מי נגד מי
ביקורת התקשורת של אביב הורביץ

מה ההבדל בין גדעון סער ליואב גלנט?

מה קורה כאשר מסמך לוהט אך מפוקפק, שזהות המחבר שלו אינה ידועה, העוסק ביואב גלנט, מגיע לידי התקשורת?

העיתונאים מפרסמים את פרטי המסמך זמן קצר לאחר שהם מקבלים אותו לידיהם. כל ערוצי הטלוויזיה, אתרי האינטרנט, תחנות הרדיו והעיתונים מקדישים פולו-אפים נרחבים לפרשה. כעבור יומיים מוגשת תלונה במשטרה, נפתחת חקירה פלילית, ומתברר שהמסמך מזויף. מבקר המדינה נדרש לנושא. כמעט כל התפתחות בפרשה זוכה לסיקור בולט. לבסוף מוציא המבקר דו"ח עב כרס עם מסקנות חמורות, שמאלצות את היועץ המשפטי לממשלה להורות על פתיחת (עוד) חקירה.

ומה קורה כאשר מסמך לוהט אך מפוקפק, שזהות המחבר שלו אינה ידועה, העוסק בגדעון סער, מגיע לידי התקשורת?

מעט מאוד. מעט מדי. רוב העיתונאים ורוב העורכים מעדיפים להתעלם.

איך זה ייתכן? מדובר בפרשה שהיא חלומו של כל כתב פוליטי - גם חשובה וגם עסיסית: ללשכת נתניהו נשלח מכתב המתאר התנהגות בעייתית לכאורה של סער כלפי עובדת בלשכתו. המכתב נוסח כתלונה של העובדת, והיה חתום בראשי התיבות של שמה, אולם זו הכחישה שכתבה אותו. בכל מקרה, יש כאן סיפור. אם המכתב זויף – ומישהו מיריביו הפוליטיים ניסה לפגוע בגדעון סער בעיתוי רגיש, צריך לברר מיהו. אם המכתב אמיתי – הרי שמדובר לכאורה בהתנהגות שראויה לבדיקה ולסיקור.

גדעון סער (צילום: ניר פקין)
גדעון סער. בסיס חברות רחב ומוצק|צילום: ניר פקין

למרות זאת, מדהים לגלות שעד כה התקשורת כמעט ולא עסקה בפרשה, בדיוק כמו שנכתב בפיסקה מתוך טור מרתק שפרסם יוסי קליין ב"הארץ" לפני שלושה חודשים. וכך תיאר קליין באותה פיסקה את שר החינוך סער: "בסיס החברות שלו רחב ומוצק. הוא חבר של 'ידיעות', ידיד של 'מעריב' ובן בית ב'ישראל היום'. אי אפשר לכתוב עליו מילה רעה כי עיתונאים מכבדים את אהבותיהם של הבוסים. שר החינוך יכול לעשות מה שבראש שלו, אבל ביקורת אפשר למתוח עליו רק במידה". השורות הללו, אגב, הוסרו עד מהרה מטורו של קליין באתר האינטרנט של "הארץ". מ.ש.ל.

שבע התייחסויות בלבד הופיעו בעיתונים עד כה לפרשה החדשה, כמעט כולן מינוריות ביותר. ארבע מתוכן בעיתון ובאתר "גלובס", שתיים ב"מעריב" ואחת בלבד ב"הארץ". היריבים המרים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" גילו לפתע אחדות דעים נדירה: באף אחד מהעיתונים לא הופיעה ולו מילה אחת על ידיד המחלקה גדעון.

הראשון שרמז על הפרשה, בבוקר שישי שעבר, היה שלום ירושלמי ב"מעריב", אלא שהנושא תומצת ל-24 מילים והוצנע במעמקי טורו ב"מוספשבת". כעבור כמה שעות הועלתה באתר "גלובס" כותרת ראשית של לילך ויסמן, שתהתה האם מדובר ב"מסמך הרפז של הפוליטיקה – או בהתנהלות מטרידה של שר בכיר בליכוד". שמו של סער לא הוזכר בידיעה. ביום ראשון פירסם "הארץ" אייטם צנוע בהיקף 144 מילים עם שמו של סער, שקיבל הפניה זערורית בעמוד הראשון. ב"גלובס", לעומת זאת, הקדישו לפרשה עמוד שלם ועוד טור של מתי גולן. ומה בנוגע ל"ישראל היום", "ידיעות" ו"מעריב"? שתיקה רועמת ומוחלטת.

