סילביה (ג'סיקה צ'סטיין), אם יחידנית שפוקדת פגישות של "אלכוהוליסטים אנונימיים" ועובדת כמטפלת במרכז לבעלי מוגבלויות, הולכת לפגישת המחזור של התיכון שלה. היא בבירור לא מוצאת את עצמה שם, והווייב של "מה אני עושה כאן" מחמיר ל"הצילו" כשאחד המשתתפים בכנס מתיישב לידה, נדבק אליה ובסופו של דבר גם עוקב אחריה כל הדרך הביתה. בלילה היא מציצה מהחלון ורואה שאותו גבר נשאר לעמוד מחוץ לביתה בגשם שוטף, ובבוקר - כשהיא כבר פחות מבוהלת ויותר מודאגת - סילביה יוצאת לבדוק מה הסיפור שלו. ובכן, שמו סול (פיטר סקארסגארד), והסיפור שלו הוא שלבים מוקדמים של דמנציה. ולא, אין לו מושג למה הוא הפך פתאום לסטוקר של סילביה.

זאת נקודת המוצא של "זכרונות", סרטו של המקסיקני מישל פרנקו ("סדר חדש", "בתה של אפריל") ששייך בעצם לשנה הקולנועית שעברה ומגיע באיחור לבתי הקולנוע בישראל כשבאמתחתו פרס השחקן הטוב ביותר לסקארסגארד בפסטיבל ונציה. והנה אנחנו נתקלים בבעיה: כדי לדבר על הפלוס-מינוס של "זכרונות" אין מנוס מספוילר מינורי אחד ומיד אחריו ספוילר מעט יותר מז'ורי. מדובר בפרטי עלילה שנחשפים אומנם ב-40 הדקות הראשונות, ועדיין, פרטים-פרטים. לכן תחילה אקצר את התהליך ואומר שמדובר בדרמה אנושית מעניינת אבל גם פגומה, שמצד אחד נהנית מהופעות מוצלחות של צ'סטיין וסקארסגארד, ומצד שני סובלת מבעיות כתיבה ובימוי שמפריעות לה לייצר איזשהו אפקט רגשי. וזהו, מכאן והלאה מתגוררים ספוילרים.

העניין הוא שסילביה מבחינתה יודעת בדיוק למה סול עקב אחריה: כי הוא היה שותף לאונס שלה כשהייתה נערה. זה מה שהיא מטיחה בו אחרי אותו מפגש ראשון, אלא שזמן קצר אחר כך מתברר שהזיכרון שלה הטעה אותה, וסול לא היה חלק מאותה טראומה. הם אפילו לא למדו ביחד. כלומר, הזיכרון מתעתע בשניהם, ולא רק בהם: במורד הדרך מתברר שגם אמה של סילביה (ג'סיקה הרפר) ואחותה (מריט וויבר) נמצאות איפשהו בין חוסר יכולת וסירוב לזכור אירועים טראומטיים. זה הופך את ה"זכרונות" משמו של הסרט - במקור זה "Memory", "זיכרון", וזה תכלס יותר מדויק - לתמה שלו, למוטיב המרכזי שלו. וגם לבעיה הכי גדולה שלו, כי התחושה היא שפרנקו יותר אומר לנו "תראו איזה יחסים מעניינים יש בינינו לבין הזיכרון שלנו" ופחות מספר לנו סיפור שמוביל אותנו לתובנה הזו בעצמנו. 

הסימטריה המוגזמת היא בפירוש חלק מהבעיה: סילביה לא יכולה לשכוח, סול לא יכול לזכור, סילביה מטפלת, סול צריך אחת. זה כל כך שקוף ש-30 דקות בתוך "זכרונות" ברור בדיוק לאן זה הולך. העניין הזה מחמיר כשאנחנו נחשפים לבעיות הזיכרון - תרתי משמע - של הדמויות האחרות, כי כבר ראינו את החוטים שמזיזים את הבובות, ולכשל הזה בכתיבה נלווה בימוי שכאילו סובל מעצירות. המצלמה של פרנקו סטטית, מרוחקת, מסרבת לזוז או להתקרב או לעשות כל דבר שעלול ליצור מעורבות רגשית באמצעים קולנועיים (על מוזיקה בכלל אין מה לדבר). זה כמובן לגיטימי, ויכול לעבוד אחלה בסוג מסוים של יצירה, אבל האמת האמיתית היא ש"זכרונות" הוא 100% מלודרמה - והתחושה היא שהבימוי המרוחק נלחם כל העת בתסריט המרגש-בפוטנציה, כאילו פרנקו נבהל מהאפשרות שניסחף עם העלילה ומעדיף שנהרהר בתמה.

זה לא סרט רע; זה סרט עקר, סרט שתוקע לעצמו מקלות בגלגלים הרגשיים. לצאת בשבילו מהבית נראה לי מופרך, להיתקע עליו באיזה עתיד קרוב בסטרימינג זה כבר יותר בכיוון, והאמת - הדבר הכי טוב לעשות עם "זכרונות" הוא להתייחס אליו כאיזו עבודה אקדמית על הטיפול של הקולנוע בזיכרון האנושי, איפשהו בין "שמש נצחית בראש צלול" ל"ממנטו". ככה ייעשה למלודרמה שמתעקשת להיות חוויה אינטלקטואלית.