מילים: יהונתן גפן. לחן: גבי גזית
הידיעה המפתיעה על פענוח הרצח ב"בר נוער" החזירה השבוע לא מעט אנשים ארבע שנים לאחור, לזיכרונות הרעים מהיום המר והנמהר ההוא. ביניהם, יש גם כמה עיתונאים שלאור העובדה שמדובר בפשע שנאה שמקורו ברצון לנקום באדם ספציפי, לא ממש ישמחו להיזכר בדברים שהם כתבו ואמרו לאחר הרצח. בדיוק בשביל זה אנחנו פה. איך אמר אלי ישי השבוע? "כל מי שהאשים את הציבור הדתי כבעל קשר לרצח צריך להתנצל". האמת? צודק.
הנה מה שפרסם גפן, יומיים לאחר הרצח: "רעול הפנים המתועב קיבל פקודות. לא פקודות מפורטות מאיזה אוברשטרומפירר משופם, אבל שטיפת מוח מרבנים... על הצעירים שנרצחו במועדון שלהם הוטל דין רודף. לא בקול רם, לא בהוראות מפורשות, אבל בשקט, בהטפות אוונגליסטיות שבועיות של רבנים צבועים שאינם מסוגלים אפילו לדעת שגם בקהילה שלהם לא חסרה גאווה חד מינית... הרבנים המתלהמים נגד חפים מפשע חייבים להבין שהם שותפים גם לרצח הזה".
גפן, אתה לא חושב שהטור היה קצת נחרץ מדי?
"יכול להיות שהוא היה נחרץ מדי, אבל רבים מהכותבים אז לדעתי התבלבלו. תקרא את הטור שאני מפרסם מחר ושנקרא 'שבוע הבושה העברית', ואז תראה שאני כותב על הנושא דברים לא נחרצים אבל מדויקים. כל הדינמיקה של עיתונות היא שאתה יכול להגיד דברים ברגע האמת, ואתה לא נותן לפעמים את כל העובדות, אבל אם יש לך טור אתה יכול לתקן את זה בטור הבא. אני לא מצטער על מה שכתבתי, כי אני חושב שעד היום ההומופוביה משתוללת".
גבי גזית נמנע מלהגיב.
מבחן אמריקאי: מיהו איתן אבריאל?
התשובה המסקרנת + חילופי מכתבים בניחוח שוק ההון, מחכים לכם בהמשך הטור, אבל עכשיו לשאלה:
מיהו איתן אבריאל?
1. עורך אתר "דה מרקר" ואחד ממייסדיו.
2. שותף בכיר לקמפיין של "דה מרקר" נגד הריכוזיות ונוחי דנקנר, שבעקבותיו ספג "הארץ" חרם מודעות מגונה מקבוצת אי.די.בי.
3. העורך האחראי של מוסף השקעות במימון בית ההשקעות "פסגות", שנלחם בימים אלה בנוחי דנקנר.
4. כל התשובות נכונות.
רוזנבלום. פנינה
"תוגת ה'אקסל' ניצחה את שמחת ה'וורד'".
(דורון רוזנבלום בטור הפרידה)
טור הפרידה של דורון רוזנבלום הפתיע וציער עד מאוד את קוראיו הנאמנים (וגם אותי, פעמיים: הן כקורא ותיק והן כבעל טור לענייני תקשורת שנרדם בשמירה). רוזנבלום שלח אותו למוסף "הארץ" כבר ביום שלישי לפני שבועיים. במקום להודיע לבוסים שלו רשמית על עזיבתו, כמקובל, הוא בחר לעדכן אותם על התפטרותו באמצעות הטור. הטקסט אמור היה להתפרסם כעבור יומיים, אבל כשעורכי המוסף קראו אותו הם נדהמו. מדוע? משום שכלל לא ידעו על ההתרחשויות מאחורי הקלעים, לאורך תקופה ממושכת, שהובילו לבסוף לפרישתו המפתיעה של רוזנבלום. אילו התרחשויות? היטיב לתאר אותן דורון רוזנבלום עצמו בשורה קולעת מטורו המצוטטת למעלה (ותודה חמה לנורית דרנגר על ההשראה).
