-אמת", אלא גם הרהור מרתק בשאלה אם יש בכלל משמעות לשאלה מה אמיתי ומה לא - בטח אם מה שמשנה לנו הוא רק השאלה אם אנחנו מאמינים לזה (ברור שאין משמעות. ופרהאדי אומר את זה כמו שזה).
באנגלית אומרים ש"אין מעשה טוב ללא עונש", ו"הגיבור" הופך את הביטוי המריר הזה למנטרה. אנשים שכוונותיהם טובות אוכלים חרא, יוזמות מבורכות מתפוצצות בפרצוף, תמימים וחסרי ישע מנוצלים בשם מטרות נאצלות. על כל דמות בסרט הזה אפשר לומר שהיא הולכת עם האמת שלה - מלבד אחת שאנחנו לא יודעים עם מה היא הולכת, אבל היא גם דמות של סצנה ורבע למרות חשיבותה העלילתית - וזה שוב לא משנה, כי פרהאדי בחוכמתו אומר לנו ששניים שהולכים עם אמיתות מנוגדות זה לא שונה מאחד שמשקר. אם כבר, זה יותר גרוע.
יש משהו מאוד פסימי ב"הגיבור", אבל הוא לא סרט מדכא. רוחב היריעה שלו מינימלי, הקולנוע שלו כמעט ספרטני, אבל אל תטעו: הוא מרתק לכל אורכו ולא מאתגר את הסבלנות או את כושר הריכוז בשום אופן (127 דקות, אם כבר מדברים). בשולי הדברים אתעלם ברשותכם מההליך המשפטי שמתנהל כיום באיראן לאחר שסטודנטית לשעבר של פרהאדי האשימה אותו בכך שגנב ממנה את הרעיון ל"הגיבור"; זה תיק פתוח שאין לדעת איך יסתיים, אבל את חוויית הצפייה בסרט הוא לא משנה, והיא חוויה מצוינת.
נדמה לי שהגדרות כמו "אשף הקולנוע האיראני", שתמיד נקשרות בשמו של פרהאדי, מרחיקות מסרטיו צופים שהנ"ל נשמע להם כמו הזמנה להפלצה; אם זה המצב אצלכם, אני מתחייב שהאיש עושה סרטים שווים לכל נפש. ואדירים, מה זה אדירים.