פול ראד עדיין מקסים – אין, האיש חמוד מאז 1995 – והרגעים שבהם מישל פייפר ומייקל דאגלס מקבלים את מלוא הפוקוס הם חסד של ממש לצופים מדור תש"ם כמו הח"מ. חשוב מזה, "אנטמן והצרעה: קוונטומאניה" עושה במחצית הראשונה שלו משהו שמעט מדי סרטים ביקום הקולנועי של מארוול הצליחו לעשות: לשים את הדגש על *היקום*. כמשתמע משמו ומטריילרו, "קוונטומאניה" מתרחש רובו ככולו בממד הקוואנטי; סרטי אנטמן הקודמים רק גירדו את פני השטח של הקונספט, והפעם הבמאי פייטון ריד מתפנן עליו עד הסוף, בורא עולם מופלא ומגניב של יצורים משונים, ספינות אורגניות ובניינים חיים. כשהוא במיטבו, הסרט הזה מזכיר קצת את ההשתאות הנהדרת מהעולם התת-ימי ב"אווטאר: דרכם של המים" - אבל אחרי כל זה, שוב הלכתי הביתה מסרט של מארוול באווירת "שוין".
זה מתחיל עם המון אנרגיה, אבל גם עם כשל מובנה: סקוט לאנג/ אנטמן (ראד) מתמודד הפעם עם מרד הנעורים של בתו קאסי (קת'רין ניוטון), שמסתבכת עם הרשויות כשהיא מתפעלת את טכנולוגיית המזעור שמשרתת את אביה. דמותה של הטינאייג'רית כתובה פשוט איום ונורא –נדמה שהייתה התלבטות אם לעשות אותה גיקית מופנמת או אקטיביסטית מוחצנת, ובסוף התפשרו על מעצבנת – וניוטון מחמירה את המצב בהופעה לא משכנעת שבעיקר לא מעוררת שום אמפתיה. בהינתן שהמשחק של קאסי באש המזעור גורם לכך שהיא, אביה, זוגתו והוריה מוצאים את עצמם כלואים בממלכת הקוואנטים, זה חתיכת נון-סטארטר רגשי לסרט כולו: הרי הצופה אמור להיות בעד או נגד מי שההיבריס שלו סיבך את המצב, לא להיות אדיש כלפיו.
בעוד שהופ/ הצרעה (אוונג'לין לילי) ואביה האנק (מייקל דאגלס) חוזרים כאן לדמויותיהם מהסרטים הקודמים ומתפקדים על תקן דמויות משנה מובהקות, אמא ג'נט (פייפר) מקבלת הזדמנות להרחיב את המעט שראינו ממנה ב"אנטמן והצרעה". הפעם מתברר שב-30 השנים שלה בממלכה הקוונטית קרו לה דברים שהיא לא חלקה עם האנק או עם הופ, ודבר אחד כזה הופך את הביקור הנוכחי בממד הקוואנטי להרה אסון עבור משפחתה הגרעינית, עבור אנטמן ועבור היקום כולו. זה הופך בהגדרה את "קוונטומאניה" לסרט של פייפר, והיא מחזיקה אותו יפה (מה גם שבניגוד לרוב השחקניות ההוליוודיות בנות גילה, היא לא נתנה לפלסטיקה לשלול ממנה את הזכות להבעות פנים).
שלושה קלפים מחזיק ריד בחפיסת הנבלים. על שניים מהם חבל לדווח כי ספוילר; השלישי הוא קאנג הכובש (ג'ונתן מייג'ורס), שבדקות המסך הראשונות שלו מצליח להיות מעניין מאוד, אבל מאבד גובה ככל שהעלילה מתקדמת. בכלל, נדמה שזה כל הסיפור של "קוונטומאניה": מתחיל מרהיב ומלהיב, נגמר הכי סתם (ובקטע מוזר, נגמר גם די כמו סרט של המתחרה די.סי, בעיקר בכל הנוגע לאפלולית מכוונת וסקאלת צבעים אדמדמה).
"קוונטומאניה" עומד ברובו המוחלט כסרט בפני עצמו, עם מינימום קשרים לזרועות האחרות של מארוול, למעט סצנת-אחרי-קרדיטים שקושרת אותו לעולמות הטלוויזיוניים של האולפן; זה מונע שבירות ראש מעיקות של "רגע, מאיפה אנחנו מכירים אותו?", אבל לא מונע תחושה מצטברת של עוד מאותו הדבר. זה גם הסרט הראשון ב"שלב 5" של היקום הקולנועי, וככזה אין בו בשורה מלבד המשך הסטגנציה היצירתית שמאפיינת את מפעלות מארוול של אחרי סאגת "הנוקמים": שמונה סרטים יצאו במסגרת זיכיון-העל מאז "סוף המשחק", ורק "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" ו"ספיידרמן: אין דרך הביתה" התעלו מעל לבינוניות.
אני לא חושב שמישהו, על אחת כמה וכמה חובב סרטי קומיקס, יסבול ב"קוונטומאניה". אבל אני גם מתקשה לדמיין מישהו שייצא ממנו נלהב, והעניין הזה חוזר על עצמו לעתים קרובות מדי במה שלפני ארבע שנים עוד היה הפרויקט הכי מסעיר בקולנוע ההוליוודי.