טעיתם אתם בעצמכם

זמן טוב להודות לקולגות

אם למישהו היה צל של ספק, השבוע האחרון הוכיח: רוב הפשלות העיתונאיות לא קורות לכתבים שמתמהמהים יותר מדי זמן לפני שהם מוסרים את הסקופים ו/או הדיווחים הראשוניים שלהם, אלא דווקא לכתבים הלהוטים לדווח עוד לפני שבדקו עד הסוף את מהימנות המידע שהגיע לידיהם. ביום שני בשעה 15:30 זה קרה לעידן אבני, שעלה לשידור מול רן בנימיני ברשת ב'. כך נשמעה השיחה:

רן בנימיני: "אנחנו רוצים לפנות לאירוע שני, לכתבנו עידן אבני. עידן, אנחנו איתך".

עידן אבני: "אירוע רודף אירוע. אנחנו ממש לא יודעים אם האירוע הזה נכון. מדובר על דקירה בגן ילדים. אני כבר עושה את דרכי למקום".

רן בנימיני: "אני אומר רק שהדיווח שאתה מספר עכשיו על דקירה, כנראה, בגן ילדים, זה ממש פרטים ראשונים, וצריך לסייג את זה מאוד מאוד בזהירות".

עידן אבני: "נכון, נכון מאוד. אתה יודע, יש הרבה דיווחי שווא. אנחנו עדיין יכולים, אתה יודע, להוסיף פרטים מצד אחד על הפיגוע בשכונת פסגת זאב, וכבר נכנס מידע על פיגוע נוסף, פיגוע דקירה, עליו אין לנו עדיין פרטים האם הוא נכון ובכלל באיזה רחוב הוא... כמו שאנחנו רואים כוחות הביטחון עדיין ממשיכים לזרום למקום ההוא, ואני מניח שבעוד דקה או שתיים יהיה לנו מידע על האירוע הנוסף אם ויש כזה".

רן בנימיני: "כן, כאמור, נאמר רק ונסייג את זה ונדווח על זה בשיא הזהירות, אבל אחד הדיווחים דיבר על פיגוע בגן ילדים. אנחנו בודקים את העניין הזה ומדווחים על כך בצורה מאוד מאוד מסויגת, כיוון שזה אירוע שקורה ממש עכשיו וכוחות הביטחון וכוחות ההצלה נמצאים בדרכם לשם, כדי לבדוק את מהות האירוע ואת הפרטים שלו".

רק כעבור דקות ארוכות, שבמהלכן מן הסתם פרחה נשמתם של הורים רבים בשכונת פסגת זאב, הרגיע אבני ודיווח כי "אותו אירוע שבו הייתה דקירה בגן ילדים לא אירע לשמחתנו הרבה". נדב איל, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10, הגיב בציוץ הקולע הבא:

אלא שבחלוף זמן לא רב הסתבך גם ערוץ 10 בדיווח נמהר מדי, כאשר העלה את הציוץ הבא בחתימתו של אלון בן-דוד:

עם הגעת כוחות המשטרה למקום הסתבר שכלל לא מדובר במחבלת, אלא בנוסעת שהתווכחה עם נהג מונית שהחליט בתגובה שהיא מחבלת. כתב רשת ב', ניצן גלוסמן, מיהר להחזיר לנדב איל באותו המטבע:

איך זה נגמר? כמובן, בעוד ויכוחונצ'יק קטן בין כתבי רשת ב' גל ברגר וגיא קוטב, לבין עמיתם נדב איל (לא נגענו):

גל ברגר: "אני חושב שזה זמן טוב לשמוע את נדב איל על טעויות שמפיץ ערוצו. אולי כדאי שתבדקו קודם".

נדב איל: "אני לא רב עם אף אחד וכדאי שכולם יבדקו קודם. בפרט כאשר מכניסים כל הורה במדינה לפאניקה. מבין שאצלכם מעדיפים להתנגח מלהודות בטעות".

גל ברגר: "כולם בודקים ועושים כמיטב יכולתם בימים אלה. הארץ כמרקחה וכקפיץ מתוח וטעויות יכולות לקרות. במניין הטעויות רשת ב' לא במקום הראשון".

גיא קוטב: "נדב, אם תוקפים טעות של רשת ב' כאן, ראוי לצייץ גם על טעויות מבית".