ביום שני הגישה התנועה לאיכות השלטון תלונה למשטרה ודרשה לפתוח בחקירה פלילית בפרשה החדשה. עורך "גלובס", חגי גולן, שיממה קודם לכן תהה בראיון לרזי ברקאי מדוע איש אינו מתלונן במשטרה – בחר משום מה שלא לדווח על כך בעיתון המודפס, אלא רק באתר האינטרנט של "גלובס". למחרת, יום שלישי, התעלמו "ידיעות", "ישראל היום" ו"הארץ" לחלוטין מהתלונה. רק ב"מעריב" פורסמה ידיעה צנועה. מזל שנוחי דנקנר, שניהל מלחמת חורמה נגד יו"ר התנועה לאיכות השלטון, אליעד שרגא, כבר לא המו"ל של העיתון. באותו יום התפוצצה פרשת "האסיר איקס" והקטינה אף יותר את הסיכוי למצוא בעיתונים עוד בדל מידע על פרשת גדעון סער.  מעניין יהיה לעקוב האם ואיך יטופל הנושא במוספים הפוליטיים של יום שישי. מעניין במיוחד איך יתייחס לנושא יוסי ורטר.

האסיר X
כותרות "ישראל היום" (למעלה) ו"הארץ". פרסום מזיק או נסיונות הסתרה?

הראשון שזיהה את גודל האסון

פרשת "האסיר איקס" עדיין טרייה יחסית, אבל זה לא מונע מהעיתונים לתפוס צד גם בנושא הזה. "ישראל היום" ו"הארץ", למשל, התמקמו בקצוות מנוגדים של זירת ההתגוששות: האחד (נחשו מי) מצדד בתוקף בהמשך צנזורה קפדנית, ואילו האחר (הפתעה, הפתעה) תומך בהתלהבות בביטול הצנזורה. וכך, למחרת חשיפת הפרשה בכנסת, רטנה הכותרת הראשית של "ישראל היום" על "שלושה ח"כים שניצלו את השידור החי". ב"הארץ", לעומת זאת, בחרו לקטר על מגבלותיה הדרקוניות של הצנזורה בשלושה טורי דעה בעמוד הראשון שכותרותיהם "דמוקרטיית שושו" (אלוף בן), "שופטים בשירות הביטחון" (עידו באום) ו"מדינת ישראל נגד גוגל" (יובל דרור).

היום הוחרף המאבק: בעוד הכותרת הראשית של "ישראל היום" (למעלה) הדגישה את "הפרסום והנזק", כותרת הגג של "הארץ" (למטה) גינתה את "ניסיונות ההסתרה של מערכת הביטחון". אבל ההפתעה האמיתית חיכתה בעמוד תשע של "ישראל היום": מטוס הקרב המשוכלל אף 35 עמוס רגב הוזנק כדי ליירט את "הארץ" ואת עורכו, אלוף בן. "במהלך 48 השעות האחרונות אלוף בן ועיתונו שפכו קיתונות של בוז, לעג, התנשאות וילדותיות בפרשה", כתב רגב. "עיתון 'הארץ' נוהג בצביעות, בציניות, בגבהות לב. למה? ככה. כי הם 'הארץ'. להם מותר". האם תגיע תגובה פוסט ציונית הולמת מרחוב שוקן? האם "ידיעות" ו"מעריב" יצטרפו גם הם לזירה המדממת? הישארו עימנו.

בינתיים פירסם היום הפרשן הביטחוני של "הארץ", אמיר אורן, טור נוקב תחת הכותרת "כישלון מערכתי", שבו מנה את שגיאות מערכת הביטחון, השב"ס, הפרקליטות והשופטים. אורן, אגב, הוא העיתונאי הראשון שרמז על התאבדותו בכלא של "אסיר איקס". ההתאבדות התרחשה ב-15 בדצמבר 2010. כעבור 12 ימים בלבד כתב אורן: "חקירות רגישות של מקרי מוות בלתי טבעי בבתי הכלא מתנהלות באחרונה  בפיקוחו האישי של ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרת ישראל, ניצב יואב סגלוביץ. בחקירות נבדקות שלוש חלופות: התאבדות (האפשרות השכיחה והסבירה ביותר), רשלנות ורצח. החקירות מדווחות גם ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המדינה, למפכ"ל המשטרה ולשר לביטחון הפנים".

המשך יבוא.

מבחן אמריקאי: מיהו ירון טן-ברינק?

