מי נגד מי השבוע (עיצוב: סטודיו mako)
מי נגד מי השבוע|עיצוב: סטודיו mako

הצעה מגונה (23): שמחת המוזסולוג

דקות ספורות אחרי ההצבעה הגורלית, בשעת צהרים זיוונית, טלפן המוזסולוג בצהלולים. "באמת חשבת שאם תכתוב בטורים שלך הרבה פעמים את הכותרת 'הצעה מגונה' אז הצעת החוק האיתנה של איתן לא תעבור?", הוא שאל בשמחה לאיד. "אתה לא מרגיש שהגיעה העת לחשבון נפש, הורביץ?".

אני מעדיף לא להרחיב את הדיבור על הרגשות שלי כרגע. איך מרגישים אצלכם?
"אני חייב להגיד לך שנוני", אמר המוזסולוג והשתהה מעט. "אתה מכיר את נוני, נוני הוא... לא מביע רגשות. הוא התחיל לרקוד בחדר, אמר, גמרנו את ההצבעה, ניצחנו וזה, היה מאושר".

הוא טלפן אחר ההצבעה לברך את איתן?
"איתן ממש לא צריך שיטלפנו לברך אותו", אמר המוזסולוג בביטול. "בירכנו אותו מספיק בשנה האחרונה מעל דפי העיתון, לא? ומה שיפה בקשר שלנו עם איתן זו ההדדיות. ראית את הנאום שלו? זו הייתה מלאכת מחשבת של רטוריקה עדינה ופיוטית, עם נגיעות של נחישות עוצמתית. אהבתי בעיקר את הפתיחה, שבה איתן אמר, ואני מצטט: 'שלדון אדלסון אמנם איננו נוכח פה איתנו, אך רוחו מרחפת מעל הבית הזה, ובתוך האולם, וממלאת בו כל פינה עד להתפקע'".

אני מקווה שאתה מודע לזה שאת אותן מילים בדיוק שאיתן אמר על שלדון אפשר להגיד גם על נוני, לא?
"איך אתה מעז להשוות?!", רתח המוזסולוג. "שלדון זה שלדון, ונוני זה נוני. ובינינו, נכון ששלדון הרבה יותר עשיר, אבל השבוע הוכח באופן חד משמעי שנוני היה ונשאר חזק יותר ומשפיע יותר. האיש ווינר".

איך זה בא לידי ביטוי?
"במבחן התוצאה, כמובן", אמר המוזסולוג, "לא שאני רוצה לזרות מלח על פצעיך, אבל אתה מוזמן להשוות בין המשאל המהולל שלך מהשבוע שעבר בקרב כל 120 חברי הכנסת לבין המציאות בשטח. אצלך התוצאה הרי הייתה כמעט תיקו, עם 18 ח"כים שתמכו בהצעה לעומת 16 שהתנגדו לה. איך לדעתך מספר התומכים בהצעה זינק פתאום באבחה ל-43?".

איך זה קרה באמת?
"זה קרה כי לא לקחת בחשבון את ההשפעה שלנו על קולות החיילים".

איזה חיילים?
"המג"בניק דב והג'ובניק בועז".

על מה אתה מדבר?
"על החיילים של יאיר, כמובן", אמר המוזסולוג בסיפוק. "על סמל ראשון במיל' בועז טופורובסקי, ששירת כמש"' קידום והכשרות בבסיס פלמחים של חיל האוויר, ועל המתנדב הפעיל במג"ב דב ליפמן, שניהם מ'יש עתיד'. נכון שרק בשבוע שעבר גם בועז וגם דב אמרו אצלך בטור שהם נגד הצעת החוק?".

נכון מאוד. באמת שאלתי את עצמי מה גרם להם לשנות את דעתם.
"שאלת את האיש הלא נכון", אמר המוזסולוג. "היית צריך לשאול אותי".

אז הנה אני שואל: איך לעזאזל אתה מסביר את העובדה שבועז ודב, שהתכוונו להצביע נגד הצעת החוק ואפילו היו מספיק אמיצים כדי להצהיר על כך בפומבי מראש, הצביעו ברגע האחרון בעד ההצעה?
"ראשית, זה לא היה ברגע האחרון", ענה המוזסולוג, "שנית, אצלנו במפלגה יש חופש הצבעה. לכן גם לדב וגם לבועז היה חופש פרלמנטרי מוחלט ליישר קו עם יאיר ולהצביע כפי שמצופה מהם. ושלישית, ייתכן שמדובר בצרוף מקרים".

אפרופו צירופי מקרים, איך קרה שחבר המערכת שלכם, נפתלי בנט, פעל מאחורי ולפני הקלעים למען הצלחתה של הצעת החוק, אבל העדיף ברגע האחרון לא להשתתף בהצבעה, שלא לדבר על איילת שקד, שאפילו חתומה על הצעת החוק, וגם היא דפקה נפקדות ברגע האחרון?
"נפתלי ואיילת הם באמת מקרה מאוד כאוב", נאנח המוזסולוג. "היו אצלנו אנשים שצפו בהצבעה בערוץ 99, תפסו את הראש ולא הבינו: איפה הייתה הטעות? איך ייתכן שאחרי כל הפינוקים והצ'ופרים, אף ח"כ מהבית היהודי לא הצביע בעד ההצעה שלנו? אין ספק שדרוש בדק בית רציני, ואני מבטיח לך שנעשה מה שצריך".

תגיד, יכול להיות שנפתלי קיבל מסר כלשהו, ממקור שני או ממקור ראשון? או שאולי זה קשור במישרין או בעקיפין לארוחת הצהריים עם שלדון?
"בשלב הזה, כל כיווני החקירה נבדקים", ניתח המוזסולוג. "מה שטעון בדיקה – ייבדק, ומה שטעון טיפול – יטופל. נפתלי הוא בחור עם ערכים, הוא לא איזה טופורובסקי שאפשר להשפיע עליו בקלות או לגרום לו לשנות את דעתו. אל תשכח שנפתול בוגר מגלן וסיירת מטכ"ל, ולא ג'ובניק שנבהל בקלות. לכן, אין ספק שישכיל לעשות את הדבר הנכון כשהחוק יובא ב"ה לקריאה שנייה ושלישית".

שזה אומר?
"לבחור ממי הוא יותר פוחד, משלדון או מאיתנו. דבר אחד אני יכול להבטיח לך".

כולי אוזן.
"נמשיך לפעול ללא לאות לקידום והגנת העיתונות הכתובה בישראל". 

