"הפנתר השחור" נמשך 134 דקות. זה לא המון, גם לא בהשוואה לממוצע של מארוול - לצורך העניין, זה רבע שעה פחות מ"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" - אבל תחושת זמן היא עניין סובייקטיבי, ו"הפנתר השחור" חש לי סובייקטיבית כמו שני נצחים. בפתח חגיגות העשור ליקום הקולנועי של מארוול, זאת הפעם הראשונה שיצאתי מסרט במולטי-פרינצ'ייז הזה מבואס לחלוטין. לא מאוכזב-בהשוואה-לציפיות כמו אחרי "שומרי הגלקסיה 2", לא מותש מרוב עומס ויזואלי ועלילתי כמו ב"הנוקמים: עידן אולטרון": פשוט מבואס.
לאחר מות אביו במתקפת הטרור שראינו ב"מלחמת האזרחים", הנסיך טצ'אלה/הפנתר השחור (צ'דוויק בוזמן) חוזר למדינת הבית שלו, ווקאנדה, כדי לרשת רשמית את כס המלכות. אבל עם כוח גדול וחליפה מגניבה באים כאבי ראש, והראשון הוא יוליסס קלו (אנדי סרקיס בתפקיד שמילא גם ב"הנוקמים: עידן אולטרון"), שמנסה לשים יד על אוצר הטבע הכי חשוב של ווקאנדה: המתכת ויברניום, שמאפשרת לאומה הזאת להיות שנות אור טכנולוגיות לפני שאר העולם.
זה רק החימום. סיפור מסגרת על זורי, המנטור של טצ'אלה (פורסט וויטאקר), זורק פנימה את בד-גאי מספר 2, אריק קילמונגר (מייקל בי. ג'ורדן, בשיתוף פעולה שלישי עם הבמאי ריאן קוגלר אחרי "תחנת פרוטוויל" ו"קריד"). ויש גם סוכן CIA שדורש את הנתח שלו בסיפור (מרטין פרימן). ועניין שלם עם האקסית של טצ'אלה, נאקיה (לופיטה ניונגו). וגם עם אחותו, שורי (לטישה רייט), שהיא לאחיה כמו קיו לג'יימס בונד. ועוד לא דיברנו על אוקויה (דנאי גורירה), מנהיגת יחידת הכוחות המיוחדים "דורה מילאג'ה", שהקונפליקט האישי שלה מהדהד תמה מרכזית בסרט: האם הנאמנות של אזרח צריכה להיות נתונה למלך או לכס המלכות?
אם זה לא נשמע כמו תקציר, אז זה חלק מהבעיה: "הפנתר השחור" מפוזר לרוחב לא פחות משהוא ארוך לאורך. אם הייתם מצמידים אותי לקיר ודורשים לדעת על מה הסרט הזה, כלומר במובן המהותי ולאו דווקא העלילתי, אני מניח שהייתי מתנסח ככה: "זה הדהוד להתלבטויות הנצחיות של ארגוני זכויות השחורים - האם לשאוף להיבדל או לצפות להיטמע, האם לדרוש זכויות מתוקף הצדק או להילחם עליהן מתוקף הזעם". ואז הייתי מבקש מכם לזוז קצת כי אתם פולשים למרחב הפרטי שלי וזה לא נעים לי.
למען ההגינות צריך לומר שהנסיבות המקלות של "הפנתר השחור" ממש כותבות את עצמן. למרות שהוא לא באמת "סרט גיבור-העל השחור הראשון" (מה עם "בלייד", מה עם "ספון", מה עם "הנקוק"?) , הוא *כן* הסרט הראשון ביקום הקולנועי של מארוול שהגיבור שלו שחור, ואני עומד מאחורי ההכרזה שבהיבט הזה מדובר באירוע הקולנועי הכי חשוב של השנה. אבל באתי לראות סרט, לא איוונט. ומה לעשות שהוא פשוט נמחץ למוות מתחת למטען ההיסטורי, לדרישות הייצוג, לפוליטיקה ולפוליטקלי קורקט.
