"געגוע", הגרסה דוברת האנגלית של הסרט הישראלי מ-2017, היא שיעור מעניין בקולנוע. על פניו מדובר באותו סרט, עם אותה עלילה ואפילו אותו במאי, שבי גביזון ("האסונות של נינה", "חולה אהבה משיכון ג'"). ההבדלים היחידים הם בשפה ובהפקה (וגם זה בקטנה, כי מדובר בקופרודוקציה ישראלית-קנדית, לא באיזה רימייק הוליוודי). אבל בעוד שהמקור היה סרט נפלא, אומנם לא נטול בעיות אבל מרגש ומצחיק ועם וייב שנשאר איתך, הגרסה החדשה לא עובדת לרגע. מה שהיה דרמה קומית מקסימה הפך למלודרמה סתמית, ובהינתן כל האמור לעיל, זה מקרה מאוד מאוד מוזר של "אבד בתרגום".
במשפט אחד, זה סיפורו של גבר (במקור שי אביבי, ברימייק ריצ'רד גיר) שמגלה פתאום שלפני שנים נולד לו ילד - ושכבר מאוחר מדי להכיר אותו, כי אימו של הילד והאקסית של הגבר (אסי לוי > סוזן קלמנט) לא רק מגלה לו שהילד נולד, אלא גם שהוא כבר מת. ממש עכשיו, בתאונת דרכים. החדשות שולחות את הגבר למקום שבו גדל בנו - בגרסה הישראלית זאת עכו, בקנדית זאת קנדה - בסקרנות מסויגת שהופכת למשהו קצת יותר מורכב ועמוק מזה. בעיקר לאחר שהוא מכיר את המורה (נטע ריסקין > דיאן קרוגר) שהבן היה מאוהב בה, ושהדחייה שלה את חיזוריו מתבררת כמפתח משמעותי להבנת חייו ונפשו.
"געגוע" המקורי היה הכי שחוק-ודמע-משמשים-בערבובייה, סרט שאולי אתה לא צוחק בו בקול רם אבל חד-משמעית מחייך, וגם - לפחות במקרה שלי - חד-משמעית דומע. גרסת 2024 מצדה לא קורית בשני הקצוות; זה לא סרט ממש רע, אבל הוא לא מצליח לרגש וגם לא לחייך, וזה כמעט בלתי נתפס בהינתן שהוא משתמש בדיוק באותם כלים. אני מנסה להבין מה השתבש, ומגלה שילוב של כשלים קטנים, למשל ההבדל בין תלישות של גבר תל אביבי בעכו לזו של גבר אמריקאי בקנדה. או הפער בין נטע ריסקין, שבקלות משדרת משהו מורכב ולא-מפוענח, לקרוגר שפשוט לא. וגם ההבדל בין אביבי, שחקן עם תזמון קומי מולד, לגיר - שעושה כאן תפקיד דרמטי ראוי, אבל ניואנסים קומיים זה פשוט לא הוא. זה לכאורה מספק סיבות לפער בין הגרסאות, ואין לי ספק שכל אלה הם חלקים מהעניין, אבל עדיין חסר כאן משהו. איזה חומר אפל שיסביר את מלוא המסה. ואני חושב שלחומר הזה קוראים שבי.
גביזון עשה סרט ישראלי נהדר, וכעבור שבע שנים - כשהוא במקום אחר, כי כאלה הם החיים - ניגש לעשות אותו שוב. זה לא מקצה שיפורים, גם כי מה כבר היה לשפר וגם כי כאמור לא נעשה ניסיון כזה; "געגוע" החדש הוא לגמרי "געגוע" הישן. נסו אתם לעשות שוב משהו שהצליח לכם בפעם הראשונה, מינוס הדרייב היצירתי הראשוני, ונראה איך זה יעבוד לכם.
"געגוע" היה בהחלט ראוי לגרסה דוברת אנגלית. נקודת המוצא שלו לבדה - סצנה שבה אדם מקבל בבת אחת תעודת לידה ותעודת פטירה - היא הברקה בסדר גודל שמצדיק את זה. אבל גביזון עשה הפעם סרט שנראה לחלוטין חסר השראה, ושהבעיות של המקור (בראשן מבע קולנועי דל למדי ומערכה שלישית שנופלת מהשתיים הראשונות) הופכות בו משוליות לכרוניות. מסקנתי היא שהסרט הזה היה צריך במאי או במאית אחרים, מישהם שהיו לוקחים את המקור ויוצאים איתו לדרך משלהם. זאת בוודאי היה יוצאת יצירה קצת אחרת כדרכם של עיבודים-מחדש, אבל לפחות זה לא היה יוצא כמו מה שקיבלנו כאן: 111 דקות של נון-סטארטר. של סרט שפשוט לא מניע.