מי נגד מי
איתן כבל מקדם את הצעת החוק. ותודה לחיילים הנאמנים דב ובועז

הצעה מגונה (24): תוגת השלדוניסט

שעות ארוכות לאחר ההצבעה הגורלית, בשעת ערב קודרת, טילפן השלדוניסט המובס. "אתה לא מרגיש שהגיעה העת לחשבון נפש, הורביץ?", הוא שאל.

מה לי ולחשבון נפש? מי שצריך לעשות חשבון נפש זה שלדון, לא?
"עזוב את שלדי במנוחה", כעס השלדוניסט. " החיים הם רולטה. פעם למעלה, פעם למטה. חבל שיש אנשים שעוד לא הפנימו את האמת הבסיסית הזו, כמו איתן למשל".

אז למה שלא תרימו לו טלפון ותנסו להסביר את זה?
"איתן ממש לא צריך הסברים", אמר השלדוניסט בביטול. "הסברנו לו מספיק בשנה האחרונה מעל דפי העיתון, לא? ומה שיפה בקשר שלנו עם איתן זו ההדדיות. ראית את הנאום שלו? זו הייתה מלאכת מחשבת של דמגוגיה גסה וצעקנית עם נגיעות של וכחנות כוחנית. אהבתי בעיקר את הפתיחה, שבה איתן אמר, ואני מצטט: 'זוהי חקיקה למען הפלורליזם, למען ריבוי הדעות, למען העיתונאים ולמען כלל עובדי העיתונים'. בדיוק בגלל הסיבה הראויה הזו איתן רוצה לפגוע בנו באופן אנוש ולהעמיד בסכנת סגירה עיתון עם אלפיים עובדים".

אתה נשמע קצת סרקסטי ומריר. מה אתם מתכוונים לעשות עכשיו?
"ראשית, עסקים כרגיל", אמר השלדוניסט, "ושנית, מרים לוטשת עיניים לערוץ 10".

מה?! שמע, אתה נותן לי פה סקופ ענק. אתה רוצה להגיד לי שמרים אדלסון עומדת לרכוש את ערוץ 10?!
"תירגע, הורביץ", צינן אותי השלדוניסט. "את כאב הראש בלהיות הבעלים של הערוץ הזה נשאיר בשמחה ליוסי. אל תשכח שמרים היא דוקטור לרפואה ומומחית בינלאומית לטיפול בנפגעי סמים, ובתור אשת קריירה שכזו היא מכוונת הרבה הרבה יותר גבוה".

מה כבר יכול להיות יותר גבוה מלהיות בעלים של ערוץ טלוויזיה?
"להגיש תכנית פריים טיים".

איך זה קשור למרים?
"היא שוקלת אם להנחות את העונה החדשה של 'אמבוש' במקום עופר שכטר".

מרים רוצה להגיש את "אמבוש"?! אתה רציני?!
"לחלוטין".

ואתם בטוחים שמרים מתאימה להגיש תכנית כזו?!
"אין שום צל של ספק", אמר השלדוניסט בשכנוע. "אין מתאימה ממנה, אחרי האמבוש המפואר שהיא עשתה לגלעד בוושינגטון. ראית איך היא שאלה אותו אם הליקוק של 'ידיעות' משפיע על עמדותיו בעניין החוק נגדנו? ראית איך גלעד היה נבוך מהשאלה? כל זה מוביל למסקנה נחרצת אחת: עופר שכטר יכול להתחיל לארוז".

אני שומע שהמצב של גלעד לא משהו גם אצל הבוס הגדול.
"ברור, מרים ושלדי מתואמים בהכול".

אני דווקא דיברתי על ביבי, שבלם את החוק לפיצול ערוץ 2, הבייבי של גלעד, שעות ספורות לאחר שגלעד לא חזר לארץ בזמן כדי להוסיף את קולו למתנגדי הצעת החוק שפוגעת ב"ישראל היום".
"זה צירוף מקרים".

טוב, אז בוא נחזור ברשותך לעיתונות המודפסת, לשלדון ולנוני.
"איך אתה מעז להשוות?!", רתח השלדוניסט. "נוני זה נוני, ושלדון זה שלדון. נוני אמנם ניצח בקרב אחד, אבל אין ספק ששלדון יגבר עליו במלחמה".

על סמך מה אתה אומר את זה?
"על סמך הפער בין הסקר המצ'וקמק שלך לבין המציאות בשטח".

דווקא במקרה שלכם לא היה פער כזה גדול. אני הצבעתי על 16 מתנגדים להצעה ובסוף התנגדו לה 21 ח"כים.
"אל תבלבל את המוח. זרית חול בעיני הציבור כשדיווחת שיולי אדלשטיין לא ישתתף בהצבעה, ובסופו של דבר הוא הצטרף למחנה שלנו והצביע נגד הצעת החוק. שלא לדבר על מוחמד ברכה, שאמר לך שהוא יצביע בעד ההצעה, אבל בסוף בכלל לא נכח באולם".

לא נראה לי שמוחמד ברכה יצטרף אליכם בסיבובים הבאים. עובדה שאף חבר כנסת ערבי לא הצביע נגד החוק.
"ואתה בטח חושב שזה בגלל שאנחנו נוהגים לערוך סקרים רק בקרב האוכלוסייה היהודית ומדירים מהם את הערבים באופן קבוע?".

אולי.
"אז אם כן, אתה צודק".

תגיד, מה לגבי כל הח"כים שטיפחתם ושבשעת המבחן לא סיפקו את הסחורה? הנה, יאיר שמיר, שפינקתם כל כך הרבה, בסוף הצביע בעד הצעת החוק ובעצם הלך עם נוני.
"יאיר לא הלך עם נוני, אלא עם אביגדור, וחסר לו אם הוא היה מרגיז את הבוס. במקומו גם אני הייתי חושש".

ומה לגבי אורי אריאל, שפרגנתם לו ביסודיות ושהודיע – בלי קשר – שיצביע נגד הצעת החוק, אבל בסוף בכלל לא נכח במליאה?
"אורי הוא באמת מקרה מאוד כאוב", נאנח השלדוניסט. "היו אצלנו אנשים שצפו בהצבעה בערוץ 99, תפסו את הראש ולא הבינו: איפה הייתה הטעות? איך יתכן שאחרי כל הפינוקים והצ'ופרים אורי לא תמך בנו? אין ספק שהיה דרוש כאן בדק בית רציני, ואכן עשינו מה שצריך".

ומה גילית?