התשובה המסקרנת + חשיפת פרצופו האמיתי של בעל טור שמכר את נשמתו לתאגידים נצלניים, מחכים לכם באייטם הלפני אחרון. אבל עכשיו לשאלה:

מיהו ירון טן-ברינק?

א. מבקר טלוויזיה מוערך.

ב. עורכו השנון של השבועון "רייטינג" ז"ל.

ג. אשף טוויטר שיורק לבארות שמהן שתה.

ד. כל התשובות נכונות.

חיים רמון, ארכיון (צילום: חדשות)
חיים רמון. יחי ההבדל הקטן|צילום: חדשות

חיים, תדליק את האורות בבקשה

אמנם נראה כאילו חלפו יובלות – אבל רק לפני שבוע וחצי שודר התחקיר של רביב דרוקר על "ישראל היום" ועורר מיני סערה. אחד המרואיינים בתחקיר היה חיים רמון, שהתלונן על תמיכתו העזה של "ישראל היום" בנתניהו. וכה הוסיף רמון: "אני משוכנע שאם היה קם עיתון, ומישהו היה בא ומשרת את חיים רמון – זה היה מזמן הופך לחקירה".

חבל שרמון שכח לציין בדבריו פרט אחד קטנטן: יש כבר עיתון שמשרת אותו. קוראים לו "ידיעות אחרונות".

חיים רמון, כפי שכבר הוזכר כאן וכאן, נהנה במשך שנים, ולמעשה עד עצם היום הזה, מסיקור מגמתי מוטה ב"ידיעות" (ע"ע איציק סבן). עם או בלי קשר לקמפיין המערכתי ש"ידיעות" ניהל למענו, רמון פעל לקידום האינטרסים העסקיים של "ידיעות". בין היתר, משך בחוטים מאחורי הקלעים בניסיון לקדם חקיקה שתועיל ל"ידיעות" ושתפגע בעיתון המתחרה "ישראל היום".

הנה שלוש כותרות אופייניות (מתוך רבות) שהופיעו ב"ידיעות" בתקופת פרשת רמון והנשיקה: "כך לחצה המשטרה על המתלוננת להעיד נגד חיים רמון", "ההיכרות המוקדמת בין דנינו והמתלוננת", "עובדות בלשכת רה"מ: המתלוננת נדלקה על רמון". והנה מה שכתב העיתונאי מוטי גילת בתצהיר שהגיש לבית הדין לעבודה: "העיתון היה מגויס ליצירת דעת קהל תומכת ברמון, העורכים בדסק ידעו מה קורה, כתבים הבינו מה רוצים ומצפים מהם". בפברואר 2007 פורסם ב"מוסף לשבת" פרויקט על משפט רמון, אבל מקומו של גילת נפקד ממנו. "רק עיתונאי אחד, שבעבר נהג העיתון להפקיד בידיו את הובלת הטיפול בפרשיות האלה, נשכח", תיאר גילת בתצהיר. "לא פנו אליי, לא אמרו לי מילה, הסתירו ממני את ההחלטה להקדיש כמעט חצי גיליון לפרשת רמון".

ביום ראשון שעבר, בתגובה לטור של דרור זרסקי, פירסם רמון בעמודי הדעות של "מעריב" מאמר תחת הכותרת "גזירות לא שוות", שבו תקף את ההשוואה, הפסולה לדעתו, בין המקרה שלו לזה של נתן אשל. בטור יצא רמון נגד כל מי שתוהה מדוע מתנפלים על אשל בזמן שהוא, רמון, פועל באין מפריע בזירה הציבורית. "בית המשפט שדן אותי קבע בגזר דינו שמדובר בענייני באירוע 'נקודתי וחד פעמי', 'בלתי מתוכנן', ש'נמשך 2-3 שניות ונפסק מיד'", כתב רמון. "בית המשפט קבע שלא דבק בי קלון ואיפשר במפורש את חזרתי לחיים הציבוריים. שופטות בג"ץ, גברת פרוקצ'יה וגברת ארבל, ציינו במפורש (ובהתאמה) שהמעשה שלי היה 'כשל נקודתי שאינו משקף דופי מוסרי מובנה'".

רמון שכח לציין במאמרו פרט אחד קטנטן: בית המשפט הרשיע אותו במעשה מגונה (בעוד נתן אשל כלל לא הועמד לדין פלילי).

והנה קטע מפסק הדין שרמון בחר שלא לצטט: "לאחר בדיקה ובחינה של כל הראיות, מצאנו שדבריה של המתלוננת הינם אמת לאמיתה. לעומת זאת, מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו ואחריותו, ומנגד הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת".