נדב איל: "עם 'דקירה בגן ילדים' יש פער איכותי. לגבי בודקים – חלק מהבעיה שלא בודקים מספיק וזה נכון לכולם. לא יקרה כלום אם כולם יעלו דקה אחר כך".

גל ברגר: "אני סבור שפסיקוטב אמר דברו. חדל אש".

שנאמר: בהצלחה לשני הצדדים.

דקרת ארבעה אנשים אבל אתה יהודי? מצטערים, אצלנו אתה לא יכול להיות מחבל

הנה חידה ברוח הימים הללו: שני אזרחים ישראלים, בעלי תעודת זהות כחולה, מחליטים – כל אחד מהם בנפרד – לבצע פיגוע. הם יוצאים לדרכם באותו יום ממש, איש איש באזורו. האחד פוצע ארבעה אנשים, השנייה אינה מצליחה לבצע את זממה. מי מהם יכונה בכותרות בשם "מחבל/ת"? נכון מאוד, אך ורק מי שהוא/היא ממוצא ערבי, כמובן (בין הקוראים שהשיבו נכונה תוגרל חמסה צבעונית לכבוד החיילים והשוטרים, בחסות "ידיעות אחרונות").

לפני נצח, כלומר ביום שישי שעבר, התרחשו בהפרש של כשעתיים וחצי, שתי תקריות ביטחוניות חמורות: בראשונה שבהן, שאירעה בדימונה, דקר אזרח ישראלי ממוצא יהודי שני אזרחים בדואים ושני תושבים פלסטינים; בתקרית השנייה, שהתרחשה בתחנה המרכזית של עפולה, ניסתה אזרחית ישראלית ממוצא ערבי לדקור חייל צה"ל ולמרבה המזל לא הצליחה. כעבור יומיים, בראשון, כך נראו כותרות שני האירועים ב"ישראל היום":

הפער בין שתי הכותרות – "מחבלת" כאן ו"צעיר יהודי" כאן, למרות שמדובר בעצם באותו סוג של פיגוע ועל אף שתוצאות מעשיו של המחבל היהודי היו חמורות הרבה יותר – הוא תמצית הצביעות של "ישראל היום". למה צביעות? כי באותו גיליון ממש הופיעה גם הכותרת הבאה:

דיווחי התקשורת הבינלאומית, כך טוען "ישראל היום" באייטם, אינם מייצגים נאמנה את המציאות. נכון מאוד, אבל איך כבר אמרו חז"לנו? מי שחמאה מרוחה על ראשו בל ייצא לשמש הקופחת.

"ישראל היום", למרבה הצער, לא לבד: גם כלי תקשורת ישראלים אחרים – ביניהם אלה המואשמים תדיר ב"שמאלניות יתר", כגון חדשות ערוץ 2 וחדשות ערוץ 10 – הרבו בסוף השבוע שעבר, ובצדק, לעשות שימוש במילה "מחבלת" כאשר תיארו את ניסיון הפיגוע בעפולה. לעומת זאת, הם לא הצליחו להפיק את המילה הלא פחות נחוצה "מחבל" בדיווחיהם על מסע הדקירות הקטלני בדימונה. בכתבה על ניסיון הפיגוע בעפולה ששודרה ב"אולפן שישי" (חדשות 2) הושמעה המילה "מחבלת" חמש פעמים. כך גם בכתבה ב"שישי" (חדשות 10). ומה לגבי הפיגוע בדימונה? המילה "מחבל" לא שודרה. במקומה עשו שני הערוצים שימוש נרחב בביטוי "צעיר יהודי" ו/או "נער יהודי" ו/או "תושב דימונה". על פי "יומן" (ערוץ 1) בעפולה פעלה "מחבלת", אבל מי שדקר בדימונה היה בכלל "מפגע". ככה נשמעו הדברים בכל אחד מערוצי הטלוויזיה:

דני קושמרו ("אולפן שישי") על האירוע בעפולה: "ברגע הדרמטי שתועד המחבלת, ערבייה ישראלית מנצרת, המשיכה להמשיך בסכין מול האקדחים השלופים עד שנורתה".

דני קושמרו ("אולפן שישי") על האירוע בדימונה: "תושב דימונה בן 17 דקר ארבעה ערבים, שלושה פלסטינים ובדואי, שניים מהם נפצעו קשה".