"גילינו שאורי עדיין שייך למחנה שלנו", אמר השלדוניסט באנחת רווחה. "ממש כמו גלעד, גם אורי שהה בארצות הברית, ונבצר ממנו להגיע. רק שהוא, בניגוד לגלעד, דאג להתקזז עם אלעזר שטרן, אחד התומכים הנלהבים בהצעת החוק, ששהה גם הוא בחו"ל. לכן אורי הוא גם מתוק, גם מתחשב, וגם נחסכה ממנו הדילמה".

איזו דילמה?

"להחליט עם מי הוא מעדיף להסתבך, עם 'ידיעות' או איתנו".

שלדון אדלסון (צילום: Isaac Brekken, GettyImages IL)
מרים ושלדון אדלסון. ערב אל מול הגלעד|צילום: Isaac Brekken, GettyImages IL
 

הצעה מגונה (25): כל אחד והאורי אריאל שלו

שר הבינוי, אורי אריאל, אמנם נעדר מאולם המליאה בהצבעה על הצעת החוק נגד "ישראל היום", אבל עד השבוע הוא בלט כאחד מבכירי המתנגדים לה. ברחוב השלושה 2, כמובן, לא שכחו לגמול לו על כך. רק לפני חודש וחצי פונק כבוד השר כאשר קיבל ב"ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של העיתון, ראיון מלקק בן שלושה עמודים. כמובן ש"ידיעות אחרונות", כתמונת מראה, העניק לאריאל בחודשים האחרונים טיפול עוין ואגרסיבי, כאשר תיאר בין השאר כיצד מנסה השר להשתלט על מיליארדי שקלים של קק"ל ועקץ אותו על גיחתו היקרה לפטרה.

עד ההצבעה הגורלית על הצעת החוק, המשיכו שני העיתונים בעוז באותו קו. האחד נגד אריאל, והאחר בעדו. ביום חמישי שעבר אישרה הממשלה לשנות את שם משרדו של אריאל מ"משרד הבינוי והשיכון" ל"משרד הבינוי". ארבעה ימים לאחר מכן, בשני האחרון, פרסם "ידיעות אחרונות" אייטם ראוי תחת כותרת הגג "מיתוג יקר", שבו נאמר כי שינוי השם יעלה למשלם המיסים 142 אלף שקל, וצוין כי גורמי מקצוע במשרד השיכון סירבו לקחת חלק בהליך הזה וכי גם הארגונים החברתיים זועמים.

ומה ב"ישראל היום"? שם הזכירו את שינוי שם המשרד במשפט לקוני קצרצר אחד, שהוטמע בידיעה אשר כותרתה היחצנית למדי הייתה "משרד הבינוי משיק: קמפיין 'מחיר מטרה'". אורי אריאל אמנם לא צוטט בידיעה, אך אל דאגה: באותו גיליון ממש הוא קיבל טור אישי משלו עם הכותרת: "מחיר המטרה: כדי שלא תשלמו יותר". מי באמת צריך יותר מזה?

ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

מי נגד מי
"ידיעות" (למעלה) נגד אריאל ו"ישראל היום" בעדו. מעניין אם עכשיו יימשך אותו הקו

מבחן אמריקאי: מה ייעשה לאיש שהוא לגמרי במקרה הבוס שלנו?

כיצד ינהג כלי תקשורת ישראלי ממוצע, שאחד מבעליו, שלא בטובתו, מככב באייטם בלתי חיובי כלשהו בכלי תקשורת מתחרה? (התשובה הבלתי מפתיעה בעליל ממתינה לכם ממש לפני הקונספירטור):

א. ימהר לעשות פולו-אפ לסיפור, עם קרדיט נדיב לקולגות, ואף יוסיף פרטים חדשים משלו, וזאת בהתאם למוטו העצמאי הכול כך חשוב שהגה מורנו ורבנו אורי אבנרי: "ללא מורא, ללא משוא פנים".

ב. יבין שלא ניתן להתעלם מהאייטם, ויפרסם ידיעה קטנה וחבויה כדי לצאת ידי חובה, וזאת בהתאם למוטו: "עם מורא מסוים, ועם קצת משוא פנים, אבל גם זה משהו".

ג. יתקוף את המתחרים על כך שהעזו בחוצפתם לפרסם משהו רע נגד הבעלים, וכמובן יפצה את הבוס בידיעה חיובית משלו, וזאת בהתאם למוטו: "ללא מורא מהמתחרים, אך עם שפע של משוא פנים כלפי הבעלים".

ד. יתעלם לחלוטין מהסיפור ולא יטפל בו כלל, וזאת בהתאם למוטו הידוע של שלושת הקופים: "לא ראיתי, לא שמעתי, לא אמרתי". 

פרגון למתחרים? שיואילו להמתין יומיים שלושה

קנאת סופרים תרבה קנאה? לא נכחיש זאת. ביום שישי שעבר חשפו הכתבים לענייני משפט של חדשות 10, ברוך קרא ואביעד גליקמן, הקלטות נוספות מבית היוצר של שולה זקן, שבהן נשמע אהוד אולמרט טוען כי אהוד ברק קיבל שוחד. כמתבקש, כל שאר כלי התקשורת מיהרו לעשות פולואפים להקלטה המסקרנת. כולם, חוץ מאחד: בחדשות ערוץ 2 התעלמו לחלוטין מהסיפור, גם באותו ערב וגם למחרת. הגדילה לעשות רינה מצליח, שבמוצאי שבת ראיינה ב"פגוש את העיתונות" את חברו של אולמרט, השר לשעבר רוני בר-און, אך לא הזכירה ולו במילה את ההקלטות החדשות בעניין ברק.

במוצאי שבת תדרך משרד המשפטים את הכתבים כי ההקלטה שהושמעה בחדשות 10, אינה חוסה תחת צו איסור פרסום. למחרת, לאחר שהפרשה סירבה לגווע והתנועה לאיכות השלטון פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח בחקירה נגד ברק, נאלצו בחדשות 2 להתייחס סוף סוף להישג של המתחרים ולתת להם קרדיט. זה קרה לא פחות מ-44 שעות ו-45 דקות אחרי הפרסום הראשוני בחדשות 10, בתכנית "מהדורה ראשונה" עם אורן וייגנפלד. לשם השוואה: לפני שלושה שבועות, כשהכתב לענייני משפט של חדשות 2, גיא פלג, דיווח כי נמצאו קלטות ברק בפרשת הרפז (פרסום שהתברר בדיעבד כשגוי), דיווח על כך ברוך קרא כעבור עשרים דקות בלבד במהדורה המרכזית של חדשות 10 והעניק קרדיט נדיב לקולגות.