איך כתב חיים רמון עצמו במאמר שכתב ב"מעריב"? חצי אמת גרועה משקר.

כל אחד והנתן אשל שלו

עלילות נתן אשל ממאנות לגווע. הסתעפויותיה השונות של הפרשה המביכה ממשיכות לספק ליומונים שפע של חומר. מה מערכות העיתונים בוחרות לעשות עם המידע – זה כמובן כבר תלוי במידת החיבה או העוינות שלהם לאשל ולפטרונו, ראש הממשלה בנימין נתניהו.

כאשר נודע השבוע, תוך כדי הליך משמעתי שנערך לעזרא סיידוף, סמנכ"ל במשרד ראש הממשלה, כי בטלפון הנייד של אשל היו שמורות תמונות אינטימיות של עובדות לשכה נוספות – הקדיש לכך "ידיעות אחרונת" ידיעה בולטת בשטח 500 סמ"ר (בתמונה העליונה למעלה), עם תצלום של אשל בגובה של לא פחות מ-20.5 ס"מ (קצת יותר ממרצפת קטנה). הכותרת, באותיות בולטות במיוחד, הייתה: "פרשת נתן אשל: המצולמות הנוספות". ומה ב"ישראל היום", העיתון שאשל שימש בו בעבר כסמנכ"ל? שם (בתמונה העליונה למטה) ויתרו על תצלום והסתפקו בידיעה צנועה בשטח 145 סמ"ר (פחות משליש גודל האייטם של "ידיעות") ובכותרת היבשושית: "פרשת נתן אשל: תובענה נגד סמנכ"ל בלשכת ראש הממשלה".

נתן אשל עליונה
נתן אשל ב"ידיעות" (למעלה) וב"ישראל היום". כותרת עסיסית או יבשושית

נתן אשל תחתונה
עוד נתן אשל ב"ידיעות" (למעלה) וב"ישראל היום". שיקר או טעה?

שבועיים לפני כן, נזכיר, התפוצצה פרשת האימייל שאשל שלח בטעות לשלי יחימוביץ', ובו ביקש לברר האם יוכל לנהל את המשא ומתן הקואליציוני. ב"ידיעות" העניקו לנושא הפניית שער בולטת עם הכותרת (בתמונה התחתונה למעלה) "המייל הוכיח: נתן אשל שיקר", פלוס טור תוכחה של סימה קדמון. ב"ישראל היום" הסתפקו בהפניית שער צנועה עם הכותרת (בתמונה התחתונה למטה)  "הכל בגלל טעות בכתובת". זו גם הייתה הכותרת של "ישראל היום" בעמודים הפנימיים, שם הקצו לנושא אייטם בשטח 285 סמ"ר שהתייחס לאשל בסלחנות מופלגת. ב"ידיעות", לעומת זאת, הקדישו לפרשת אשל והאימייל כמעט כפולת עמודים בשטח 1,400 סמ"ר (כמעט פי חמישה מגודל האייטם של "ישראל היום") ואף טרחו לפרסם ידיעות פולו-אפ בולטות על הפרשה גם ביומיים שלאחר מכן.

שנאמר: כל אחד והנתן אשל שלו.

רכבת ההפתעות

האם תוואי מסילת הרכבת לאילת הוא פרויקט בעל יתרונות סביבתיים או מפגע שמסכן את הנוף והטבע? תלוי את מי שואלים. על פי "ידיעות אחרונות" מתכנני התוואי שמו "פס על הירוקים". גם "מעריב" מדווח כי התוואי המתוכנן "צפוי לפגוע במכתשים בדרום ובמעלה עקרבים". וגם הכותרת ב"הארץ" מבשרת ש"אושרה החלופה שיותר תזיק לאיכות הסביבה".

ומה ב"ישראל היום"? שם אין זכר לכך שהמסילה המיועדת עלולה לגרום לפגיעה כלשהי בסביבה, אבל יש כותרת שחוגגת את ההחלטה ההיסטורית. מתחתיה מצורף בונוס מיוחד לקוראים: צילום מחמיא של שר התחבורה, ישראל כץ, שמתאר את המסילה לאילת כ"מיזם בעל יתרונות כלכליים, בטיחותיים וסביבתיים". איך הציטוט הזה מסתדר עם כותרות העיתונים האחרים? לא ממש מסתדר, אבל כן מתיישר יופי עם הפרגון המתמיד של "ישראל היום" למפעלות נתניהו.

