ויכוח מהנה שמתנהל כרגע ברשת עוסק בשאלה אם הסצנה הכי מגוחכת ב"גלדיאטור 2" היא אכן מגוחכת. העניין הוא כזה: בשלב מסוים מוצג בקולוסיאום שחזור של קרב ימי, כולל ספינות-דמה - וכרישים אמיתיים (כלומר באנימציית מחשב, גרועה, אבל הבנתם את הכוונה). נראה הכי מופרך, עורר רחש צחקוקים בהקרנה שנכחתי בה, אבל הבמאי רידלי סקוט מגן בחירוף נפש על הסצנה הזאת - וברשתות משתפים מאמרים המאשרים שקרבות ימיים אכן שוחזרו בקולוסיאום, כלומר היה פתרון טכני שאפשר להציף את המקום - ומכאן שלכידת כרישים ושחרורם שם נראית די סבירה.
זה קצת חבל, כי "לקפוץ את הכריש" - השם המקובל למהלך עלילתי מוגזם שמחרב את כל היצירה, על שם הפרק בכיכוב הכריש בסיטקום "ימים מאושרים" - די הולם את "גלדיאטור 2". מצד שני, הבעיה האמיתית של הסרט הזה היא לא סצנת הכרישים. היא כל הסצנות המגוחכות האחרות.
ברמת המסגור העלילתי אנחנו בסרט נקמה. פול מסקל הוא לוסיוס, בנם מחוץ לנישואים של מקסימוס (ראסל קרואו ב"גלדיאטור" המקורי, שמופיע כאן רק בפלאשבקים קצרצרים) ושל לוסילה (קוני נילסן, תכלס השחקנית היחידה מהמקור שמופיעה גם בהמשכון). לוסיוס נשלח בילדותו הרחק מרומא כדי להגן עליו, ובתחילת הסרט הוא חי בשלווה עם אשתו (הישראלית יובל גונן) בנומידיה, צפון אפריקה. אלא שהממלכה נכבשת בידי הרומאים, ולוסיוס מוצא את עצמו בדיוק בפוזיציה שבה אביו היה לפניו: חייל שהפך לשבוי שהפך לגלדיאטור. תחת עינו של סוהר/ מאמן (ליאור רז) ושתי עיניו של האיש החזק בביזנס הגלדיאטורי (דנזל וושינגטון), לוסיוס מתכנן את נקמתו בגנרל שכבש את מולדתו (פדרו פסקל) וגזל את חירותו.
על הסף יש שני כשלים בולטים ומרגיזים בסיפור של "גלדיאטור 2": מחזור העלילה של המקור, שאופייני כל כך לתהליך ההחייאה ההוליוודי של נכסי עבר - לא סתם זכו סרטים כאלה לכינוי "ריקוול", סרט המשך שהוא גם רימייק - והציפייה מהקהל לקבל את המקריות המוחלטת שמחזירה את לוסיוס לרומא. ואם תרצו אז לא מקריות אלא איזה גורל מיסטי, שהוא הסבר עצלני באותה המידה.
אבל הבעיה העמוקה יותר של הסרט היא לא במסגרת אלא במתרחש בתוכה: אוסף של דמויות שלא מייצרות טיפה של עניין או הזדהות, שמתקשרות זו עם זו בפתוס מנופח, ושאפילו כשמגיעה העת לכסח אחת את השנייה עושות את זה באופן כל כך גנרי שרגעי האקשן הם בין המפוהקים ביותר בלא-באמת-ספקטקל הזה.
הדמות היחידה ב"גלדיאטור 2" שיש בה משהו באמת מעניין היא זו של הגנרל מרקוס אקסיוס, כובש נומידיה ובעלה של לוסילה (אחסוך מכם עוד דיון בעליבותה של המקריות כבחירה תסריטאית). אקסיוס הוא מצביא מבריק, אבל כזה שמשרת מנהיגים נטולי מצפון או שפיות - הקיסרים האחים גטה וקרקלה, שבהחלט היו באמת, אך ספק אם באמת היו שיבוטים חסרי בושה של ג'ופרי מ"משחקי הכס". כל סצנה משותפת של אקסיוס ולוסילה כתובה כמו אופרת סבון, ובמקרה של נילסן גם משוחקת ככה (לא אשמתה. שחקנים עובדים עם מה שהכתיבה נותנת להם).
אם אקסיוס הוא פספוס, דמות שלא זוכה לממש את פוטנציאל הקונפליקט שלה, אז מקרינוס - דמותו של וושינגטון - הוא בדיוק להפך: דמות שניכר שרידלי סקוט חושב שהיא מאוד מעניינת, שוושינגטון מגלם כמי שנחוש לגרוף עוד אוסקר ונראה מתאמץ בהתאם, ושלמען האמת לא שווה מחצית מדקות המסך שלה. ואיך ליאור רז אתם שואלים? כמו כל הסרט. מבטיח לרגע, ובכל השאר לא מקיים (אבל שוב, עוד לא נולד השחקן שינצח את הכתיבה).
אני לא חסיד גדול של "גלדיאטור", אבל הסרט המקורי היה בראש ובראשונה סוחף - וזאת תמיד פונקציה של קונפליקט חזק בין דמויות חזקות. "גלדיאטור 2" מציג ממש בתחילתו סצנת קרב אומללה בכיכוב הקופים המונפשים המוזרים ביותר שנראו בסרט אי-פעם, אחר כך מתפנים האפקטים לקרנף מטופש, ואז מגיעים הכרישים המנופצים-או-לא; כל אלה נראים כל כך רע שהתחושה היא שאף אחד לא עצר רגע לחשוב שבצד השני יש צופים שניחנו במתת הראייה, בדיוק כמו שכתיבת הדיאלוגים מתעלמת ממתת השמיעה, וכמו שהעלילה מבקשת מאיתנו לשכוח שכבר סיפרו לנו אותה - ועוד בסרט שבגללו אנחנו כאן מלכתחילה.
"גלדיאטור 2" הוא לגמרי מוצר, ומוצר פגום לגמרי, כי הוא חוטא לתחנה הכי חשובה בפס הייצור: הצרכן. זה שרכש כרטיס לדם ויזע ודמעות, וקיבל 148 דקות של פלסטיק.