נפתח בשאלה: מה עושה לכם צירוף המילים "ניסוי צורני"? כי אם הוא מעורר בכם סקרנות, אז אולי תמצאו עניין ב"כאן ולתמיד". אבל אם המחשבה על אקספרימנטים קולנועיים מדאיגה אתכם, אז במקרה הזה יש סיבה טובה מאוד לדאגה (כלומר סיבה גרועה מאוד. נו, הבנתם).
נקודת המכירה הבולטת של "כאן ולתמיד" ("Here") היא מפגש המחזור המסקרן בין רוברט זמקיס, טום הנקס ורובין רייט - בהתאמה הבמאי, הכוכב והכוכבת של "פורסט גאמפ". אלא שחוויית הצפייה בסרט היא בראש ובראשונה נגזרת של הניסוי המדובר, שאותו ניתן לתאר כך: מה יקרה אם נעמיד מצלמה בנקודה קבועה, בלי להזיז אותה לרגע לאורך הסרט כולו, ונריץ מולה היסטוריה שלמה של אירועים שהתרחשו בדיוק שם, החל בתקופת הדינוזאורים, עבור בימים שבהם רק עמים ילידיים אכלסו את יבשת אמריקה וכלה במאה האחרונה? כדי לחסוך מתח מיותר, התשובה היא שנקבל סרט תמוה לחלוטין ועם זאת משעמם עד ייאוש. סרט שכמעט שום דבר לא עובד בו, ומה שבכל זאת עובד מגיע מאוחר כל כך שזה ה"עכשיו באים?" האולטימטיבי.
הנקס ורייט - שהסרט מציג לרוב אורכו בגרסה מוצערת-ממוחשבת איומה ונוראה - הם רק זוג אחד שאנחנו נחשפים לקורותיו. על רוב האחרים אין טעם להתעכב מפאת חוסר עניין לציבור הצופים (הסיפורון היחיד שאיכשהו עובד הוא על שני טיפוסים אקסצנטריים, ליאו וסטלה, שמתעשרים בפוקס שמזכיר כמה סצנות מקבילות מ"פורסט גאמפ"). לצד הנקס-רייט זוכים לזמן מסך משמעותי מאוד גם פול בטאני וקלי ריילי כאביו ואמו של הגבר שמגלם הנקס, ואולי שלל האספקטים של ההעברה הדורית שנראים כאן עבדו היטב ברומן הגרפי מאת ריצ'רד מקגוויר שהסרט מבוסס עליו - אני לא מכיר אותו ולא יודע - אבל בסרט זה בעיקר אוסף של קלישאות. אבות אכלו, שיני בנים, מה עוד חדש.
לא לגמרי ברור איזו אמת קיווה זמקיס להראות לנו במסע הסטטי הזה, אבל אני חושד שהוא בכלל לא ניסה. שהעניין שלו בפרויקט התחיל ונגמר בניסוי הצורני האמור, שבו מלבד הפריים שאינו-משתנה-לעולם יש גם שימוש במעין "חלונות" שמציגים לנו בה בעת את התקופות השונות בחלל המדובר. התוצאה של זה היא שהסרט מזכיר לנו כל הזמן שהוא רק סרט, מה שמוסיף על חטא השעמום את פשע הניכור - וכמה מבאס שכל זה הוא כבר חלק טבעי מהתהליך שעבר מי שהיה אחד מגדולי הבמאים בתבל.
זמקיס ביים את טרילוגיית "בחזרה לעתיד", שהפרק הראשון שלה הוא מקרה סינגולרי של סרט מושלם. את טום הנקס הוא ביים לא רק ב"גאמפ" אלא גם ב"להתחיל מחדש" הנפלא, ועל הדרך הוא יצר את "קונטקט" הגאוני ואת "מי הפליל את רוג'ר ראביט" האהוב. אבל זמקיס של 20 השנים האחרונות? "בייוולף", "רכבת אל הקוטב", "רוחות חג המולד", "פינוקיו" (שוב עם הנקס). סרטים שזכורים בראש ובראשונה בגלל אנימציית מחשב קרינג'ית, שרובם נכשלו בקופות, שעוררו שוב ושוב את השאלה מה קרה לרוברט זמקיס - ואני חושב שהתשובה היא שהאיש שכח מהקהל. שהנטייה שתמיד הייתה לו לשאול "לאן עוד אפשר למתוח את הטכנולוגיה הקולנועית" השתלטה עליו לגמרי, עד לנקודה שבה הוא פשוט לא סופר את מי שאמור לצפות בתוצאות, שלא לומר לשאת בהן.
אם יש דבר שבכל זאת יצא מהניסוי של "כאן ולתמיד", זו הוכחה ניצחת לחשיבותן של תנועות מצלמה, עריכה, כל הדבר הזה שנקרא *קולנוע*. זמקיס עשה סרט בלעדיו, סרט עם ידיים ורגליים קשורות, וככה בדיוק הוא נראה ונחווה - להוציא אולי רבע השעה האחרונה, שבה מתגנבת פנימה מידה של רגש אמיתי שכבר לא משנה את הרושם הכללי. מומלץ? בהחלט: לסטודנטים לקולנוע, בשיעור שכותרתו "מה לא לעשות לעולם".