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

רכבת
הרכבת לאילת ב"ידיעות" (מלמעלה), "מעריב", "הארץ" ו"ישראל היום". מי יוצא דופן?
 

מי אתה באמת, מתי טוכפלד?

האם הכתב הפוליטי של "ישראל היום", מתי טוכפלד, הוא צעיר שחור בלורית חילוני עם לוק עדכני, או גבר בהיר שיער מסורתי עם לוק דתי? תלוי באיזה גיליון של "ישראל היום" אתם מדפדפים. עד לפני כשבועיים הוצמד לכל טורי הדעה של טוכפלד אייקון שלו כצעיר חילוני (למעלה). לאחר מכן הוחלף האיור וטוכפלד הפך לגבר מסורתי (למטה). השינוי החזיק מעמד קצת יותר משבוע: ביום שישי שעבר חזר טוכפלד ללוק החילוני, רק כדי להופיע שוב כעבור שלושה ימים בלוק המסורתי החדש. מבולבלים? גם אנחנו. לכן תוכלו לצפות כאן בטוכפלד המקורי ולשפוט בעצמכם איזה משני האיורים שלו הולם אותו יותר.

טוכפלד, איזה משני האיורים אתה מעדיף? 
"את האיור החדש, המעודכן יותר".

טוכפלד
מתי טוכפלד כצעיר חילוני (למעלה) וכגבר מסורתי. מי דומה יותר למקור?

אתם מחפירים ומגעילים. אפשר לעבוד אצלכם?

את המכתב הבא שלחתי השבוע לירון טן-ברינק, מבקר טלוויזיה ואשף טוויטר:

ירון שלום,

יש מי שיורקים לבאר שממנה שתו (זה די נפוץ). יש מי שמבקשים לשתות מהבאר שעליה ירקו (זה קצת פחות מקובל). ויש אותך, ירון, שגם יורק לפני ששותה וגם יורק אחרי ששותה (וזה, אני מוכרח להודות, כבר די נדיר).

לפני חודש וחצי, ירון, הסתיימה עבודתך ב"ידיעות אחרונות". את ההודעה על פיטוריך קיבלת כמעט חצי שנה קודם לכן, אבל בחרת להמשיך ולעבוד בעיתון עוד חודשים ארוכים. זה לא הפריע לך להעלות לטוויטר, ביום סיום עבודתך ב"ידיעות", את הציוץ הבא: "החל מהבוקר אני כבר לא עובד 'ידיעות אחרונות'. ברצוני להודות לעורך הראשי, רון ירון, ששחרר אותי מהעיתון המחפיר עליו הוא חתום".

חלף לו חודש. לפני שבועיים התראיינת לנעמה תורן באתר התקשורת "אייס", והוספת לירוק לבאר שממנה שתית לרוויה עד תום תקופת העסקתך. "איתרע מזלו של 'ידיעות' שיש לו היום עורך ראשי מאוד לא מוכשר, ורואים את זה בשנתיים האחרונות", אמרת ופירטת. "בשנתיים האחרונות חל שם תהליך הידרדרות ברמת התוכן, והיום יש שם פחות חופש מערכתי".

אתה יודע מה קצת מוזר בעיניי, ירון? אם "ידיעות" הוא בעיניך "עיתון מחפיר" ש"התדרדר ברמת התוכן" – מדוע לא טרחת להתפטר ממנו ביוזמתך, או לכל הפחות לקצר את תקופת ההודעה מראש הנדיבה שקיבלת מ"ידיעות", בין הודעת הפיטורים לעזיבה בפועל?

האמת, אילו דפוס ההתנהגות שלך כלפי "ידיעות" היה חד פעמי – סביר להניח שלא הייתי כותב לך. אבל לפני שלוש שנים נהגת באופן דומה גם כלפי "מעריב". באפריל 2010 התפטרת מעריכת שבועון הטלוויזיה "רייטינג" זצוק"ל. "היה תענוג לערוך את 'רייטינג' בשנה וחצי האלו", סיכמת באוזני יוני פרת מ-mako – אלא שכעבור שבוע בלבד כבר תיארת בטוויטר כיצד "בישיבה בה הודעתי על התפטרותי הצפויה, נילי (הכלבה) החכמה הביעה את מחאתה בהשתנה על שולחן חדר הישיבות של 'מעריב'". כעבור שנה, לקראת יום העצמאות, כשיהודה נוריאל תהה בטוויטר מדוע לא ייערך פרויקט "12 מכבי המשואה: תריסר פושעי התרבות הגדולים שלנו", צייצת לו בתגובה הצעה לפושע תרבות בתחום העיתונות: מעסיקך לשעבר, עופר נמרודי. בהמשך, ירון, הוספת כי "כל סגירת עיתון היא עצובה. אבל כש'מעריב' ימות, ממש תיכף, נערוך מסיבת ריקודים על קברו", ואף התייחסת לבית "מעריב" כשצייצת: "מניח שמעטים מוכנים לסבול את צחנת הרקב בבניין".

