השנה היא 1989. אמיתי קריב (אדיר מילר) הוא סופר שזכה בעבר להצלחה מסוימת, אבל מעולם לא לחיבוק מהביקורת ו/או מהתקשורת. המרירות שסוחב קריב נהפכת בבת אחת לאופוריה כשדוקטורנטית ישראלית-אמריקאית לספרות מיידעת אותו שבכוונתה להקדיש לו את עבודת הדוקטורט שלה, ולצורך העניין הוא אפילו שוכר מזכירה זמנית, צעירה נטולת כל רקע ספרותי בשם מרגו (סוזנה פפיאן, "סובייצקה"); אלא שאז מתברר שהדוקטורנטית נפלה למשכב, מעט העבודה שהספיקה מרגו לעשות בליקוט חומרים עבורה ירדה לטמיון וכל הסיפור נגוז – או שמא...?

קריב ומרגו מגיעים מהר מאוד למסקנה שכל אחת יכולה להיות דוקטורנטית שאיש לא ראה, ובמהלך שמזכיר קצת את "פיגמליון" (או את "גברתי הנאווה", שזה תכלס אותו דבר, או את "אילוף הסוררת" אם תרצו), הסופר מעניק למזכירה קורס מזורז בגינוני החוג לספרות כדי שתוכל להיכנס לנעליה של הנעדרת ולהשלים את הדוקטורט שלה במקומה. בקו העלילה המרכזי הזה מזנבות מספר מערכות יחסים בחייו של קריב, בראשן עם חברתו הטובה ביותר ומי שתמיד הייתה המוזה שלו (שני כהן), וכעת גם אלמנה טרייה – סטטוס שמציף אצל קריב תשוקות ישנות ותהיות חדשות. דמויות משנה דומיננטיות אחרות הן במאי ישראלי-איטלקי שמתעניין בספרות ישראלית ופלסטינית (עלא דקה), וחבר הילדות של קריב מהקיבוץ שבו נולד (יניב ביטון).

ההצלבות השונות בין הדמויות והעלילות מעלות שאלות על עדתיות ואליטיזם, הכרה ואגו, גבריות ונשיות, שיאם של החיים ושלב הסיכום שלהם. אבל כל הנ"ל יתחברו באמת רק בשלב שלא ניתן להרחיב עליו מחשש לספוילר, וממילא נדמה שיש משהו נכון יותר בלבחון את חלקיו של "גן קופים" מאשר את השלם שהוא: האם אבי נשר, בסרט שהכריז שיהיה האחרון שלו, בחר לחלוק איתנו תסכול מצטבר מכך שהקריירה המפוארת שלו עומדת להסתיים ללא זכייה בפרס אופיר? האם הבמאי המצליח ביותר שנולד לקולנוע שלנו, בוודאי במונחים של אהבת הקהל, מזדהה עם הסופר ששום הצלחה מסחרית לא מהווה מבחינתו תחליף להילה רצינית, לכיבודים של הברנז'ה? (העובדה שהעלילה מבוססת באופן רופף על דברים שקרו אינה רלוונטית מהבחינה הזאת. סיפורו האמיתי של הסופר ראובן קריץ שימש כאן השראה, אבל ברור שזה לא סרט "עליו").

קריב = נשר הוא לכל הפחות ניתוח אפשרי של "גן קופים", בוודאי אם מביאים בחשבון את ההנאה הגלויה של הסרט משליחת חצים לעבר עמיתיי מבקרי התרבות, אמיתיים ובדיוניים (חכו ותראו את הדמות שמגלם ערן זרחוביץ'). ניתוח אחר, תקף לא פחות, יבחר להתמקד בתדמיות השונות של גלריית הדמויות ובעובדה שלכל אחת מהן יש לפחות שני מופעים שונים לגמרי – האופן שבו היא נתפסת, והדימוי העצמי שלה. אם נזרוק פנימה את מוטיב הקוף, יוצא שאפשר לקרוא את הסרט כולו כיצירה על חיקוי, וספציפית על האופן שבו אנחנו מחקים את המודלים שלנו, כי בכל כך הרבה מקרים אין לנו מושג איך להיות פשוט אנחנו בעצמנו.

מתוך
יניב ביטון ב"גן קופים"|צילום: זיו ברקוביץ', באדיבות סרטי יונייטד קינג

אני לא רוצה להחליט על מה "גן קופים", כי אני חושב שהוא מהנה יותר כסימן שאלה מאשר כסימן קריאה, מה גם שכל ניתוח שלו כיצירה שלמה מציף את הפגמים הרבים שלו – בעיקר בעיות ליהוק וכתיבה. לא אנושות אמנם, אבל בהחלט גורפות. וזה כבר מוביל מבחינתי לשורה התחתונה היחידה שיש לה איזושהי חשיבות: אסור בשום אופן שזה יהיה הסרט האחרון של אבי נשר. אסור כי הקולנוע שלנו לא יכול לוותר על הבמאי הפעיל היחיד שבידיו צופן הפיצוח של הצופה הישראלי, ואסור כי הסרט החביב-אך-החורק הזה הוא פשוט לא אקורד סיום מפואר מספיק לקריירה של נשר. 

מאז "סוף העולם שמאלה", אבי נשר הוא השלמה ארצי של הקולנוע שלנו. מניה מסחרית בטוחה, סמל של סאחיות לא-מתנצלת, תשובה מושלמת לשאלה "מה ישראלי בעיניך". "גן קופים" לא צריך להיות הסוף של זה, משום בחינה.