דיוויד ובנג'י קפלן, בני דודים, יוצאים ביחד מניו יורק למסע שורשים בפולין. אנחנו יודעים שזה נעשה לאחר מותה של סבתם ושלשניים היה קשר קרוב במיוחד איתה, אנחנו מתוודעים לחברי ולחברות הקבוצה שהם מצטרפים אליה (כולם מגיעים למדינה בנסיבות ומסיבות דומות, אבל כמובן גם מאוד אינדיבידואליות), ומהר מאוד אנחנו מבינים שמשהו לא מאה אצל בנג'י. מה בדיוק?

"כאב אמיתי" לוקח את הזמן עם התשובה לשאלה הזאת, מספיק זמן בשביל שהיא תהיה על תקן ספוילר. מכל מקום, הרבה מהיופי של היצירה המאוד אנושית הזאת - והמצחיקה לפרקים, והמרגשת לפרקים אחרים - הוא עצם השאלה.

"כאב אמיתי" הוא פרויקט שכולו ג'סי אייזנברג. האיש כתב את התסריט סביב אירועים שעברו בני משפחתו, הוא מגלם את דיוויד, והוא גם הבמאי (פרויקט שני שלו בצד ההוא של המצלמה אחרי "כשתסיים להציל את העולם"). קשה לומר שעבודת הבימוי כאן יוצאת דופן במונחים של עשייה קולנועית - זה אמנם סרט מסע ברמה העלילתית, אבל סגנונית הוא ממש קאמרי, כמעט מחזה, ואייזנברג לא עושה עם זה יותר ממה שזה. מצד שני, כבמאי שחקנים הוא אחראי לאחת ההופעות המשובחות של השנה הקולנועית היוצאת: קירן קאלקין ("יורשים") פשוט נפלא בתפקיד בנג'י.

חתיכת דמות, הבנג'י קפלן הזה. כריזמטי לאללה, מקסים את כל מי שהוא פוגש, ובאותה נשימה - לפעמים באותה סצנה - מסוגל לחוסר טקט קיצוני ולהתפרצויות רגשיות קשות (עבורו) ומביכות (עבור הסובבים, ובעיקר עבור דיוויד). "כאב אמיתי" מפליא לבנות את בנג'י הרבה בזכות הקונטרה שמספקת דמותו של דיוויד, וגם כאן מגיע קרדיט לאייזנברג, או בעצם שניים: כי הוא עושה עבודה מצוינת כתמונת מראה לכריזמה ולקסם של בנג'י עם דמות נוירוטית ועצורה רגשית, וכי לפחות בסצנה אחת שעוסקת בדיוק בהבדלים האלה הייתה לי הרגשה שאייזנברג בעצם אומר לנו, "אני יודע שאני שחקן מעצבן". שזה, תסכימו, הדבר השני הכי מגניב שהוא היה יכול לעשות אחרי להפסיק להיות מעצבן.

בעוד שמגיעים לאייזנברג שבחים גורפים על בניית דמויות, בימוי שחקנים ומודעות עצמית, כתסריטאי הוא קצת בונה וקצת הורס. "כאב אמיתי" הוא יצירה בשני מצבי צבירה: בחלק הראשון נבנית תעלומת בנג'י; בשני, כשאנחנו כבר מבינים מה הסיפור שלו, לא באמת קורה שום דבר נוסף והסרט קצת נתקע. זה בא אומנם בשלב שבו הכל מלווה במטען רגשי - לדמויות וגם לצופים, בין השאר לאחר ביקור של חברי הקבוצה במיידנק, שאכן צולם במחנה - אבל סרטו של אייזנברג הוא מהבחינה הזאת הבטחה לא ממומשת. כלומר, הוא הכי מעניין בשליש האמצעי שלו, ברגעים שלפני התשובה לשאלת ה"מה יש לו" וברגעים שמיד אחרי. בשליש הראשון ושוב בשלישי יש הרבה דברים יפים, אבל גם תחושה של סטגנציה. של "נו", תכלס.

לראות, לא לראות? בהחלט לראות. כי ההיבט היהודי כאן מעניין, כי קאלקין באמת אדיר, כי הכימיה ותחושת ההפכים המשלימים שלו עם אייזנברג מצוינת, וכי בסרט הזה מסתתרת אחת מסצנות הסטירה המוצלחות בתולדות הקולנוע. בחיי.