לפני 20 שנה בערך התחלתי את דרכי בתקשורת בבירת הנגב. כבר אז הדיבור שלי והסלנג שלי לא היו מקובלים על כולם, בלשון המעטה. כדרכי בקודש, וגם בחול, לא התרגשתי והחלטתי שהטור הראשון בחיי יהיה על הספורטאים שסיקרתי בזמנו, ש"חיים בהיי" לטעמי, וכך בדיוק כתבתי במקומון נחשב בבאר שבע.
כמות התגובות שקיבלתי באותו סוף שבוע הייתה לא פרופורציונלית. "מה הסיפור איתה?", "איך היא מדברת?", "למה היא מתכוונת?", "זה לא יאה!", "מי זאת בכלל האופירה הזאת?".
זו אני.
כשילדתי את "איך אתם מחכים לזה" שפתח את גליצ'ים, פינת הרכילות המיתולוגית בתכנית הרדיו שלי ושל אייל ברקוביץ', קולגות הרימו גבה ולא ידעו איך לבלוע את המשפט. זה יצא לי בשלוף, מהבטן, כדי להגיד "אל תשחקו אותה, בסוף כולכם מחכים לרכילות". זרקתי לאוויר והתמודדתי כמו נמרה עם המחיר. בכל פינה שהגעתי אליה בעולם הספורט היו מרכלים, מצחקקים, מכניסים את המשפט בהומור מזלזל. עד שכולם התחילו להשתמש בו והוא התנוסס על השער בעמוד הספורט של "ידיעות אחרונות".
התשובות המוזרות של כמה מהפוליטיקאים שהתארחו בתכנית שלי ושל ברקו בקשת 12 הוציאו אותי מדעתי וגרמו לי להעיר אוטומטית "שיא השיאים". הביטוי הזה תפס תאוצה עד "ארץ נהדרת" עם החיקוי של עלמה זק המוכשרת. אחריו הגיע "מה ששלך שלך", שהיה מיועד לראשונה לבן זוגי בעבודה אייל ברקוביץ', שדעותיו ייחודיות ואין שני לו. "הלם" נולד על ביבי נתניהו ומשפחתו, שכל צעד ושעל שלהם לא עובר חלק בגרון של חצי מדינה. כמובן שחטפתי מיאיר נתניהו פי כמה וכמה אבל בסדר, זה עיקר העבודה שלו. בראיון האחרון של אייל גולן בתכנית, זה שגרם לנתק טוטאלי ביני ובין אייל ובקרוב אקדיש טור שלם לנושא, יצא לי מהלב ה"תתקדם" שמאז אני שומעת מסביבי כל הזמן, כולל החיקוי המושלם של רותם סלע, אסי עזר ואיתי לוי ב"הכוכב הבא".
כאמור, זו אני. אומרת את מה שאני מרגישה, במילים שלי, ובלי לתפור לעצמי חליפות לא במידותיי.
מצטיינת בעזות מצח
לעולם לא אשכח שהייתי מקריינת חדשות בחלונות של חדר המדרגות שלנו בדימונה. החברות שלי היו צופות בי ושואלות "אופירה, מה תרצי להיות כשתהי גדולה?". האמת, לא ידעתי. מה כן ידעתי? ידעתי שאמא שלי, סוזי אסייג ז"ל, נתנה לי ביטחון כאילו אני הבת של מלכת אנגליה. לא משנה מה הייתי אומרת או עושה, לא משנה(!), אמא שלי תמיד הייתה מצדדת בי ושומרת עליי ועל האחים שלי כמו לביאה על גוריה. כל השכנים ידעו שהילדים של סוזן אסייג הם כל עולמה. תמיד נתנה לנו ממה שאין לה, תמיד "הרימה" לנו, הרעיפה מחמאות, חיזוקים. הרגשנו טוב גם כשלא היה טוב.
יום אחד ליוויתי את אמא לרופא שיניים, דוקטור בכר, שאמר לה בחצי חיוך "סוזי, את מיליונרית". היא ענתה בצחוק המושלם שהיה לה: "אני? מיליונרית? הצחקת אותי". ואז הוא השיב: "אני רואה מלא אימהות אבל כמוך - לא פגשתי. את מיליונרית באהבה לילדים שלך". היא הסמיקה ובצדק. גם היום הבית שלי חי ונושם את אמא שלי ז"ל. אני מאוד מנסה להיות כמוה, לתת לילדים שלי את מה שהיא נתנה לי ולאחים שלי. מספיק מבוגר אחד שיאמין בילד שלו.
לא הייתי מצטיינת בלימודים, אבל את ההערה הקבועה בתעודה אני לא אשכח לעולם: תלמידה טובה עם עזות מצח. הצחקתי את החברות שלי, ענת וקנין ז"ל, סופי, אביטל, חנניה, מירב, עופרה. הייתה לנו שפה משותפת, אחרת, משלנו, ועם האחיות שלי אוסנת וכרמית דיברנו בשפת הגימל (מכירים???).
משהו בי תמיד היה אחר ובולט, אבל ליבי תמיד היה שווה ורחום. לצד העובדה שאני מאוד חשופה תקשורתית, לפעמים נדמה לי שמעטים האנשים שבאמת מכירים אותי. מעטים מאוד.
אז כמו שהבנתם, אני מתחילה לכתוב טור אישי במאקו וזה מרגש אותי לחזור להביע את דעתי על כל מה שבוער בחברה הישראלית ואשמח שתציעו לי נושאים שבוערים בכם. בחרתי בטור הראשון לדבר על הסלנג שלי, על אופן הביטוי שלי, שנהיה מסוכרנים שזה לא יהיה טור רגיל , זה יהיה טור אופירה, כי מה ששלי שלי.
אופירה אסייג
אבל לפני הכל, אמא של אמלי, אריאל ואייל