"סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב" הוא סרט ששמו כאילו מסכם את כל מה שמעניין בו: זה סיפור על שחקן שהתרסק מהשמיים לתוך כיסא גלגלים. האיש שב-1978 גרם לעולם להאמין שהוא יכול לעוף, וב-1995 לא היו רבים שהאמינו שהוא יוכל ללכת. ריב עצמו האמין, מה שהפך את המאבק שלו להרואי בעיני רבים (וכפי שהסרט חושף - לבעייתי בעיני אחרים), אלא שבסופו של דבר הוא מת בדיוק כפי שהותיר אותו רגע אחד של חוסר מזל קטסטרופלי על הסוס שלו. סופרמן משותק מהצוואר ומטה, כמו הוכחה לקיומה של אלוהות עוינת או לפחות עם חוש הומור אכזרי במיוחד. אלא שסרטם התיעודי של איאן בונהוט ופיטר אטדגי הוא הרבה יותר מתיעוד חייו של ריב לפני ואחרי התאונה.

ייאמר מיד, "סופר/מן" עושה עבודה נהדרת בכל הנוגע לסיפורו של הגיבור-תרתי-משמע שלו. משפחתו של ריב (למעשה משפחותיו, כי הוא היה ילד להורים גרושים ובעצמו הורה לילדים משתי נשים) העניקה לבמאים גישה לסרטים ביתיים שחלקם מכמירי לב ומקצתם קשים; הראיונות עם ילדיו, בעיקר הבנים וויל ומתיו, מרגשים במידה שאפשר אולי להגדיר כצפויה - ופה ושם ביקורתיים, עניין הרבה פחות צפוי שמעניק לחוויה כולה כנות ועומק. אלא שלצד הסיפור של ריב שזורות בסרט המצוין הזה שתי תת-עלילות מאוד מתבקשות ומאוד מרגשות: זו של "סופרמן" וזו של החברות בין ריב לרובין וויליאמס.

"סופרמן" הוא האב-המייסד של סרטי הקומיקס, אבל איכשהו הוא מעולם לא קיבל מספיק כבוד. מילא על ההשקה של ז'אנר שלם (כלומר לא באמת מילא, אלא שיש גם מה לומר לגנותו של הז'אנר), אבל כש"סופרמן" יצא לאקרנים ב-1978 הוא היה משהו שפשוט לא נראה כמוהו, משהו מהפכני כמעט כמו "מלחמת הכוכבים" שנה לפניו. אני זוכר את זה כילד בן 6 - איזה גיל לחוות את זה, בחיי - אבל זה קרה לאנשים בכל גיל, בכל העולם. הם נכנסו לסרט שהסלוגן שלו הבטיח "תאמינו שאדם יוכל לעוף", ואז קיים. עם טכניקות ניסיוניות של תלייה על חוטי ניילון, עם ניסוי וטעייה והמצאה תוך כדי הליכה - כלומר תעופה - אבל יא אללה, קיים. הרבה מזה בזכות הופעה נהדרת של ריב, שהדוקו מעניק הזדמנות מצוינת להעריך אותה מחדש, אותה ואת כל מה שקשור לנס הזה שעשה הבמאי ריצ'רד דונר. 

כן, ורובין וויליאמס. מי שחברותו הממושכת עם ריב הייתה סיפור מוכר - לרבות הקטע שבו וויליאמס בא לבקר את ריב בבית החולים, ימים אחרי התאונה, כשהוא מתחזה לפרוקטולוג רוסי - אבל בפעם הראשונה מוגש כאן הברומאנס הזה עם העוקץ האמיתי שלו. כי זה לא רק סופרמן שגמר על כיסא גלגלים אלא גם רובין וויליאמס שהתאבד, בבחינת ככה ייעשה לאיש שהעז לעוף ולהוא שהעז להצחיק. וב"סופר/מן" אומרת גלן קלוז, כנראה במידה לא מבוטלת של צדק, שאם ריב לא היה מת, וויליאמס לא היה נוטל את חייו. בשביל זה יש חברים, נכון?

"סופר/מן" נוגע גם בטרגדיה של דנה ריב, אלמנתו של כריסטופר, שמתה מסרטן ריאות פחות משנה אחריו (למרות שמעולם לא עישנה, אפרופו אלוהות עוינת). הוא חוסך מהצופה את שלל הטרגדיות של מרגו קידר, מי ששיחקה את לויס ליין לצד ריב ולקתה בעצמה בשיתוק זמני - מה דה פאק הסיכוי שדבר כזה יקרה - ומאוחר יותר אובחנה עם סכיזופרניה. זאת החלטה בריאה שמרחיקה את הסרט מהשטויות של "קללת סופרמן" ומשאירה אותו ניצב על שלוש רגליים איתנות: השחקן, החברים, הסרט.

אין ספק שזה גם עניין של גיל, ומי שהיה ילד עם "סופרמן" ונער עם הסטנדאפ של רובין ויליאמס יחווה כאן כנראה משהו רגשי יותר. אבל "סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב" הוא סרט דוקומנטרי נהדר בלי קשר לשאלה בני או בנות כמה את/ן. תאמינו שאדם יכול לעוף, תאמינו שאדם יכול גם להתרסק, תאמינו שאדם מאוד מצחיק יכול להיות נורא עצוב. אוף, איזה סרט.