ירון טן ברינק
ירון טן-ברינק. מוטרד

רבים יורקים לבארות שמהן שתו. קורה. מה שקצת יוצא דופן אצלך הוא שאתה גם שותה מבארות שעליהן ירקת. בבחירות האחרונות, למשל, נרתמת לסייע למפלגת מרצ, והיית שותף, בכישרון רב, לכתיבת קמפיין האינטרנט המוצלח של המפלגה. אלא ששנה וחצי בלבד קודם לכן דעתך על המפלגה שלמענה התגייסת הייתה שונה בתכלית. "מרצ והעבודה הן מפלגות גמורות שאיבדו לחלוטין את אמון בוחריהן", צייצת ביולי 2011. "יש בהן כמה אנשים טובים. לא מספיק בשביל מהפכה".

ויש עוד, ירון. במרץ 2011, למחרת הצונאמי ביפן, העלית לטוויטר את מקבץ הציוצים המרשים הבא: "מתברר שאחד מאסונות הטבע הגדולים בהיסטוריה פחות חשוב מהקשקושים של גואל פינטו ומנחם בן על האח הגדול. ביזיון וחרפה", "כל מי שקשור ל'שידורי קשת' צריך לחוש עכשיו בושה עמוקה. עוד שיא של קהות חושים התנפץ", "הם ממשיכים לשדר את האשפה שלהם עם גואל פינטו על 'האח הגדול', כאילו לא קרה כלום", "שיזכרו לומר את זה להגנתם בכניסה לגיהנום", "אני לא מופתע. אני נגעל", "כמו שכבר אמרתי: לא מפתיע. מגעיל, דוחה, מזעזע וממלא אותי בזעם ובחילה". אלא שכעבור ארבעה חודשים בלבד, ירון, לקחת כדור נגד בחילה ובחרת להצטרף לערוץ 24, מבית "קשת", כדי לערוך את תכנית הלייט נייט של דנה ספקטור ורן שריג.

עד כאן העבר, ועכשיו השאלה: האם יש עתיד? ביום שני האחרון הגבת לפוסט של אורי משגב, אשר ציטט אנשים שעישנו בעבר מריחואנה עם יאיר לפיד. איך כתבת על לפיד בטוויטר? "התחבא מאחורי טיעון מגוחך ושיקר לגבי השימוש שלו עצמו. אפס". רציתי לשאול, ירון, מה הסיכוי שבעוד שנה/ שנה וחצי/ שנתיים תעבוד, במישרין או בעקיפין, למען יאיר לפיד האפס?

בברכה,

אביב הורביץ, mako 

וזה מה שירון טן-ברינק ענה לי:

יש אנשים שחושבים שתאגידי התקשורת הם ה"באר". הם מאמינים שעיתונאים ואנשי תוכן "יורקים לתוכה" כשהם מעזים לבקר התנהלות של גופי מדיה בהם עבדו או יעבדו, וכי עליהם פשוט לומר יפה תודה ולסתום את הפה. ישנם, לעומת זאת, אחרים הגורסים שדווקא העיתונאים, העורכים, התסריטאים והיוצרים הם אותה ה"באר", ואילו התאגידים גומאים ומנצלים אותה, מייבשים אותה ויורקים לתוכה סימולטנית. כל מי שליווה את הענף הקורס בעשרים השנים האחרונות, מבפנים ומבחוץ, אמור לדעת ביושר איזו מהגרסאות קרובה יותר למציאות. לכן מטריד במיוחד לגלות מבקר תקשורת המשתייך לקבוצה הראשונה מבין השתיים, ומגן בחירוף נפש כזה על האינטרסים שלה מדי שבוע. מטריד ומצער.

יחצנות עצמית נטולת בושה

בוקר זיווני הפציע מבעד לערפילי דרום חולון כשהטלפון צילצל. "מה שלומך הורביץ?", שאל הקונספירטור.

"בסדר גמור", אמרתי בהיסוס קל.

"מה כל כך בסדר?", שאל הקונספירטור, "נפתרו סוף סוף הסוגיות התקציביות הכרוכות בהמשך ההעסקה שלך ב-mako או שהטור שוב בסימן שאלה?".