אחד הבודדים ב"הארץ" שידע מבעוד מועד כי רוזנבלום עלול לפרוש הוא המו"ל, עמוס שוקן. לפני קרוב לשנה החל שוקן לנהל עם רוזנבלום משא ומתן ממושך על תנאי העסקתו וביקש ממנו להפחית רבע משכרו. רוזנבלום סירב. בשלב מסוים בשיחות הוא העלה את האפשרות שיעזוב, אבל דומה שגם שוקן לא האמין כי בכיר כותבי מוסף "הארץ" ינקוט לבסוף צעד כזה. מבחינת העיתוי, הטור של רוזנבלום הצליח להפתיע גם את המו"ל. לאחר שקרא את טור הפרידה שוחח שוקן עם רוזנבלום, והשניים סיכמו לדחות את פרסומו בשבוע, בניסיון להגיע בכל זאת להבנות כלשהן. הניסיון לא צלח, ההבנות לא הושגו, והטור פורסם לבסוף במוסף "הארץ" של יום שישי האחרון.
רוזנבלום, אפשר להניח, לא היה עוזב את "הארץ" בטרם עת אלמלא ביקש ממנו שוקן להסכים לקיצוץ חד בשכרו. הפחתה כזו עלולה הייתה להפוך את הישארותו של רוזנבלום בעיתון לבלתי כדאית כלכלית עבורו, בעיקר כאשר ממילא הוא קרוב לגיל פרישה, וכל פגיעה בשכרו הייתה עשויה לפגוע גם בפנסיה העתידית שלו. שוקן לא רצה בשום שלב שרוזנבלום יעזוב, והיה שמח אילו היה ממשיך לכתוב ב"הארץ" עוד שנים רבות. הבעיה שלו (ושל נורית דרנגר) הייתה תוגת ה"אקסל". רוזנבלום, לאחר התלבטויות, החליט שהפעם, עם כל ההבנה למצבו הכלכלי של "הארץ", הוא אינו יכול עוד. שמחת החיים שלו גברה על תוגת ה"אקסל". ההתדיינויות בינו לבין שוקן היו ממושכות. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
הנכונות של עמוס שוקן לוותר על נכסים מובהקים כמו דורון רוזנבלום צריכה להדאיג לא רק את מנויי "הארץ" אלא את כל מי שמתפרנס מעיתונות ואת כל מי שעדיין מוכנים לשלם תמורת תוכן כתוב. שוקן השקיע בשנים האחרונות את מיטב מאמציו לשיפור ה"אקסל". צריך לקוות שחומת התשלום והקיצוצים הכואבים בהוצאות יאפשרו לו להקצות משאבים חדשים, במהרה בימינו, לטובת שמחת ה"וורד".
דורון רוזנבלום, עמוס שוקן ועורך "הארץ", אלוף בן, נמנעו מלהגיב.
מתי גולן והפנטזיה המקובלת
איך שהזמן רץ. רק לפני 25 שנים מתי גולן היה העורך הראשי של "גלובס" וחגי גולן (אין קשר משפחתי) היה עורך צעיר בתחילת דרכו. רבע מאה עברה. חגי גולן מאייש את כורסת העורך הראשי של "גלובס" מזה 15 שנים (ובכך הוא העורך הראשי המכהן הוותיק בישראל של עיתון יומי, בהפרש עצום מכל האחרים). מתי גולן, שהספיק בינתיים להקים ולסגור את המתחרה "טלגרף" ולהגיש אי אלה תביעות דיבה, חזר ל"גלובס" כבעל טור.
הפנטזיה של כל בעל טור (מניסיון) היא שהבוסים יאהבו תמיד את כתיבתו המשובחת, את דעותיו המקוריות ואת סגנונו המיוחד. פנטזיה מקובלת נוספת היא שהטורים יתפרסמו כלשונם, מילה במילה ושאף פעם לא ייפסל לפרסום טקסט כלשהו. מהי הפנטזיה של מתי גולן? אינני יודע. מה שאני כן יודע הוא שלגולן יש דעות נחרצות על הפנטזיה המינית המקובלת של נשים רבות.
טוב עשה חגי גולן כשהחליט לפסול את הטור. מתי גולן התבקש לשלוח גרסה חדשה, מרוככת יותר. הוא שלח גירסה חדשה, אבל גם אותה החליט עורך "גלובס" שלא לפרסם. הזוכה מן ההפקר היה סגן העורך, אלי ציפורי, שהגשים פנטזיה מקובלת כשטורו הארוך מנשוא (שמאתגר אפילו את "מי נגד מי" הטרחני לעייפה) זכה להתפרס על רוב כפולת העמודים 3-2.
