לא זכור לי מתי קיבלתי בעולם האמיתי תגובות רבות כל כך למשהו שכתבתי בעולם הדיגיטלי. הדירוג המאוד סובייקטיבי שערכתי לפילמוגרפיה של קוונטין טרנטינו גרם למכרים, עמיתים וזרים מוחלטים לגשת אליי ולספר לי כמה הם התחברו (במקרה הנדיר), להבהיר לי כמה אני טועה (במקרה הרווח) או לאחל לי לקיים מצוות פרו ורבו (אם כי לא בדיוק במילים האלה); עיקר הקצף יצא על הדירוג של "ספרות זולה" במקום השלישי, והיה גם מי שמצא טעם לפגם ברספקט שלי ל"ג'קי בראון" (מקום שני). ואתם יודעים מה? לאור התגובות הנזעמות ולאחר שצפיתי ב"היו זמנים בהוליווד" אני חש שהדירוג השנוי במחלוקת ההוא אכן דורש עדכון מיידי: "ג'אנגו ללא מעצורים" הוא חד-משמעית לא סרטו החלש ביותר של טרנטינו. כמו כן, "ג'אנגו" הוא כבר לא - אצטט את עצמי, כי אחרת מי יעשה את זה - "הסרט היחיד של קיו-טי שמסתכם בנוחות במילה 'גרוע'". למען האמת, ההתשה ההיא מ-2012 נראית די טוב בהשוואה לקשקוש המקושקש שהוא סרטו החדש.
המידע המוקדם על "היו זמנים בהוליווד" יצר רושם של רב-רובדיות ושימוש מתוחכם בקווי עלילה מרובים, אבל האמת היא ש-165 דקות המסך האינסופיות הללו מספרות בסך הכל סיפור וחצי. הראשון עוסק בקשר שבין כוכב האקשן הדועך ריק דלטון (לאונרדו דיקפריו) לקליף בות' (בראד פיט), מי ששימש במשך שנים ככפיל שלו והפך לחברו הטוב ביותר; אנחנו מתוודעים לתלאות החלק היורד בקריירה של הראשון, לנאמנות הכמעט עיוורת שמגלה כלפיו השני ולסגנון החיים והעבודה שלהם בכמה מהסטים הפחות מכובדים בהוליווד של 1969. קו העלילה הנוסף - אם אפשר לקרוא לזה ככה, ואני בכלל לא בטוח שאפשר - עוסק בשרון טייט (מרגו רובי) במה שהייתה השנה האחרונה בחייה. כלומר, זה בהנחה שהגעתם לאולם הקולנוע עם מידע כלשהו עליה, על יחסיה עם הבמאי רומן פולנסקי ועל הרגע שבו משפחת מנסון טירגטה את הבית של שניהם כיעד למולטי-רצח מחריד שזעזע את אמות הספים האמריקאיות וריסק את החלום של ילדי הפרחים בפרט ובמובנים רבים של הסיקסטיז בכלל.
ידע על 1969 של המציאות הכרחי לכאורה כדי להבין לאן הולך הסרט הזה, אבל האמת היא שאפילו אם לא שמעתם מעולם על טייט, פולנסקי או מנסון, הרי שבאופן אבסורדי זה דווקא לא צריך לפגום בהנאה שלכם מהאופן שבו טרנטינו מטפל בסיפור ההוא. או ליתר דיוק בטוויסט שלו על מה שקרה באמת, מפני שזאת ממילא נקודת האור הבודדה בחושך של "היו זמנים בהוליווד". מצד שני, או שמא זה אותו צד, קשה לי להאמין שיש איזשהו בסיס-ידע שיגרום לכם ליהנות מהפלוס-מינוס 150 דקות שלוקח לסרט להגיע לפואנטה הרלוונטית. עכשיו, שלא תטעו: הקליימקס והפיי-אוף לסיפורה של טייט הם מהמתגמלים בקריירה של קוונטין טרנטינו. אבל הדרך לשם לשם, או וואו. כמה ממושכת היא. כמה פניות מיותרות יש לאורכה. דרך כמה סצנות סרק צריך אדם לעבור לפני שתוכלו לקרוא לו אדם שצפה בחדש של טרנטינו. האמת, כשברקע החדשות על יגאל עמיר, עולה בדעתי ש"סרק סרק" יכולה להיות כותרת לגיטימית לגמרי לביקורת הזאת.
כבר ראינו את טרנטינו לוקח רעיון טוב ועושה ממנו סרט בינוני ומטה. הדוגמה הבולטת ביותר היא אכן "ג'אנגו" שהוזכר לעיל; הרי זה לא שהסיפור על נקמת העבד המשוחרר היה נון-סטארטר, אלא שהפיתוח שלו יצא מכלל שליטה ופרופורציה. "היו זמנים בהוליווד", להבדיל ערימה שלמה של הבדלות, הוא מקרה יחיד אצל טרנטינו של תסריט רע, ואז ביצוע סתמי לגמרי שלו, ואז חוויית צפייה פשוט מיותרת. שוב ושוב מצאתי את עצמי תוהה למה אני צופה בסצנה שאני צופה בה, איך היא תורמת להתפתחות כזאת או אחרת. לשיא מגיעים הדברים כשאנחנו נחשפים לסרטים שבתוך הסרט, לתפקידים שמגלם דלטון; עשרות דקות מסך במצטבר מקדיש טרנטינו לעניין הזה שלא תורם כלום לשום דבר ובוודאי לא מחדד את הנקודה המעניינת האחת כאן, קרי ההתנגשות שבין השמרנות/ פלסטיקיות/ אלימות ההוליוודית לרוח המהפכנית של ילדי הפרחים ברגע הספציפי הזה בהיסטוריה, שנייה לפני שדווקא מתוך התנועה הזאת יצא רצח נתעב של אישה בחודש השמיני להריונה.
העובדה שכותב בסדר הגודל של טרנטינו הוציא תחת מקלדתו תסריט רע, פשוט רע, היא כמעט בלתי נתפסת. אבל ככל שנוקפות השעות מאז שעלו האורות על "היו זמנים בהוליווד", מה שבאמת מתסכל אותי הוא שהסרט הזה הוא אפילו לא *רעיון* טוב. לאורך כל הפילמוגרפיה שלו נע טרנטינו על סקאלה מאוד מובהקת שבצד אחד שלה יש ברק אמיתי ובשני מגלומניה; "היו זמנים בהוליווד" נראה כפרויקט ששייך כולו לצד האפל, סרט שנולד בחטא הגאווה ובוצע בחטא העצלנות. איזה באסה שזה כל מה שיצא מהסרט ה(הצהרתית, לכו תדעו מה יקרה בחיים האמיתיים) לפני אחרון של אחד הבמאי החשובים בעולם. מה אני אגיד לכם, ב"פרזיטים" ננוחם. כלומר, לפחות יוצא בוויקאנד הזה סרט אחד ששווה את ההייפ סביבו.