טלי מורנו ("שישי") על האירוע בעפולה: "מחבלת ערבייה ישראלית, תושבת נצרת, מצליחה לחדור את כל מעגלי האבטחה שתוגברה ממילא מאז אמש, לשלוף סכין ולנסות לדקור חיילים ושוטרים".

טלי מורנו ("שישי") על האירוע בדימונה: "ארבעה בני אדם הספיק לדקור הבוקר יהודי בן 17, תושב דימונה, לפני שנתפס על ידי שוטרים ואזרחים ליד בית ספר בעיר".

ורד פלמן ("יומן") על האירוע בעפולה: "מחבלת תושבת נצרת ניסתה לדקור בסכין מאבטח בתחנה המרכזית".

איילה חסון ("יומן") על האירוע בדימונה: "מפגע יהודי בן 17 דקר ארבעה מוסלמים".

גם אתרי האינטרנט הגדולים הקפידו על אותו קו: בעפולה פעלה "מחבלת", בדימונה, כך מסתבר, פעל "יהודי".

תקפת צוות צילום שלנו אבל אתה עובד זר? מצטערים, אצלנו אין בזה עניין חדשותי

ערב לפני אירועי עפולה ודימונה, בחמישי שעבר, התרחש בעפולה פיגוע נוסף כאשר פלסטיני דקר חייל ברחוב ארלוזורוב בעיר ופצע אותו באורח בינוני. לאחר זמן לא רב הותקפו על רקע גזעני כתב חדשות ערוץ 2, פוראת נסאר, שדיווח ממקום הפיגוע, ואנשי הצוות שלו, הצלם שמעון לוי והמקליט יעקב הרשקוביץ. תקיפה מגונה של עיתונאים תוך כדי ביצוע עבודתם היא בהחלט אירוע חדשותי, ואכן עוד באותו ערב דיווחה על כך יונית לוי במהדורה המרכזית. בהמשך הוצג גם סרטון וידאו המתעד חלק מהתקיפה המכוערת והאלימה. כך צריך.

זו לא הפעם הראשונה (ויש להניח, למרבה הצער, שגם לא האחרונה) שבה ננקטת אלימות כלפי עיתונאי תוך כדי עבודתו. השאלה היא האם ההחלטה אם לדווח על כך או לא מושפעת גם מזהות התוקפים? לפני כשנתיים וחצי הותקף צוות של חדשות 2, בראשותו של אילן לוקאץ', על ידי עובדים זרים במהלך צילומים בשכונת נווה שאנן בתל אביב. אלא שאז בחרו בחברת החדשות שלא להביא את הסיפור לידיעת הצופים. בעקבות זאת מתחו אראל סג"ל ואבישי עברי בתכניתם ברדיו "גלי ישראל" ביקורת על חדשות 2, ותהו האם הייתה מחליטה להצניע את המקרה אלמלא היה מדובר בעובדים זרים. "הנה סיפור: צוות חדשות של ערוץ 2 בראשות אילן לוקאץ׳ הותקף באלימות על ידי מסתננים אריתראים בשכונת נוה שאנן בתל אביב וחולץ על ידי המשטרה", כתב באותו יום גם יותם זמרי בדף הפייסבוק שלו. "בצוות הצילום סירבו להתראיין בנושא ואילו חברת החדשות של ערוץ 2 בחרה שלא לדווח על המקרה מאחר שלטענתם 'אין בו עניין חדשותי'. עכשיו שאלה: בואו נניח לרגע שצוות חדשות ערוץ 2 היה מותקף בשכונה חרדית בבית שמש, על גבעה בשומרון או על ידי תושבי דרום תל אביב באותה שכונה ממש. האם לדעתכם היה מצליח העורך החרוץ למצוא בו עניין חדשותי? את התשובות ניתן לשלוח לעזאזל".

בתגובה לטענות הבטיח אז גורם בכיר בחברת החדשות ל"וואלה! ברנז'ה" כי החומרים לא נגנזו וכי ייעשה בהם שימוש בסרט על העובדים הזרים. אלא שכעבור חודשיים, כאשר שודר סרטו של לוקאץ' "גוד מורנינג אימיגריישן", לא נמצא בו כל זכר לתקיפה.

בחדשות 2 נמנעו מלהגיב.

אמרנו לכם? פעמיים!