ובאשר אליי – הפנטזיה היחידה שלי בכל הסיפור הזה הייתה שמתי גולן ישלח לי במייל את הטור שנפסל. אלא שלמרות חיזוריי העיקשים אחריו בשיחת טלפון וב-sms שבו חלקתי איתו את פרטי הפנטזיה, גולן עמד בסירובו. טיפ טיפה מוזר, לאור העובדה שרק ביום שני האחרון אותו גולן ממש תהה בטורו מי צריך פרטיות ברשת, ואף כתב: "אני שובר לי את הראש כדי למצוא משהו שנורא חשוב לי שאחרים לא יידעו. ממש לא מפריע שיחדרו למייל שלי ולמה שהם רוצים. מי שיחדור מסתכן במוות משעמום". אני מוכן להסתכן בזה, מתי. תן לי לחדור לתיבת המייל שלך ולקרוא את הטור! כן, מתי, כן! תן לי את זה כאן ועכשיו!
מתי גולן, למרבה הצער, סירב להגשים לי את הפנטזיה ו/או להגיב והפנה אותי לעורך "גלובס", חגי גולן.
חגי גולן מסר בתגובה: "לדעתנו לא היה מקום לפרסם את המאמר, ולכן החלטנו שלא לפרסם אותו, בעצה אחת עם מתי ובהסכמתו של מתי".
והזוכה הוא: גל אוחובסקי
כמה ראיונות אחרונים יכול להעניק סופר מת אחד? מתברר שלא מעט.
בשבת שעברה נפטר יורם קניוק. למחרת הביא "ידיעות אחרונות" בכפולת האמצע שלו קטע קצר מראיון שקניוק העניק לעיתון שלושה שבועות בלבד קודם לכן, ושהוצג בעמוד השער בתור "הראיון האחרון של הסופר". גם ב-mako העלו הפניה בולטת לראיון עם קניוק שפורסם באתר חודש וחצי לפני כן, וגם שם הוצגה השיחה עם הסופר בתור "הראיון האחרון" שהעניק.
מוטי קירשנבאום, גבר נחשק
פעם, לא כל כך מזמן, היה קו תפר די ברור בין טור תקשורת לטור רכילות. הקו הזה היטשטש קמעה בעידן הרשתות החברתיות ופוסט הפרטיות, כשרבים מהעיתונאים בוחרים לחלוק עם הקוראים פכים קטנים מחייהם האישיים. וכך כאשר דן מרגלית מצייץ כי הוא טעה כשקנה לראשונה מכונית ללא בתו שירה, נחפז כותב טור התקשורת האומלל לנסות לברר מהי אותה מכונית והאם מרגלית כתב עליה אי פעם משהו ב"ישראל היום" (והתשובות הן: א. רנו חשמלית משובחת של "בטר פלייס". ב. כן, אבל זה לא היה כל כך מעניין).
אם זה לא מספיק, בעל הטור נאלץ לתהות מיהו לעזאזל אותו ש.ד מסתורי (לא עד המדינה שמואל דכנר ז"ל) שחיזר אחרי נרי ליבנה בתקופת "חדשות", רק כדי לגלות שהתשובה מעט פחות מסקרנת מהשאלה. שלא לדבר על הסוגיה האקדמית משהו: מיהי התחקירנית בתכנית האוכל המצליחה שניהלה רומן בסתר עם בן זוגה של ליבנה.
ההתלבטויות האלה ברומו של עולם אינן נחלתו הבלעדית של בעל הטור. גם אתר תקשורת רציני וגבה מצח כמו "העין השביעית" התמודד מן הסתם עם דילמה, לפני שפירסם כי לשרון גל היה רומן עם טלי בן-עובדיה. בקיצור, לא קל. מה שכן, מעניין.
לפחות בשישי האחרון לא היו לי דילמות כשדפדפתי במוסף "הארץ" והגעתי למדור "ענייני פנים", שבו התארחה היוצרת הדוקומנטרית אורנה בן-דור. "אני לא מחזרת ולא מחוזרת", סיפרה בן-דור בגילוי לב. "לא פגשתי גבר שרציתי, חוץ ממוטי קירשנבאום שרמזתי לו אבל סירב בנימוס". החלטתי להרים את הכפפה, בעיקר לאור העובדה שלפני שנה וחצי, כשעלתה העונה הראשונה של "מעושרות", קידמה בן-דור את הסידרה בראיון ל"לונדון וקירשנבאום". צפיתי בשיחה, וחיפשתי מבטים מלאי משמעות בינה לבין קירשנבאום. גורנישט. למבטים בין קירשנבאום ללונדון הייתה משמעות רבה יותר.
קירשנבאום, קראת מה בן-דור אמרה עליך?
"לא, לא קראתי".
היא רמזה לך שהיא בעניין שלך וסירבת בנימוס?