ואם כבר גיא פלג: רק ביום שני בערב, 72 שעות אחרי הפרסום בחדשות 10, ולאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הורה למשטרה לבצע בדיקה בנושא, שידר הכתב לענייני משפט של חדשות 2 פולו אפ למתחרים ונתן להם קרדיט, תוך שהוא משמיע קטעים נוספים מהקלטת המדוברת ומותח ביקורת קשה על מערכת אכיפת החוק. כמה שעות קודם פרסם פלג בדף הפייסבוק שלו סטטוס שהמעיט מההישג של המתחרים. "מי שצריך דוגמא לפופוליזם ולחוסר המקצועיות של הפרקליטות יכול לקבל בימים אלה דוגמא מצוינת בפרשה שזכתה לכינוי 'אהוד נגד אהוד'", כתב. "אז ככה: ערוץ 10 לא חשף כמובן את הפרשה... ייתכן, וזו דעתי, שעבר באופן בוטה על צו איסור פרסום; ייתכן שמצא פרצה בצו בעזרה מפוקפקת של הפרקליטות, שרעדה שמא קלטות זקן עם המתקשרת ישתלטו על השיח". בסיום הסטטוס ציין פלג כי "עכשיו, אחרי ש'נחשף' מה שנחשף מזמן, מתדרכים בפרקליטות ש'לוינשטיין אין מנוס, חייבים לחקור'. מזל שיש את ערוץ 10 שיחשוף, אחרת עוד היה לנו שר ביטחון לשעבר שלוקח שוחד ולא היינו יודעים". 

מי נגד מי
יונית לוי וגיא פלג באולפן בנווה אילן. 72 שעות אחרי הפרסום בערוץ 10 הגיע הקרדיט המיוחל
גיא פלג, אתה לא חושב שהיה צריך לפרגן קצת יותר למתחרים?
"ההקלטות המדוברות נמצאות בחדשות ערוץ 2 יותר מחצי שנה, מתומללות,  ערוכות, מוכנות לשידור. על פי צו של בית המשפט העליון, שאותו אנו מכבדים, הקלטות השיחות בין זקן לאולמרט אסורות בפרסום, למעט קטעים ספציפיים שאושרו. זו הייתה הפרשנות המשפטית שלנו לצו אז ועכשיו. מה בין זה לבין חוסר פרגון? האם אנחנו צריכים להבנתך לעבור על הצו כי מתחרינו עשו כך, או לחילופין פירשו את הצו אחרת? הדברים השתנו כשהיועץ המשפטי לממשלה הורה על בדיקת החשדות כנגד ברק. בנקודת הזמן הזו חשבנו שיש גבול להקפדה על הצו ושלא ייתכן שנהיה כלי התקשורת היחידי שלא יעסוק בנושא, ולכן כפי שכתבת נתנו למתחרינו קרדיט פעמיים, הגם שסברנו ש'ההישג' שלהם היה תוך עבירה על הצו".

מחדשות 10 נמסר: "שמחנו לתת קרדיט לגיא פלג על פרסומיו בעניין החקירה נגד נשיא המדינה ראובן ריבלין וכן על מציאת הקלטות האבודות בפרשת ברק-אשכנזי". 

נלחם נגד יוקר המחיה? קדחת. כשנוח לו

בתחילת השבוע, עוד לפני שחברי הכנסת אישרו בקריאה טרומית את הצעת החוק המגונה של איתן כבל למנוע חלוקת עיתונים בחינם, המשיך "ישראל היום" לירות בכל התותחים בתקווה לשנות את רוע הגזירה. ביום ראשון המריא לגיחת קרב מטוס האף 35 המשוכלל מכולם עמוס רגב, כשפרסם טור נוקב על פני עמוד שלם תחת הכותרת "לא לדיקטטורה של נוני". המאמר של רגב נגד "ידיעות" כלל הרבה טיעונים נכוחים ונכונים, אבל בין השאר שולבה בו גם הפסקה הבאה: "'ידיעות אחרונות' נלחם נגד יוקר המחיה? קדחת. כשנוח לו. כאשר מרכז המחקר של הכנסת פרסם דו"ח על היוקר בארץ, וציין שהמחירים התייקרו במיוחד בתחומים שיש בהם ריכוזיות, ראיתם את זה בעמוד הראשון של עיתונו של נוני? ממש לא. אל תשכחו: אלה החבר'ה שעושים קמפיין עם תוכן שיווקי – אצל נוני מוזס. ומשלמים לו, לא מעט".

שבועיים לפני הטור של רגב הציג מרכז המחקר והמידע של הכנסת דו"ח לפיו מחירי מוצרי המזון זינקו בשנים האחרונות. למחרת, "ישראל היום" אכן פרסם על כך ידיעה שקיבלה הפניה בעמוד הראשון, בעוד ש"ידיעות" נמנע מלפרסם אייטם בנושא. לכאורה, הוכחה ניצחת לטיעון של רגב. אלא ששיטוט בארכיון "ישראל היום" מעלה נתון מעניין: עד כה פרסם העיתון ארבעה אייטמים בלבד, שהתבססו על מרכז המחקר של הכנסת וכללו נתונים כלכליים שליליים על המשק הישראלי. כל ארבעת האייטמים פורסמו מאפריל 2013 ואילך, כלומר לאחר שיאיר לפיד נכנס לתפקידו כשר האוצר.

מי נגד מי
"ישראל היום" נאבק ביוקר המחיה. כל האייטמים הם מתקופתו של שר האוצר לפיד
מה באשר לתקופה שלפני כן, שבה יובל שטייניץ, יקירו של נתניהו, כיהן כשר האוצר ולפיד עדיין לא נראה באופק? ובכן, בעידן העתיק ההוא דווקא לא נמצא ב"ישראל היום" שום אייטם המצטט את מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנוגע ליוקר המחיה. זאת, למרות שכמובן גם אז נעשו על כך בכנסת מחקרים, כמו למשל בפברואר 2012, כאשר המרכז גילה כי יצרני המזון מנצלים את חוסר התחרותיות כדי להעלות מחירים. מה זה אומר? בעיקר שאפשר לקחת את משפט המחץ של עמוס רגב מתחילת האייטם, לשנות את שם העיתון מ"ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום", והוא עדיין ימשיך להיות נכון: "'ישראל היום' נלחם נגד יוקר המחיה? קדחת. כשנוח לו".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב. 

הציטוט מול המציאות (1): ואם טעינו – נתעלם

הציטוט: "יכול להיות שמנהיג סיעה כזו או אחרת חש עצמו נפגע ממשהו שפורסם בעיתון. חבל. אם טעינו, נתקן" (עמוס רגב, בסוף מאמרו "לא לדיקטטורה של נוני", ממשיך לנסות לשכנע את חברי הכנסת להתנגד להצעת החוק המגונה שנועדה לפגוע בעיתונו, "ישראל היום", 9.11.2014).

