השנה היא 1954, ובשכונה של כחולי צווארון בישראל הצעירה נוחתת אישה עם בתה. קוראים לה אווה, היא תופרת במקצועה, והמראה והגינונים האירופאים שלה מושכים תשומת לב - בדגש על לבו (ולא רק לבו) של שלום גוטליב, גבר שבמלחמה הוביל פרטיזנים במאבק גרילה נגד הגרמנים, והיום משמש מנהל ייצור במפעל סודה.

שלום הוא איש משפחה, כך שהמשיכה הברורה שלו לאווה מעמידה אותו בסיטואציה בעייתית מלכתחילה, אלא שהבעיה האמיתית עם השכנה החדשה היא השמועות על עברה: אנשים מתחילים לספר שהיא הייתה קאפו. חלקם אפילו מוכנים להישבע. זה הופך את מבחן הנאמנות של שלום למסובך יותר ואת המצב סביבו לנפיץ יותר, מה שמסתדר מצוין עם שני המובנים של שם הסרט, "סודה": המים המוגזים בבקבוקים המועדים להתפרץ ולהתנפץ, וגם "הסוד שלה".

את אווה מגלמת רותם סלע, שעושה עבודה סולידית; אני נתקל כבר עכשיו בתלונות על עצם הליהוק שלה, ויש לי הרגשה שאנשים מבלבלים בין הסיבות לפרסומה (ואכן, מה להן ולדמות של קאפו) והכישרון שלה כשחקנית, שלטעמי די בו כדי לבטל כל דעה קדומה בקשר אליה. את שלום מגלם ליאור רז, ודווקא הוא לטעמי לוקח את הדמות קצת רחוק מדי למחוזות הגנגסטר. אבל כימיה בין השניים האלה בהחלט נוצרת, והאמת היא שיותר מכל דבר אחר, "סודה" מתנהג כמו מותחן ארוטי. זו לא ארוטיקה במובן הנפסד של המילה: סוג המתח הספציפי שנוצר בשכונה הוא רקע חזק מאוד לרומן אסור, מה גם שהסצנות האינטימיות (המעטות) עשויות היטב. אבל בעוד שההיבטים הארוטיים בסרטו של ארז תדמור ("בחורים טובים") בהחלט עובדים, היצירה הזאת פחות מוצלחת כמותחן, ואצלי היא גם לא עוררה תגובה רגשית. פשוט לא היה לי מספיק אכפת מהדמויות.

בעצם סליחה, מדמות אחת כן היה לי אכפת: זו של אשר (זהר שטראוס בהופעה שלגמרי גונבת את הסרט), טיפוס אומלל שאשתו נרצחה במלחמה והוא מנסה עכשיו לזכות בלבה של אווה. אלא שזה קו עלילה משני, ודווקא הדמות המיוחדת הזאת מדגישה את מה שלא עובד בסיפור המרכזי. 

צריך לתת לתדמור קרדיט על חוצפה חיובית - לא רק על השימוש במיניות בקונטקסט הזה, אלא גם על דברים שנשארים לגמרי ברמת הסאבטקסט, כמו השאלה אם החבר'ה של שלום יוצאים על אווה כי היא הייתה קאפו או כי הוא זכה בה והם לא. זאת גישה מרעננת לסיפור אפרופו-שואה, גישה שזוכרת ומזכירה שאנשים באשר הם נשארים עבדים ליצרים שלהם, ושנמנעת מחרדת קודש מיותרת. אבל דווקא העובדה שאנחנו בסיפור יצרי מעקרת חלק מהדרמה שלו, כי וואלה, בסוף זה על גבר נשוי שמתפתה לרומן מהצד. מה עוד חדש?

אין מבטאים מזרח-אירופיים ב"סודה". אין גם צילום "אלגנטי", "תקופתי", אלא הרבה שימוש במה שנקרא "צילום כתף" או "הנד-הלד". גם זה חלק מהחולין המבורך שבו ניגש תדמור לסיפור הזה, ויש לי הרגשה שגם הליהוק של סלע ורז בא מאותה תפיסה: זה סיפור על חיבור מיני בין שני אנשים סקסיים על רקע טראומת השואה, לא "סרט על השואה". טוב לקולנוע הישראלי שיהיו בו יצירות כאלו; זה פשוט לא עובד עד הסוף כחוויית צפייה.