קוגלר מבזבז המון זמן על קו העלילה של יוליסס קלו לפני שהוא מגיע לדבר האמיתי, קרי לקונפליקט בין טצ'אלה וקילמונגר ולמקום שממנו נולד הפנתר השחור מלכתחילה. הדמות הזאת לא נושאת במקרה את שמו של ארגון זכויות השחורים המיליטנטי שהדאיג את אמריקה הלבנה בשנות ה-60 (למרות שברמת הקוריוז, "הפנתר השחור" כשמו של גיבור קומיקס קדם לשמה של "הפנתר השחור" כתנועה חברתית): בדיוק כמו "עשה את הדבר הנכון" הנפלא של ספייק לי, הסרט הזה הוא כולו התלבטות בין הגישה הפייסנית במסורת של מרטין לותר קינג (או לצורך העניין טצ'אלה) והגישה המיליטנטית במסורת של הפנתרים ושל מלקולם אקס (=קילמונגר).
קינג ואקס לא מוזכרים בסרט במפורש, אבל זה לא מוריד דבר מהמשימה המונומנטלית של קוגלר - סרט אחד שיתקן את העוול של הדרת שחורים מסרטי גיבורי העל המודרניים וגם יעשה את כל הכבוד הראוי לאג'נדות השונות, הסותרות, של ארגוני זכויות האזרח בארה"ב. אז לא פלא שהוא נמחץ, אבל זה גם לא תירוץ.
במיטבו, "הפנתר השחור" נראה כמו ספיישל מטורלל של "נשיונל ג'יאוגרפיק" שמציג אפריקה אוטופית על סטרואידים. סצנת ההכתרה של טצ'אלה לבדה ראויה לתשואות על עיצוב, על צבעוניות, על אותנטיות (שזה בכלל קטע, כי אנחנו מדברים על מדינה אפריקאית דמיונית עם טכנולוגיה בדיונית). אבל המיטב הזה נדיר מאוד, ובשאר הזמן אנחנו נידונים לשני סוגים של ענישה: דיאלוגים אינסופיים וקטעי אקשן/אפקטים גנריים לחלוטין.
ההומור האופייני לסרטי מארוול עשוי היה להציל את הסרט הזה, אבל הוא לגמרי לא נוכח. כלומר, יש כאן הרבה בדיחות שלא עובדות בכלל ושתיים-שלוש שדווקא כן, אבל הן מגיעות כל כך מאוחר שזה כבר כוסות רוח למת משעמום. קורה כאן גם דבר מוזר עם הדמויות: אולי זה רק אני, אבל הרגשתי יחס הפוך בין מידת העניין שלי בהן והפוקוס שהסרט מעניק להן. אוקויה למשל היא דמות נהדרת (איך אמרה הבת שלי? "היא מרגישה אמיתית, לא כמו עוד בחורה שמרביצה רק כי אנחנו ב-2018"), אבל לחלוטין לא מפותחת. את מ'באקו (ווינסטון דיוק), מנהיג השבט שמתנגד לטצ'אלה, עוד לא הזכרתי פשוט מפני שהוא כל כך שולי בעלילה - וכל כל הרבה יותר מעניין מטצ'אלה עצמו, דמות כל כך מתחבטת שהיא מוציאה את כל הכיף מלהיות סופר הירו.
וזה, בסופו של דבר, כל העניין: בשביל סרטי קומיקס שהם לא כיף יש לנו את די.סי. מארוול, אפילו כשהיא לא בשיאה, היא המקבילה הנצחית ללהקת מועדון הלבבות הבודדים: תמיד מבטיחה להעלות חיוך. וב"הפנתר השחור" אמנם חייכתי איזה פעמיים לאורך הסרט, אבל זה כלום לעומת כמה שחייכתי כשהוא נגמר.
החמישייה הקמרלינג
הרשימה הבאה מוגשת כשירות לציבור הגיקים. על לא דבר.