המציאות: אמנם העיקרון הרביעי ברשימת "העקרונות שלנו", המופיעה מדי יום בעמוד 2 של "ישראל היום", אכן מבטיח "לבדוק עובדות, ואם טעינו נתקן", אלא ניסיון העבר הוכיח יותר מפעם אחת שעקרונות לחוד ומציאות לחוד. הנה שתי דוגמאות מהתקופה האחרונה לטעויות ש"ישראל היום" העדיף שלא לתקן: לפני חודשיים פרסם העיתון כותרת לפיה "חברה בוועדת גולדסטון תהיה הצלע השלישית בוועדת שבאס", וסירב לתקן אותה גם לאחר שהוכח שאיננה נכונה. חודש וחצי לאחר מכן פרסם העיתון כותרת גדולה לפיה "רעייתו של קרי מממנת תעמולה אנטי-ישראלית", וכמובן שגם אותה הוא לא תיקן גם לאחר שהתברר כי היא רחוקה מהאמת.

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב. 

הציטוט מול המציאות (2): 16 מלאו לנער (לפני חמש שנים, אבל מי סופר?)

הציטוט: "המחקר המפתיע של תומר בן ה-16" (כותרת לאייטם על מחקר מעניין של תומר ירון, העוסק בתקשורת בין תאים בגוף האדם, "ידיעות אחרונות", 29.10.2014)

המציאות: מי שקראו רק את הכותרת לאייטם הניחו מן הסתם שתומר ירון הוא תלמיד תיכון בן 16. מי שטרחו לעיין גם בפסקת הפתיחה ("לאחר כשנתיים הצליחו התלמיד ומורו להגיע לתוצאות מפתיעות") יכולים היו להתרשם שגיבור הידיעה כבר בן 18. אלא שכבר לפני שלוש שנים ועשרה חודשים חגג תומר ירון יום הולדת 17, ואפילו רואיין לכתבה ב"כלכליסט". מה שאומר שבינואר הקרוב הוא יהיה בן 21, אבל בינינו, מה זה כבר הפרש של חמש שנים?

הציטוט: "התלמיד ומורו הגיעו לתוצאות מפתיעות שריגשו מדענים, והמחקר שלהם פורסם בכתב העת המדעי הנחשב 'ביו פיזיקל ג'ורנל'" (אותו אייטם, 29.10.2014).

המציאות: המחקר טרם פורסם. לאחר שלא מצאתי ברשת שום התייחסות למחקר, פניתי לפיזיקאי ד"ר יוסי קורדובה, שעובד עם תומר ירון. "שמח לשמוע שיש התעניינות במחקר שלנו", כתב לי קורדובה בתשובה. "המאמר יופיע ב-19 בנובמבר. נראה לי שזו הסיבה שבגללה לא הצלחת למצוא לינק לגביו ברשת, כי הוא טרם יצא לאור". האמת? הגיוני.

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

מי נגד מי
האייטם על תומר ירון. לא בן 16 אלא בן 21, ולא מחקר שפורסם אלא מחקר שצפוי להתפרסם

נחמיה שטרסלר VS יואב לימור והילה קורח

האם אורלי וילנאי ו/או גיא מרוז, מגישי תכנית הבוקר של ערוץ 10, צריכים בעתיד הקרוב לשמור מרחק מהפרשן הכלכלי של "הארץ", נחמיה שטרסלר? לא מן הנמנע שייתכן שאולי, לאור העובדה שבחודשים האחרונים הספיק שטרסלר לעשות זובור למנחי שתי תכניות הבוקר המתחרות, גם זו של "קשת" וגם זו של "רשת".

ב-6 באוגוסט, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", התארח שטרסלר באולפן "הבוקר של קשת". יואב לימור, מגיש התכנית, הקריא קטע ממאמר שפרסם שטרסלר יום קודם לכן ב"הארץ" ושבו מתח ביקורת חריפה על גודלו המופרז של צה"ל. "אתה ישבת פה לפני שבועות ארוכים באולפן ואמרת שצה"ל ממציא איומים כדי לקבל תקציב, ויותר מזה, מתחת ביקורת על אנשי הקבע שמקבלים משכורות מנופחות", הטיח לימור בשטרסלר והביע את דעתו כי צריך לומר לאנשי הקבע תודה. שטרסלר לא נשאר חייב, ועשה בתשובתו שימוש נרחב בשורש הריבועי ד.מ.ג.ג. "אתה תרשה לי להגיב באיזה שלב?", העיר הפרשן הכלכלי ללימור בכעס. "אתה תוקף אותי כמובן בדמגוגיה הידועה שלך, אתה תוקף בלי להבין, בלי לדעת כלום. זה הסגנון שלך. אני אמרתי, וגם כתבתי בכתבה, תקרא גם את הקטע הזה, יא דמגוג. תקרא את הקטע הזה שבו אני מדבר על כל חיילי צה"ל שסיכנו את חייהם, שהקריבו את חייהם. כשאנחנו מדברים על פנסיה אנחנו מדברים על הלוחמים? לא. עכשיו אל תפריע לי. אני הקשבתי לך. תקשיב, עכשיו, דמגוג: הבחנתי בכל המאמרים שלי בין הדרג הלוחם, כולל הקצינים, שלהם מגיעה פנסיה בגיל 42 ומשכורת יותר גבוהה, לבין הכלכלן שיושב בקריה, שהעבודה שלו לא בהרבה יותר מסוכנת מזו של הכלכלן שיושב באוצר, ולו לא מגיע לצאת בגיל 42 לפנסיה מלאה לכל החיים".

חלפו בדיוק שלושה חודשים ויום, ובשישי האחרון עסקה הילה קורח, בטורה השבועי במוסף "מעריב סופהשבוע", בתיאוריית 20 האחוזים הנוספים שכולנו מחפשים ובטוחים שהם אלה שיעשו אותנו מאושרים. כבר למחרת העלה שטרסלר לדף הפייסבוק שלו את הסטטוס הבא: "שאלה להילה קורח: כתבת בטור המעניין שלך ב'מעריב סופהשבוע' שחסרים לך עוד 20 אחוז בגדים, ושלכולם חסר עוד 20 אחוז בשכר ושזה מה שמפריד ביננו לבין האושר. כתבת גם שלפני כמה שבועות למדת על 'חוק 20 אחוז' מ'שיחה שקיימתי עם פרשן כלכלי בכיר... הוא חיבר את הנקודות וגילה שלכולם יש מכנה משותף... עוד 20 אחוז'. אז מיהו הפרשן הכלכלי הבכיר הזה? שכחת לציין את שמו. ומה הקשר בין 'חוק 20 אחוז' לבין ספר שהוא הוציא לאחרונה? ספרי לנו הילה – והכול כמובן ברוח טובה". כעבור שמונה דקות השיבה קורח לשטרסלר במילה אחת: "אתה!".