"זה נחמד. אני מאוד מעריך את אורנה. תשמע, אורנה יוצרת מצוינת. היא עשתה דברים נפלאים בתחום הדוקומנטרי עוד לפני 'מעושרות', אבל אני לא נכנס לנושאים האלה".
יכול להיות שלא הבנת את הרמז?
"אני דווקא די מבין רמזים. זה נחמד, זה מחמיא, אבל עזוב, בחייך. חשבתי שאתה מצלצל בשביל לדבר על הסרט ששידרתי אתמול. עשיתי שם פרודיה על 'האח הגדול' עם שימפנזים. אבל זה לא מעניין אתכם הדברים האלה".
הסרט? זה שייך להיסטוריה.
"נו, והסיפור עם אורנה לא שייך להיסטוריה? עזוב".
זאב קם ונופל
משהו לא כל כך טוב מתחולל בתקופה האחרונה ב"מעריב", ולא, אני לא מתכוון לקשיים הכלכליים ולעיכובים השגרתיים בתשלום המשכורות. רק לפני שבוע סיפרנו כאן על הכותרת הראשית של שלום ירושלמי, שהתבררה כלא נכונה. חלפו עשרה ימים בלבד, וברביעי שעבר שוב פורסמה ב"מעריב" כותרת ראשית שגויה, הפעם היה חתום עליה הכתב הפוליטי של העיתון, זאב קם.
גורם בשב"כ אמר לי השבוע כי קם כלל לא פנה אליהם לפני הפרסום על מנת לבדוק את נכונות הדברים.
זאב קם, מה תגובתך?
"הדברים הוצלבו ונבדקו עם מספר גורמים בוועדה. בנוסף, הודעתו של יו"ר הוועדה על שינוי נוהלי העבודה בעקבות ההדלפה מדברת בעד עצמה".
פסגות של עיתונות
את המכתב הבא שלחתי השבוע לאיתן אבריאל, עורך אתר "דה מרקר".
איתן שלום,
מה שלומך? מה שלום רולניק? זמן רב מדי חלף מאז הפעם האחרונה שבה זכיתי לפגוש אותו. אתה מוזמן למסור לו ד"ש ולעדכן שאשמח אם אי פעם בעתיד הוא יואיל להשיב לפניותיי, בים, באוויר, ביבשה או בחלל.
נעבור לענייננו. באחד מימי השבוע שעבר צורף ל"הארץ" "מוסף השקעות מיוחד" של "דה מרקר". מכיוון שמזה זמן מה אני מבקש לדעת האם באמת אפשר להרוויח משהו בעולם של ריבית אפסית (בעיקר כשהמשכורת כל כך בינונית), שמחתי להיווכח שכותרת השער של המוסף עסקה בדיוק בנושא הזה – והתחלתי לדפדף בו. שמחתי אף גברה כשגיליתי שאתה הוא העורך האחראי של המוסף.
תוך כדי עלעול – גיליתי להפתעתי שלמרות מצבה הכלכלי הקשה של עיתונות הפרינט - ל"דה מרקר" נוספו, לרגל המוסף, לא פחות משבעה כותבים חדשים: חגי בדש, איילת ניר, שלומי ברכה, ירון דייגי, ברק סורני, גיל שפירא ויניב קוניס. כל אחד מהם קיבל עמוד, שבו פירט היכן לדעתו כדאי להשקיע. פרט משותף נוסף לשבעת הכותבים החדשים הוא שכולם נושאי תפקידים בכירים בבית ההשקעות "פסגות", כפי שנכתב ליד שמו הקרדיט של כל אחד ואחד מהם.
סעיף 7 בחוק הגנת הצרכן קובע כי "המפרסם פרסומת בצורה של מאמר או ידיעה עיתונאית, בלי לציין באופן ברור כי מדובר בפרסומת, יראו בכך פרסומת מטעה". האם לדעתך, איתן, ציינתם באופן מספיק ברור שהמוסף כולו ממומן ושהמאמרים הללו הם בעצם פרסומת? אפשר להתווכח על כך. מצד אחד, בראש כל עמוד כזה הופיע באותיות קטנות למדי המשפט "תוכן שיווקי מבית פסגות". החוק הרי מחייב אתכם לעשות את זה. מצד שני, ובניגוד לנהוג בכתבות מהסוג של ג. יפית וגד בירון – המאמרים הללו לא נבדלו במראם ובצורתם מעמודי המערכת של המוסף: לא בפונט או בגודל האותיות, ואפילו לא בצבע. המבחן הוא פשוט: האם כל הקוראים שידפדפו ב"מוסף ההשקעות" הזה באמת יוכלו להבין ש"פסגות" שילמה לכם כדי לפרסם בו את המאמרים של בכיריה?
