אומארי הוא פליט מאריתריאה שמגיע בדרך-לא-דרך לישראל, מתארגן על עבודה כשוטף כלים, וחמש שנים לאחר שעבר את הגבול ממצרים מוצא את עצמו תחת איום של גירוש מיידי. הוא מנסה להימלט דרך נתב"ג, מתגלגל (מילולית, על מסוע המזוודות) אל אולם מקבלי הפנים - ושם מקיף אותו פתאום גדוד של אוהדי מכבי נתניה. מהר מאוד מתברר שמבחינתם מדובר בג'ימי, שחקן הרכש החדש שהובא מניגריה בניסיון נואש להציל עונת כדורגל שנראית אבודה. אומארי מצדו זורם עם זה, בתחילה מחוסר ברירה ובהמשך משלל סיבות. אחת מהן היא בתו של בעלי הקבוצה, צעירה עם הרבה אופי ושכל ישר.

זה הסיפור של "לרוץ על החול", סרט הביכורים של הבדרך-כלל-מפיק ("מכתוב", "מחילה") אדר שפרן, ואני מת לדעת איזה סוג של יצירה אתם מדמיינים בשקלול כל האלמנטים בתקציר הזה. סאטירה על הגזענות של החברה הישראלית? קומדיית צחק-בקול-רם סביב טעות בזיהוי? דרמה נוגעת על מצבם של הפליטים בארץ? סרט ספורט רך לב באווירת "טד לאסו", שבו דווקא זר נטול מושג בכדורגל משנה את פניה של קבוצה מחורבנת?

הטריילר, הפוסטר ושאר אמצעי הקידום לא מספקים תשובה מובהקת, והאמת הפשוטה היא שגם הסרט לא. ב"לרוץ על החול" משמשים כל הנ"ל בערבוביה, וזה בהחלט לא נאמר לגנותו. שלל הנושאים והתת-עלילות שמהם בנוי הסרט הזה ממש מכריח טון תנודתי, זיגזג מצחיק-עצוב, לפעמים ממש בתוך אותה סצנה; אם להיתלות באילנות גבוהים, הכספיתיות הזאת היא בדיוק מה שעושה את הסגנון הייחודי של בונג ג'ון-הו, הבמאי של (בין שאר יצירות המופת) "פרזיטים".

אז לא, הבעיה של "לרוץ על החול" אינה במצבי הרוח המשתנים שלו, אלא בכך שהוא לא באמת מצליח לפצח את הז'אנרים שהוא מפלרטט איתם. כסאטירה הוא לא מספיק נשכני, כקומדיה הוא לא מספיק מצחיק, כדרמה חברתית הוא לא מספיק מחויב, וכסרט ספורט הוא די גנרי. מצד שני, הוא לגמרי ראוי לצפייה, מספק לא מעט רגעים זכירים (הטוב שבהם הוא מונולוג על אבוקדו. עזבו, פשוט תראו ותבינו), ובשום אופן לא צורם, שזה לא מובן מאליו ביצירה על גבר שחור שכתבו שלושה גברים לבנים (אסף זליקוביץ', יואב הבל ושראל פיטרמן) וביים גבר לבן רביעי.

מתוך
מתוך "לרוץ על החול"|צילום: טל זליקוביץ', באדיבות יונייטד קינג

יש ב"לרוץ" כמה (וכמה) סצנות פשוט מצוינות, רובן סביב היחסים של אומארי עם חבריו לקבוצה; יש בו גם תפירה סבלנית של היחסים בין הכוכב-תרתי-משמע לבתו של המנהל, נטע, שהם הלב הרגשי של הסרט. בהתאמה, קים אור אזולאי עושה עבודה מצוינת בתפקיד נטע, ואילו מייקל קביה אהרוני ממלא בהצלחה גדולה את תפקיד החבר הכי טוב של אומארי. דווקא שון שנסלה מונגוזה הכריזמטי כורע תחת נטל התפקיד הראשי, בעיקר בסצנות הדרמטיות – ואם אני מפענח נכון, זה לא עניין של חוסר כישרון אלא של חוסר ניסיון. אני ממש מעריץ את שפרן על היומרה לבחור בפרויקט הזה כסרט ביכורים, אבל אמנות הזיגזג הרגשי היא לא עסק לטירונים. זה ניכר גם בבימוי של צביקה הדר בתפקיד הבוס/ אבא של נטע; הליהוק מעניין, אבל הדמות מתמסמסת דווקא ברגעים הכי משמעותיים שלה.

בסופו של דבר וסרט מדובר במקרה קלאסי של תפסת מרובה, אבל לפני סיום אני מבקש לחזור בי: בעצם כן יש דבר אחד שצרם לי. "לרוץ" הוא יצירה סלחנית כלפי החברה הישראלית, ספציפית כלפי הגזענות שלה; בפשטות, זה סרט שאומר מפורשות שאנחנו יכולים להתגבר על היצר הזה. אני מוכן להאמין שיוצריו אכן חושבים ככה, אלא שמאופן ההצגה של האישיו - בעיקר בישורת האחרונה – עולה ניחוח קל של חנופה לצופים. אבל אתם יודעים מה, אולי זה פשוט האף הרגיש שלי.