המחירים ב-2014: לא רק גזירות (צילום: חדשות 2)
נחמיה שטרסלר. ושלא יעצבנו אותך|צילום: חדשות 2
נחמיה שטרסלר, אחרי הילה קורח ויואב לימור, אורלי וגיא צריכים להיכנס לכוננות ספיגה?
"אביב, אל תתלהב כל כך. חיברת שני מקרים שאינם בני חיבור רק כדי שתהיה לך כותרת. עם יואב לימור מ'קשת' היה כסאח אמיתי, בפנים, לא מאחורי הגב, תוך כדי התוכנית, כאשר הוא הפתיע אותי עם האשמות שווא, שעניתי לו עליהן במקום. מה רע בזה? אתה מעדיף חנפנות? עם הילה קורח המקרה היה שונה לחלוטין. זו הייתה הערה חביבה, על טור מצוין שהיא כתבה ב'מעריב השבוע'. משום מה היא לא הזכירה בו שאני הוא 'הפרשן הכלכלי הבכיר', ושהשיחה התנהלה ביננו בשידור, בתוכנית הבוקר של 'רשת', שעסקה בספר החדש שלי 'ושלא יעבדו עליכם', שאחד הפרקים בו נקרא: חוק 20 אחוז. לכן, אורלי וגיא לא צריכים להיכנס לשום כוננות ספיגה. גם הם ראיינו אותי לאחרונה על הספר החדש, בערוץ 10, והיה מצוין. יש לי לומר עליהם רק תשבחות, כמו על הילה קורח ואברי גלעד שראיינו אותי ברשת. אתה מאוכזב, אביב?". 

דברים בשם אומרם (1): שיחקת אותה, קותי סבג

כשגמלה בליבי ההחלטה להיות עיתונאי ידעתי שהערך העליון והקדוש הוא ידע, הרבה ידע ובכל תחום כמעט. לשבת בשולחן אחד עם טובי העיתונאים ואייקונים של חדשות וידע היה רגע מכונן ומרגש.

כשאני רואה בחטף את תכנית הבוקר של "קשת" עם חיים אתגר וחברים אני מבין שהלך הכבוד למילה, לידע, לשפה. הכול מותר. פתאום אני מבין שאני החריג, לא הם. אני האידיוט שחושב על כל מילה ובעיקר לשמור על כבוד הצופים האינטיליגנטים.

שיחקת אותה קותי סבג. זה הזמן שלכם. ואם מישהו יעז לומר לך משהו, תשלוף את קלף העדתיות ותשתיק אותם מיד. הטלוויזיה של היום שייכת לך יותר מאשר לי. לתומי חשבתי ש-17 שנות לימוד הם רק הבסיס להבנת המקצוע הכול כך חשוב הזה. כך חשבתי.

איזה אידיוט אני.

(נפתלי בן-סימון בדף הפייסבוק שלו, 9.11.2014)

קותי סבג, תרצה להגיב?
"לא. אין תגובה". 

מה יש לקותי נגד אלדד (תמונת AVI: mako)
קותי סבג. הכול מותר|תמונת AVI: mako

דברים בשם אומרם (2): זן נכחד בעולם העסקים הישראלי

דבר לא נעים קרה לכתב "דה מרקר" אבי בר-אלי, אתמול בכתבת ענק תדמיתית הוא תיאר את משפחת שפירא, השולטת על תאגיד הענק שפיר המגלגל מיליארדים והאחראי לחלק מעבודות התשתית הגדולות ביותר בארץ, כמשפחת מופת צנועה המתרחקת מאור זרקורי התקשורת, תאגיד משפחתי מסוג אחר. וכך, מתאר, בין היתר, בראלי את משפחת שפירא.

"ארבעת האחים שפירא משתייכים לזן נכחד בעולם העסקים הישראלי. אנשי עבודה צנועים וקשי אופי, בנים למקימי מושב פועלים, שרואים במפעלם העסקי חלק מהוויה משפחתית. כאלה שלפי הקלישאות המוכרות, מעדיפים סיורי שטח בשמש הקופחת על פני ישיבות דירקטוריון ממוזגות, מרגישים חנוקים בחליפות, נמנעים ממכוניות מנקרות עיניים, מעדיפים חופשה משפחתית עם 21 ילדיהם לחופי הכנרת, ובורחים מאזכור בכותרות העיתונים – בעיקר כדי לא ליצור תחושת ריחוק מעובדיהם".

היום, בעקבות פרסום התשקיף שהגישה החברה, נאלץ בראלי לדווח לקוראיו שנגד הצדיקים הענווים לבית שפירא, שאפשר להבין מדוע הם מעוניינים להתרחק מאור זרקורי התקשורת, מתנהלות שתי חקירות פליליות נגד הפרת רישיון עסק וזיהום הסביבה. בין היתר, בגין השלכת פסולת סניטארית ופסולת בניין פיראטית. כמו כן עולה מן התשקיף כי רשויות המס ברומניה טוענות שחברת בת של התאגיד מעורבת לכאורה בהעלמת מס בסך 89 מיליון שקלים ושהחברה בצעה מספר עסקאות עם בעלי עניין, בין היתר, החכרת מתחם מסחרי בפרויקט הנתיב המהיר לקרוב משפחה.

(ד"ר יוסי דהאן בדף הפייסבוק של "העוקץ", 10.11.2014)

מי נגד מי
אבי בר-אלי מקלס את האחים שפירא (למעלה) ולמחרת מדווח על הליכים פליליים נגדם. לא נעים
אבי בר-אלי, תרצה להגיב?
"אנא פנה למערכת".

מ"דה מרקר" נמסר בתגובה: "חברה עסקית ו/או גוף ממשלתי יכולים לעשות דברים טובים ודברים לא טובים. עיתון צריך לדווח על אלה וגם על אלה". 