זו סוגיה מעניינת, איתן, אבל היא לא היחידה. התעמקתי קצת בטורו (הממומן) של חגי בדש, מנכ"ל "פסגות". איך תיאר שם בדש את תפקידה המרכזי של "פסגות"? "להקפיד על כך שבעלי השליטה ומנהלי החברות במשק יפעלו לטובת כלל המשקיעים, ולא יפגעו בזכויותיהם על מנת להגדיל את חלקם בעוגה – זאת על ידי עסקאות בעלי עניין, תגמול מופרז שאינו קשור לביצועים, העדפת נושים, הסדרי חוב לא הוגנים וכל פעילויות פסולות נוספות מהסוג הזה, שצריכות להיעקר מהשורש של שוק ההון המקומי".
כשקראתי את המשפטים הללו, איתן, נזכרתי משום מה בנוחי דנקנר. מזה שנים ש"דה מרקר" מנהל קמפיין אפקטיבי נגד הריכוזיות במשק, נגד קבוצת אי.די.בי ונגד דנקנר אישית. "פסגות" – שבראשה עומד בעל הטור בדש – היא כעת אחד הנושים הגדולים של אי.די.בי. רק בשלושת החודשים האחרונים הוזכרו "פסגות" ובדש ב"דה מרקר" הרבה יותר מ-100 פעמים.
אתה עצמך, איתן, היית חתום לפני כחודשיים (יחד עם אחרים) על ראיון לוחמני עם חגי בדש נגד נוחי דנקנר. אתה עצמך, איתן, חתום כעת כעורך אחראי על מוסף שאותו בדש מימן.
אז נכון שהקו המערכתי שלכם בסוגיית אי.די.בי ודנקנר ותיק מאוד, אבל אתה לא חושב ששיתוף הפעולה המסחרי בעת הזאת עם "פסגות", יוצר מראית עין בעייתית? ראוי בעיניך שבמסגרת אותו שיתוף פעולה כתבי "דה מרקר" (שחלקם מסקרים את "פסגות" מעת לעת) מתערבבים במוסף אחד, בטיימינג רגיש, עם בכירי בית ההשקעות, שמימן את המיזם (ועוד ללא גילוי נאות)?
ושאלה אחרונה: בפעם הבאה שבה תיפגש עם בדש, מי מבין השלושה יישב מולו – עיתונאי מוכשר שמראיין אותו, עורך אתר אינטרנט שמסקר אותו או עורך אחראי של מוסף שבדש מממן?
בברכה,
אביב הורביץ, mako
וזוהי התשובה שקיבלתי מאיתן אבריאל:
אביב, אם אתה מפרסם אנא תן את התגובה המלאה.
אין כל עירוב בין סיקורי העיתונאי לתקציבי הפרסום של העיתון, ואין הם מענייני כלל. כך בעיתון שנהנה מתקציבי פרסום (גם של "פסגות"), וכך גם במוסף מיוחד ש"פסגות" נתנו לו חסות פרסומית. כל ניסיון מצדך להצביע על הטיה, כביכול, בכתיבה העיתונאית שלי בשל היותי העורך של המוסף שבו מופיע גם תוכן שיווקי, המתואר כך בבירור בפרסום, משולל יסוד, מוציא דיבתי רעה ויחייב מענה הולם מצידי אם יתפרסם.
במקרה של דנקנר, העיסוק בו היה בעיקר תוצאה של הנזקים שגרם: בפירמידות, בעסקאות בעלי עניין ובמינופים. המרקר הוביל את הטיפול התקשרותי בדרישת המפקח על הבנקים לסילוקו של דני דנקנר מבנק הפועלים, ברפורמה מרחיקה לכת והכנסת תחרות לשוק הסלולר, בסוגיית הסדרי החוב והתספורות ובפירוק הריכוזיות במשק הישראלי. את עמדות המרקר בסוגיות אלה נוחי דנקנר אולי פירש כעמדות נגדו. ייתכן שהוא העדיף שדני יישאר יו״ר הפועלים, שמחירי השירות הסלולרי לציבור ימשיכו להיות גבוהים מאוד, ושתישמר הריכוזיות. ראוי לציין שעמדות חלק מהעיתונים האחרים בסוגיות שציינתי היו בין אדישות, למשל בסוגיית מחירי הסלולר, לבין טענה לפיה הסוגיה אינה קיימת, ואם היא קיימת הרי שהיא טובה למשק – למשל בנושא הריכוזיות. ואם הזכרת את "פסגות", הרי שהיא הצטרפה לעמדת המרקר בעניין הסדרי החוב הרבה אחרי שהעלינו אותה לשיח הציבורי. יש לקוות שזו לא אופנה חולפת, וש"פסגות" וגופים אחרים בשוק ההון יאמצו וישמרו עמדה זו.