"פתרון הסוגיות התקציביות נמצא בדיונים ובתהליך, אבל האמת שאני אופטימי".

"אופטימי?!", נזעק הקונספירטור, "איך בדיוק?!".

"קשה לי להאמין שיוותרו עליי בקלות", אמרתי  בשכנוע עצמי. "הטור בתנופה. אני מקבל המון תגובות. היית מאמין שאושיית תקשורת מפורסמת, שהערצתי את תכנית הרדיו המשובחת שלה בתקופה שהייתי חפ"ש ב'במחנה', קוראת בקביעות את הטור?".

"אני מצטער לשמוע", אמר הקונספירטור,

"מצטער לשמוע שמה?", שאלתי בחשש.

"מצטער לשמוע שגם אתה נדבקת ביחצנות העצמית נטולת הבושה שכל כך מאפיינת את 'קשת'. עד עכשיו היית די צנוע, ובינינו, עם כל כך מעט סקופים היו לך כל הסיבות שבעולם לשמור על פרופיל נמוך. הרי גם כשאני מאכיל אותך בכפית, אתה לא מצליח לגלות את המרקם".

"מה הפעם?", שאלתי בחוסר סבלנות.

"קרני זיו כמובן", ענה הקונספירטור.

"מה הבעיה עם קרני?", שאלתי בתימהון.

קרני זיו (צילום: יוסי צבקר)
קרני זיו. שוב פספסתי סקופ?|צילום: יוסי צבקר

"הבעיה היא לא עם קרני", אמר הקונספירטור, "הבעיה היא עם הורביץ. כנראה שנולדת לפספס סקופים על ימין ועל שמאל, כמו שקרה לך עם רפי גינת. אני מאוכזב לגלות שהרמזים הבלעדיים והמוסמכים שאני שותל לך בטורים ממשיכים לעוף לך הרבה מעל הראש".

"אוי לא", נבהלתי. "איזה רמזים?".

"זוכר את העצה שנתתי לך בשבוע שעבר?".

"תזכיר לי מה בדיוק אמרת?", הגבתי בחרדה.

"תתעלק. תחבור לנתן זהבי הנועז, העצבני. זו עיתונות! שמע, תזוז לכיוונו. תקשיב לכוכב ענק וזוהר כמותו שמעורב, שיוצא למשימות, שיודע לשדר ברדיו, אמיץ, יודע לכבוש שער".

"נו?", שאלתי בסקרנות.

"תיקח בבקשה רק את האותיות האחרונות בכל אחת מהמילים שאמרתי במשפט הזה, ותחבר אותן יחד", הורה הקונספירטור, "אחר כך תגיד לי בבקשה מה יצא לך, לוזר".

זה לקח לי דקה וחצי. "קרני זיו תעזוב בקרוב את ערוץ עשר?", צעקתי בתסכול. "אתה לא נורמלי. יכולתי לצאת עם הסקופ ארבעה ימים לפני כולם! למה לא אמרת לי בצורה פשוטה שסמנכ"לית התוכן המוערכת פורשת?".

"רציתי לבדוק אם מאז הפעם הקודמת הלכת לרופא מומחה וביקשת זריקת אינטליגנציה, אבל קיבלתי תשובה חותכת", השיב הקונספירטור ברשעות.

"אז מה אתה מציע לי לעשות?", שאלתי בתוגה.

לקונספירטור הייתה תשובה מוכנה מהשרוול:

"יש גורל עליון. תקשיב ואף מילה: צריך אומץ. תילחם. אתה לא תינוק. אתה מוכשר, יסודי, נקניק".

לא הייתי בטוח ששמעתי טוב. "מוכשר, יסודי ומה?", שאלתי.

"נקניק, מן מאכל כזה שמזכיר לי אותך", התחמק הקונספירטור. "לא רוצה נקניק? מעדיף נפוליאון? נוירוטי? נצלן? נמר? נמושה? נרגילה? גם בסדר. עזוב, זה לא חשוב. רוצה נשנושים? כלומר בונובוניירה?".

"רגע, רגע", אמרתי בחשד. "אני חושב שהפעם עליתי עליך. אתה שוב מנסה לשתול לי בטור עוד מסר מוצפן".

"בראבו, הורביץ", אמר הקונספירטור בסרקזם. "בשעה טובה. בקצב הזה מסתמן אפילו סיכוי שהשבוע, באופן חד פעמי, תשכיל למנף את הבונבוניירה".