הטבלה לא משקרת (3): ים של סקופים

סקופ אחד גדול, שפורסם השבוע, הצליח לפרנס לא פחות משלושה עיתונאים שהביאו סקופי לווין. מיד הפרטים, אבל עוד קודם נזכיר: ועדה מוסמכת למחצה של איש אחד, עם מגוון של דעה, מגישה לכם מדי שבוע את רשימת הסקופים. כמו תמיד נזכיר כי השגות, ערעורים והצעות לסקופים שנשמטו בשוגג ניתן כמובן להגיש לאחד מחברי ועדת הסקופים באימייל avivhur@gmail.com. וכעת – היישר לטבלאות:

השבוע שבין 6 בנובמבר ועד עיתוני הבוקר של 13 בנובמבר נפתח בסקופ גדול והסתיים בסקופ מהדהד אפילו יותר. ביום שישי שעבר חשפו ברוך קרא ואביעד גליקמן את ההקלטה הפנטסטית שבה נשמע אהוד אולמרט טוען כי אהוד ברק קיבל שוחד של עשרות מיליונים. כעבור שלושה ימים, בשני האחרון, הביאה אילנה דיין את עדויות בכירי השב"כ לפיהן הם התריעו על המלחמה בעזה כבר בחודש ינואר. הפרסום חולל סערה והניב עוד שלושה סקופי משנה: בן כספית גילה כי בצה"ל זועמים על השב"כ, ברק רביד חשף כי הרמטכ"ל שלח לראש הממשלה מכתב נגד ראש השב"כ ויוסי יהושוע הביא את תוכנו המלא של המכתב.

שאר הסקופים השבוע: אמיר אורן גילה כי אב הבית שהסתכסך עם שרה נתניהו דורש לחשוף סרטונים ממעון ראש הממשלה; שאול אמסטרדמסקי פרסם ראשון את יומן הפגישות של שר האוצר; ניר דבורי חשף ניסיון השתלטות של פיראטים על אנייה של צים; עמוס הראל פרסם כי המודיעין הזהיר בעבר את נתניהו שהתגרות הימין בהר הבית תוביל להתלקחות; מתן חצרוני ראיין את אופירה דהן, המתקשרת של שולה זקן; אבי יששכרוף חשף כי הרשות הפלסטינית הצליחה לקלוט בזמן תשדורות ממזל"טים של חיל האוויר ולסכל חיסולים; שגיא כהן היה הראשון לעדכן על כך ששני סימני וי כחולים בוואטסאפ יבשרו לשולח שההודעה שלו נקראה; רינה מצליח חילצה מעמיר פרץ את ההכרזה כי הוא מתכוון לעזוב את הממשלה; משה נוסבאום ראיין את הורי לוחם המג"ב החשוד ברצח וחשף כי קיימת התפתחות משמעותית בחקירת פיצוץ מכונית הפרקליט הבכיר בתל אביב; ערד ניר דיווח כי ישראל מונעת מחברי ועדת גולדסטון 2 להיכנס לישראל ולשטחים; ערן סיקורל הביא את סיפורה של חיילת צה"ל לשעבר שנלחמת מול דעאש; טובה צימוקי חשפה כי היועץ המשפטי לממשלה יבדוק האם אהוד ברק לקח שוחד; וענבל תמיר גילה כי הממשלה מחזיקה בתכנית מגירה לסלילת עשרות כבישים ביהודה ושומרון. ונחתום בתוספת רטרואקטיבית להישגי השבוע שעבר, שלא נכנסה לטבלה הקודמת: עמרי נחמיאס חשף את ההצעה של בכירי הקואליציה להחלת כל חוקי הכנסת בשטחים. 

סקופ השבוע: פייט צמוד בין ברוך קרא ואביעד גליקמן לבין אילנה דיין הסתיים בניצחונה של האחרונה.

יבול סקופים יוצא דופן הזניק השבוע לטבלה חמישה חברים חדשים: אמיר אורן, בן כספית, משה נוסבאום, טובה צימוקי וברוך קרא. לכל אחד מהם שני סקופים במצטבר. לאור ריבוי השמות ברשימה, נקווה שבשבוע הבא ייכנסו לטבלה רק מי שברשותם שלושה סקופים ומעלה. גיא פלג עדיין בצמרת, למרות שבוע צחיח. אביעד גליקמן, שפרסם סקופ נוסף השבוע, נושף בעורפו עם ארבעה הישגים. מתן חצרוני, עם הישג נוסף השבוע, חולק את המקום השלישי עם תומר אביטל ועמית סגל.

חדשות 2, עם שישה הישגים בשבוע אחד, תופסים פער גדול משאר כלי התקשורת ומתבססים במקום הראשון. "ידיעות אחרונות", עם שלושה סקופים, מצליח לעקוף את ערוץ 10 שהשיגו רק סקופ אחד. "הארץ – דה מרקר", עם שלושה סקופים, נשאר בצמרת ומגדיל משמעותית את הפער מהמקום החמישי, ששייך לגל"צ עם חמישה סקופים.

אתר "וואלה!" פרסם השבוע שני סקופים, אולם אייטם אחד שלו מהשבוע שעבר (על כך שאושרה תכנית בנייה מעבר לקו הירוק) התברר כידיעה שאיננה סקופ ושפורסמה קודם לכן במבזקי ynet. לכן יש לו ארבעה סקופים, כמו גם ל"כלכליסט". במקומות 8 עד 11 בטבלה ממוקמים "מעריב השבוע", קול ישראל, "גלובס" וערוץ 1, מיד אחריהם ממוקם ynet. "עובדה" מצליחה כבר בתכנית הראשונה להיכנס לטבלה והיא חולקת את המקום האחרון בטבלה עם "ישראל היום". 

מבחן אמריקאי: התשובה

התשובה היא ד', כמובן. בשבועות האחרונים, שלא בטובתם, כיכבו לא פחות משלושה בעלי כלי תקשורת שונים באייטמים אצל המתחרים. בכל הפעמים התעלמו כלי התקשורת שבבעלותם מהידיעות הלא מחמיאות על הבוסים.

בתחילת אוקטובר סיקרו רבים את הארוחה של בנימין נתניהו עם שלדון אדלסון במסעדה במנהטן, אך "ישראל היום" בחר להתעלם.

ביום שישי שעבר חשפו ברוך קרא ואביעד גליקמן בחדשות 10 מסרונים שבהם נקב אהוד אולמרט בשמו של איש העסקים אודי אנג'ל כמי שסייע להזרמת כספים לשולה זקן. אנג'ל הוא הבעלים של "רשת", שמחזיקה במשותף עם "קשת" בחדשות ערוץ 2, אשר דילגו בחינניות על פיסת המידע.