העמדות שהבענו והרפורמות שהובלנו לא היו ״נגד״ – הן היו ״בעד״. בעד מעמד חזק לבנק ישראל, בעד דירקטוריון ויו״ר ראויים לבנק הפועלים, בעד מחירי סלולר תחרותיים, בעד רפורמות בשוק ההון ובהסדרי החוב, ובעד שינוי מבני ממשק ריכוזי למשק תחרותי. אולי נוחי דנקנר חשב שהעמדות הללו נגדו, אבל אין לכך כל יסוד.
והערה אחרונה בעניין הטקסטים של כותבי ״פסגות״: לקחתי לתשומת ליבי את הערתך, ובעתיד הפונט בחומר שיווקי יהיה שונה.
איתן אבריאל
מעיתון "הארץ" נמסר בתגובה: "בניגוד לדברים שכתבת ב'מכתב פתוח' לאיתן אבריאל, 'הארץ' והמרקר לא ניהלו 'קמפיין אפקטיבי' נגד נוחי דנקנר. מי שניהל קמפיין נגד קבוצת 'הארץ' הוא נוחי דנקנר, שהטיל חרם פרסום על 'הארץ', ביטל מאות מנויים על העיתון, רכש את 'מעריב' מתוך כוונה להפוך אותו למתחזה ל'הארץ', ואף הציע לעיתונאים של 'הארץ' (רק של 'הארץ') שכר כפול כדי שיעברו אליו. איך הסתיימה הרפתקת 'מעריב' של נוחי דנקנר ראינו. למותר לציין שעמדות העיתונים האחרים בסוגיות שאליהן התייחס אבריאל נעו בין אדישות לבין תמיכה אגרסיבית בעמדת דנקנר, למשל בסוגיות כמו דני דנקנר והריכוזיות. לא מפתיע שתקציבי הפרסום של אי.די.בי. זרמו אליהם".
מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד (26)
אחד מתפקידיו החשובים ביותר של דובר ממשלתי, יודע כל עיתונאי מתחיל, הוא למנוע מהכתבים גישה לחומרים העשויים לפגוע במשרד שאותו הוא מדברר ובמיוחד לכאלה העלולים להביך את השר העומד בראשו. אלא שאמנון דנקנר לא בדיוק שיחק לפי הכללים הללו. עוד בתחילת שנות השבעים, כשהיה דובר משרד החינוך והתרבות תחת השר יגאל אלון, הוא האמין הרבה יותר בכוחה של העיתונות. כדי להזיז דברים, דאג מדי פעם להדליף לעיתונאים שונים מידע שהעמיד את המשרד באור בעייתי.
על אחת מאותן הדלפות התוודה דנקנר בתוכנית "שאלות אישיות" עם יעקב אגמון, ששודרה בשנת 84' בגלי צה"ל: "במשך שנה שלמה כשהייתי במשרד החינוך השתתפתי בישיבות שבהן התרעתי בפני ההנהלה שספרי הלימוד מאוד מיושנים", סיפר. "ספרי הלימוד אז, בשנים 71'-72', היו מגוחכים ומאוד לא מעודכנים. התרעתי שוב ושוב, ושום דבר לא קרה. אז מה עושים? הלכתי לברוך נאדל ורקחנו מזימה. הוא פירסם ב'ידיעות אחרונות' סידרה של מאמרים על שערוריית ספרי הלימוד. כתוצאה מכך מיד ניתנו תקציבים גדולים מאוד, והעניין אמנם לא תוקן מיד, אבל התחיל להסתדר אז. נו, אז למי אני צריך להיות נאמן? למשרד החינוך? לעם ישראל? לעצמי? אני חושב שעשיתי את המעשה הנכון. פורמליסטים יגידו: דנקנר לכלך".
אבי, גבי, איתי, רזי, רביב ומוטי נמנעים מכניסה לפינות מכשילות
שקיעה ורודה בין הגגות של דרום חולון ליוותה אותי כשהתחלתי לעשות את דרכי לחנות "נעלי טריגו", ברחוב שנקר 42, בואך רחוב סוקולוב, במרכז העיר. כשהגעתי לשם נזכרתי שאני גם זקוק לחליפה. בדיוק כששקלתי האם לקפוץ ל"אופנת דני" בשנקר 61, או להרחיק לעבר בוטיק "אמורה דיוואני" בסוקולוב 62 צלצל הטלפון. על הקו היה הקונספירטור.