"איזו בונבוניירה?", שאלתי בתקווה.

הקונספירטור לא הוציא מילה במשך ארבע שניות תמימות כדי להעצים את הדרמה, ואז לחש: "מדובר בשימוש ציני שנעשה בתקשורת המונים כדי להשיג יחצנות עצמית נטולת בושה. אתה קולט איזה סיפור אני נותן לך כאן, הורביץ?".

"לא ממש", הודיתי.

"תיארתי לעצמי", אמר הקונספירטור. "תפתח בבקשה את 'ידיעות' של יום שני, בעמוד 20. נו קדימה, אני מחכה על הקו".

דפדפתי במהירות לעמוד הרצוי. "אני שם", עידכנתי.

"לפחות למדת לדפדף ביעילות", רטן הקונספירטור. "עכשיו תקרא את הפיסקה השנייה בביקורת הקטלנית והמצוינת של איתי סגל על תכנית הבוקר החדשה של 'קשת'. איך הוא כתב שם? 'האייטמים הצפויים נעים ברובם מאקטואליה רכה, דרך תוכן שיווקי ועד יחצנות עצמית נטולת בושה'".

"אני רואה", אמרתי באיטיות. "רק לא הבנתי איפה כאן הסיפור?".

"מה חדש?", שאל הקונספירטור בכעס. "שמע, הורביץ. נגמרו לי הכפיות אז אני אאכיל אותך הפעם במזלג, בסדר? תזיז טיפה את העיניים שמאלה: מה אתה רואה לצד ביקורת הטלוויזיה?".

"כיתוב תמונה על הטקס המרגש שבו חולק פרס העובד המצטיין של 'ידיעות אחרונות'", אמרתי.

"יופי, עכשיו דפדף קצת קדימה. מה מפאר את עמוד 30?".

"אייטם על שיתוף פעולה מרגש בין שני בתי ספר עם אזכור בולט לתחרות 'המורה של המדינה' בשיתוף 'ידיעות אחרונות'".

"אתה משתפר", אמר הקונספירטור. "דלג לשער האחורי. מה אתה רואה שם?".

"כיתוב תמונה יוקרתי עם עשר יפהפיות לקראת טקס בחירת מלכת היופי של ישראל שמפיק מגזין 'לאשה' מבית 'ידיעות אחרונות'".

"נו?", אמר הקונספירטור בחוסר סבלנות. "לא יחצנות עצמית נטולת בושה? כל מה שנשאר לך עכשיו הוא להעתיק את הפתגמים הטרחניים שכתבת באייטם על "ישראל היום" מהשבוע שעבר על הגמל שלא רואה את הדבשת של עצמו, ועל מי שגר בבית זכוכית ושמוטב לו שלא יזרוק אבנים – והנה לך אייטם פצצה".

"אני לא בטוח", אמרתי בהסתייגות. "זה נראה לי סתם צירוף מקרים".

הקונספירטור כמעט יצא מכליו. "צירוף מקרים, אה הורביץ?", אמר בכעס מופגן. "שלא תחשוב שאני לא יודע למה אתה מנסה לגמד את הבונבוניירה. תתבייש לך".

"על מה אתה מדבר?", שאלתי בהשתוממות.

"על המאמץ שלך להגן על 'ידיעות' ולא לצלוב אותם בעוון היחצנות העצמית חסרת הבושה. איך אתה כותב בדרך כלל? הפוסל במומו פוסל?", שאל הקונספירטור.

"אתה מתכוון לאיתי סגל שתוקף את תכנית הבוקר על יחצנות עצמית נטולת בושה, בזמן שבאותו גיליון של 'ידיעות' יש שפע של יחצנות עצמית?", עניתי בשאלה.

"אני מתכוון לאביב הורביץ, שמתחמק מהעיסוק ביחצנות העצמית בגלל שעד לפני שלוש שנים הוא עצמו ערך בבינוניות את תכנית הבוקר של 'קשת', הרי מי כמוך יודע שבקדנציה שלו היחצנות העצמית הפושעת שברה שיאים של חוסר בושה", ענה הקונספירטור.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר", אמרתי בביטחון. "זה בטח סתם צירוף מקרים".

הקונספירטור עדיין לא נרגע. "תגיד", שאל בעוקצנות. "כבר אמרו לך היום שאתה מגן בחירוף נפש על אינטרסים של תאגידים נצלניים?".

"האמת שכן", הודיתי בצער.

ואם כבר צער, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".

כתבו לאביב הורביץ

>> לכל כתבות המגזין