ביום שישי האחרון שידרו גליקמן וקרא את הקלטות אולמרט על אהוד ברק, שבהן נשמע אולמרט מתאר כיצד "נוני התחיל לרקוד בחדר". ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet לא נמצא למשפט הזה זכר. אז איך לסכם? מזל שלבעלים של ערוץ 10, יוסי מימן, כבר אין צינורות גז שמתפוצצים בסיני, ושאצל מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, לא קורה שום דבר מעניין. 

מוכרחים להגיד מילה טובה על שלי יחימוביץ' ומיקי רוזנטל

לכובע שלי שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי, שרה בחדרה הקטן בתי המקסימה והכישרונית איה, כאשר הטלפון הקווי צלצל בסלון. על הקו היה הקונספירטור.

"סומבררו, ברט או קסקט, הורביץ?", הוא פתח בשאלה מפתיעה.

"סליחה?", שאלתי בבלבול מסוים.

"אני פשוט מנסה להבין איזה כובע אתה מעדיף, כיאה לדרום חולוני הידוע באנינותו ובטעמו הטוב", המשיך הקונספירטור בקול ענוג.

"תודה על ההתעניינות", הוחמאתי קלות. "אבל אני לא נוהג בדרך כלל לחבוש כובעים".

"מי דיבר על לחבוש?", הפתיע הקונספירטור. "השאלה היא איזה סוג כובע אתה מעדיף לאכול אחרי שהטלת ספק באפשרות שהצעת החוק נגד 'ישראל היום' תוגש לקריאה טרומית בכנסת. לא רק שההצעה הוגשה, היא עברה ובגדול, בנוקאאוט מוחלט. אז מה אתה אומר, הורביץ? יש לי סומבררו, ברט, קסקט והאמת שגם כובע טמבל. נראה לי שנלך על טמבל, לא?".

"תודה רבה לך, אבל אני בכל זאת אוותר", אמרתי בפנים אפורות. "רק חשוב לי להדגיש שכל מה שכתבתי בעבר היה אמת לשעתה. ואם טעיתי, אז לא מן הנמנע שמדובר בצירוף מקרים".

"כן, כן, הורביץ, שמענו עליך", המשיך הקונספירטור בסרקזם. "לא פלא שבנאומו הפנומנלי מעל דוכן הכנסת המנהיג איתן העדיף לצטט את איתמר מ'העין השביעית' ולהתעלם בצדק ממך ומצירופי המקרים הקלושים שלך. תגיד, אם כבר התדרדרנו לכבל, איך זה שלא כתבת כלום על מיקי?".

"איזה מיקי? מיקי שלנו?", שאלתי בעניין.

"חבר הכנסת מיקי רוזנטל בשבילך", אמר הקונספירטור.

"מה יש לומר על מיקי הבולדוזר שעוד לא נאמר?", שאלתי בתימהון. "הרי כל ילד יודע שמיקי היה עיתונאי נשכני, שלא היסס להתייצב באומץ ובאופן חזיתי מול האנשים החזקים ביותר במשק. הוא שקשק את האחים עופר, תקף את נוחי דנקנר ואפילו העז למתוח ביקורת נוקבת על נוני הגדול, בכבודו ובעצמו".

"נו באמת, הורביץ", לאט הקונספירטור, "לי אתה לא צריך לפרט. אני מכיר מקרוב את מיקי הבולדוזר, ואין ספק שהוא אחד מיחידי הסגולה שמוכנים להביע דעות נחרצות, גם כשזה כרוך במחירים אישיים לא פשוטים. בדיוק בגלל זה אתה צריך להחמיא לו, הורביץ".   

"על מה להחמיא?", שאלתי.

"על היכולת של מיקי לגבש עמדה עצמאית ובלתי תלויה", ענה הקונספירטור, "ועל הנכונות ההרואית לפעול לפי צו מצפונו ולהביע באופן גלוי ומפורש את עמדתו הנחרצת, ללא מורא".

"נכון שמגיע למיקי מברוק", אמרתי. "אם כי מכיוון שהוא עבד שנים רבות בתקשורת ואפילו היה סגן עורך 'ידיעות' לא צריך להיות מופתע מכך שמיקי גיבש עמדה ערכית מובהקת בקשר להצעת החוק של כבל".

"סוף סוף אנחנו מסכימים על משהו", אמר הקונספירטור. "יש לי רק שאלה קטנה, הורביץ. איך אתה מסביר את העובדה שבהצבעה על הצעת החוק נגד 'ישראל היום' מיקי פעל ללא מורא והביע בהרואיות את עמדתו הנחרצת בכך שהוא ישב בדריכות באולם המליאה ופשוט לא הצביע?".

"אני מניח שמדובר בצירוף מקרים", עניתי בלקוניות.

"לא היה לי ספק שזה מה שתניח", אמר הקונספירטור במרירות. "בטח תגיד את אותו הדבר גם על שלי".

"איזו שלי? שלי שלנו?", שאלתי.

"חברת הכנסת שלי יחימוביץ' בשבילך, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה ולשעבר ראשת האופזיציה", השיב הקונספירטור.

"מה עוד יש לומר על שלי שטרם נאמר?", שאלתי בפליאה. "הרי כל ילד יודע שגם שלי שלנו הייתה עיתונאית מצטיינת שלא דופקת חשבון. היא תקפה ללא רחם את אושיות ההון-שילטון, התכסחה עם שרי אריסון וקרקסה את רני רהב".

"אתה מספר לי?", שאל הקונספירטור. "הרי כל נער יודע שבנוסף למעלותיה הרבות, שלי היא סוציאליסטית אמיתית, שדוגלת בחופש ביטוי, חופש עיסוק, פלורליזם ומלחמה בריכוזיות. חבל שאין עוד רבים כמותה".

"נכון", אמרתי, "ומה שיפה אצלה, זה שהיא תמיד מביעה את הדעות שלה, בכל מצב, ואף פעם לא עושה חשבון אם הן פופולריות או לא. כמו כל משתתף ריאליטי מוצלח, שלי הולכת עם האמת שלה עד הסוף".

"אם ככה", אמר הקונספירטור, "איך תסביר את זה שבהצבעה על הצעת החוק נגד 'ישראל היום' שלי לא תמכה ולא התנגדה, אלא פשוט העדיפה להימנע? גם במקרה הזה אתה מניח שמדובר בצירוף מקרים?".

"חס וחלילה", אמרתי. "במקרה של שלי אני לא מניח. במקרה של שלי אני בטוח שמדובר בצירוף מקרים".

"אתה חסר תקנה, הורביץ", לחש הקונספירטור באכזבה.

ואם כבר חוסר תקנה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".     

מי אתה באמת, עמוס רולידר?
כתבו לאביב הורביץ
רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר

לכל כתבות המגזין