"איפה אני תופס אותך, הורביץ?", הוא שאל.
"מחפש בגדים הולמים לרגל חתונתו הקרובה של גיסי איתי, בנה האהוב של חמותי המקסימה מרים, עם בח"לתו אילנה", עניתי בהתרגשות.
"אילנה?", אמר הקונספירטור בהפתעה מסויימת. "שמעתי שהיא מתה על אשתך איילת".
"רגע", שאלתי בחשד. "מאיפה אתה בכלל מכיר את אילנה?".
"לא דיברתי על הארוסה של גיסך, הורביץ, וחבל שעוד לא למדת להכיר אותי", נזף בי הקונספירטור. "לא חשוב. פליטת פה. שכח מכל מה ששמעת. אתה צריך בגדים, אמרת? באיזה סגנון אתה מתלבש בדרך כלל לאירועים חגיגיים כאלה? זרוק? שמרני? נועז? קז'ואל? ספורטיבי? אלגנטי?".
"אני מעדיף משהו סולידי", אמרתי בשלווה דרוכה.
"מעולה", אמר הקונספירטור בסיפוק. "יש לי בשבילך את המילה האחרונה בדוגמנות. אתה חייב מודל חיקוי, הורביץ, מישהו בכיר ומוסמך, שתוכל סופסוף ללמוד ממנו איך להתלבש. פתח את הגיליון החדש והנוצץ של מוסף 'פירמה' של 'גלובס', דפדף לעמוד 8, ותוכל לשפר את הלוק המשעמם והדרום חולוני שלך".
"אני באמצע רחוב שנקר", הזכרתי לו.
"חבל", הצטער הקונספירטור. "לי-אור השיג ראיון נדיר עם אבי ופירסם כתבת שער הישגית, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הויז'ואל. יש לך הרבה מה ללמוד מאבי".
"איזה אבי?", שאלתי בסקרנות. "ניר? צבי? בניהו? רצון? בטלהיים?".
"נו באמת, הורביץ", נאנח הקונספירטור. "אני מתכוון כמובן לידידי הטוב וייסי. למה שלא תפרגן לו לשם שינוי ותספר לקוראים שלך על הלוקיישן הייחודי, הסטיילינג המוצלח והאיפור המוקפד?".
"איזה סטיילינג ואיזה איפור?", שאלתי בתימהון.
"מה זאת אומרת?", ענה הקונספירטור בשאלה, "הסטיילינג של עדי ביהם והאיפור של בלה בן נון. הידעת שאבי נעל לצילומים נעליים קוליות מ"בוטיק פרשס" היוקרתי וחליפה של 'לה בוטגה'? למה שלא תעשה כמוהו?".
"תודה על המידע החיוני והמועיל", אמרתי, "אבל נדמה לי שאסתפק ב'אופנת דני' בחולון. תגיד, איך היה הראיון עצמו?".
"מרתק", התמוגג הקונספירטור. "וייסי זכה לטיפול וי.איי.פי וקיבל את חבילת הפרימיום. לי-אור פירגן לו ברמות ואפילו כתב שוייסי הוא אמן בהימנעות מכניסה לפינות מכשילות. חבל שעליך אף פעם אי אפשר יהיה להגיד את המשפט הכל כך יפה הזה".
"באמת חבל", אמרתי.
"נכון", אמר הקונספירטור, "ממש חבל. חבל ש'מי נגד מי' הוחזר ממגרש הגרוטאות של המקומונים אל במה כל כך מרכזית כמו mako וחבל עוד יותר שיש מי שטועה לחשוב שכדאי לפרסם אותו יותר מפעם בשבוע. תגיד, הורביץ, יש סיכוי שזה יקרה?".
"אני לא נוהג להתייחס לתכניות בפיתוח", אמרתי.
"חבל", אמר הקונספירטור, "חבל שאתה גוזל ממני מדי שבוע זמן יקר, וחבל שאתה לא בודק איך זה, לעזאזל, שלא זכינו לקרוא את הכתבה המעניינת של גבי".
"איזו כתבה? של איזה גבי?", שאלתי בבהילות.
הקונספירטור פלט עוד אנחה. "מה יהיה הסוף איתך, הורביץ?", שאל בעגמומיות. "עד מתי אצטרך להאכיל אותך בכפית? אני מתכוון כמובן לכתבה על שרון".
"גבי גזית עשה כתבה על אריק שרון? גם פה, כמו בשבוע שעבר, מדובר בחבצלת? שלא לומר חבצלת השרון?", ניסיתי את כוחי בשנינה קלושה.
"לא גבי ולא גזית. לא חבצלת השרון ולא נעליים מבוטיק פרשס", כעס הקונספירטור, "אני מתכוון לכתבה שגבי בר-חיים עשתה בזמנו על שרון גל ל'7 לילות' ומעולם לא פורסמה. העיקר שהצילום המביך של שרון והסיגר לכבוד הכתבה הגנוזה של גבי, נשלף ברגע הנכון מהארכיון כשרז גוייס להשלים את המלאכה. למה שלא תכתוב על זה משהו?".
"לא ראוי ולא מכובד להתייחס לתהליך שטרם הסתיים", אמרתי בחדות. "וחוץ מזה, מדובר בצירוף מקרים".
"ולמה אתה לא כותב כלום על ברק?", המשיך הקונספירטור.
"על מה אתה מדבר?", התקוממתי. "הקדשתי בשבוע שעבר אייטם שלם לאהוד ברק".
"יופי, אבל אני מתכוון דווקא לברק רביד, הכתב המדיני של 'הארץ'", אמר הקונספירטור. "קראת את הציוץ המתוסכל שלו?".
"האמת שלא", הודיתי בצער חלקי.
"אז תרשה לי להקריא, ותקשיב טוב מה ברק צייץ: 'אתמול פרסמתי באתר 'הארץ' את דברי עמידרור על טילי ה-300-S. הבוקר גיליתי שעמיתיי איתמר אייכנר, אלי ברדנשטיין ושלמה צזנה 'שכחו' לתת קרדיט. מאכזב'. בבקשה, הורביץ. חומר קלאסי לטור שלך. למה אתה לא כותב על זה?".
"אני נוטה להאמין שאיתמר, אלי ושלמה לא התכוונו לפגוע בברק", אמרתי בטון מדוד. "ולכן ההנחה המושכלת שלי היא שבסך הכול מדובר בצירוף מקרים".
"כן?", התרגז הקונספירטור. "ולמה אתה לא כותב על הראיון המפרגן שרביב קיבל ביום שלישי שעבר מרזי בגלי צה"ל ועל הראיון המלטף שמוטי קיבל ביום שלישי האחרון מאותו רזי באותה תחנה?".
"מה בדיוק הבעיה עם הראיונות האלה?", שאלתי בתימהון. "רביב סיים עונה מפרכת של 'המקור'. מה, לא מגיע לו צ'ופר? ומוטי הזיע שבועות באפריקה והביא סרט טבע מושקע על זאבים טלואים. אז למה לא לפרגן לו איזה רזי קטן?".
"ולא נראה לך טיפונת בעייתי שגם רביב וגם מוטי התראיינו דווקא ב'מה בוער', תוכנית המשודרת בחסות ערוץ 10, המביא לכם את העונה החדשה של 'הרווק' בהשתתפות דודו אהרון?", הקשה הקונספירטור.
"כן?", התעצבן הקונספירטור. "ומה יש לך להגיד על איתי?".
"גיסי איתי?", השתוממתי. "בחור נפלא עם אמא מקסימה. מה עוד יש לומר?".
"די כבר עם גיסך איתי", התרגז הקונספירטור. "אני מתכוון לאיתי סגל, מבקר הטלוויזיה הפורש של 'ידיעות'. קראת את טור הפרידה שלו בשבוע שעבר?".
"איזו שאלה", השבתי. "אמנם קצת הפריע לי שהטור האחרון קיבל רק עמוד שלם, ולא כפולה, אבל עדיין נהניתי לעיין במאמר הסיכום המהודק והמנומק שלו".
"גם אני", הודה הקונספירטור. "בעיקר אהבתי את זה שאיתי הזכיר לקוראים שיש גם טלוויזיה טובה ומקורית בישראל, ונתן כדוגמה לא מעט תוכניות של 'קשת' וביניהן גם את 'ארץ נהדרת'".
"יפה מאוד", אמרתי בפרגון. "לא דבר של מה בכך כשמדובר בטקסט שמופיע ב'ידיעות'".
"בהחלט", הסכים הקונספירטור. "חבל רק שאיתי לא הזכיר במילה שרק לפני שבועיים הוא כתב שתוכנית העשור של 'ארץ נהדרת' הייתה מאכזבת, משעממת ותפלה".
"זה לא אומר כלום", אמרתי ברוגע. "בקדנציה שלו כמבקר טלוויזיה איתי כתב כמה וכמה ביקורות על 'ארץ נהדרת', גם כאלה וגם כאלה. אני בטוח שמדובר בצירוף מקרים".
ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".