ביום חמישי שעבר פרסם אורי משגב מאמר נחרץ ב"הארץ". תחת הכותרת "אמרנו לכם" פירט שורה ארוכה של רעות חולות, לשיטתו, שנגרמו בגלל הכיבוש, שהשמאל התריע מפניהן לאורך השנים, אך הימין סירב להפנים. יומיים לפני פרסום הטור, ביום שלישי שעבר, העלתה תנועת "שלום עכשיו" מודעת תוכחה בדף הפייסבוק שלה, גם היא תחת הכותרת "אמרנו לכם". הנה שלושה משפטים מהמודעה ולצידם שלושה ציטוטים ממאמרו של משגב: 

שלום עכשיו: "אמרנו לכם שניהול הסכסוך יתפוצץ לנו בפנים".

אורי משגב: "אמרנו לכם שאין דבר כזה 'לנהל את הסכסוך'"

שלום עכשיו: "אמרנו לכם שהר הבית יצית את האזור".

אורי משגב: "אמרנו לכם שהר הבית נפיץ ואסור לשחק בו באש".

שלום עכשיו: "אמרנו לכם שאתם מביאים לאינתיפאדה שלישית".

אורי משגב: "אמרנו לכם שהמשך הכיבוש יביא אינתיפאדה שלישית ורביעית וחמישית".

אורי משגב, מוחות שמאליים חושבים דומה?

"לא ראיתי את הקמפיין שלהם. כנראה הגענו לאותה מסקנה בדיוק. הקרדיט היחיד של שנינו מגיע למפעל הכיבוש וההתנחלויות שמוציא מאיתנו את המיטב".

כתבתנו מוסרת: חבל שלא עשיתי גוגל

ביום שישי שעבר, במבזק השעה 16:00, שודרה בגלי צה"ל ידיעה של הכתבת קוראל יעקובי, שהוצגה כ"פרסום ראשון". על פי האייטם ששודר, יו"ר הבית היהודי, השר נפתלי בנט, נצפה תולש דגלים של התנועה האסלאמית בראש העין. "השר קיבל מאזרחים תמונות של עץ בפארק ההיי-טק בראש העין עליו נתלו דגלי התנועה האסלאמית", דיווחה יעקובי. "בעקבות התמונות החליט השר בנט לעצור במקום ולהסיר את הדגלים, זאת למרות שהתנועה האסלאמית היא ארגון חוקי בישראל על אף היותו שנוי במחלוקת".

סיפור נחמד? בהחלט. אלא שאם יעקובי הייתה עושה גוגל, היא הייתה מגלה שהסיפור פורסם לראשונה כמעט שלוש שעות לפני כן באתר "חדשות 0404" של בועז גולן, ואחר כך גם ב-ynet.

מגל"צ נמסר בתגובה: "מדובר בטעות אנוש, שנעשתה בתום לב".

לאן נעלם הפוסט של "דה מרקר"?

הנה לכם תעלומה קטנה: לפני שלושה שבועות וחצי, ב-21 בספטמבר, פרסם "דה מרקר", הניצב כידוע בחזית המאבק נגד מתווה הגז, מאמר הסותר במידה מסוימת את כל מה שהרולניקים מטיפים לו מזה שנים. תחת הכותרת "מתווה הגז הוא הרע במיעוטו", הסבירה מירב ארלוזורוב באותו מאמר מדוע יש לקבל את מתווה הגז, למרות מגרעותיו הרבות. עד מהרה הצטברו למאמר לא מעט טוקבקים התוהים האם "דה מרקר" שינה את עורו. "אני יודע את זה. למה את מספרת לי? תעדכני את גיא רולניק ואבי בר-אלי", כתב בסרקזם הטוקבקיסט דן. "או שאולי 'דה מרקר' החליט להמר על שני הסוסים ולכתוב מאמרים בעד ונגד ההסדר וכל תמיד להיות צודק?".

באותו בוקר העלה "דה מרקר" בדף הפייסבוק שלו גם את הפוסט הבא, עם קישור למאמר המפתיע של ארלוזורוב:

כמו באתר, כך גם בפייסבוק התגובות העוינות לא איחרו לבוא. "איפה אבי בר-אלי? איפה הפרשנים של 'דה מרקר'? לא מאמין, התהפכתם?", כתב הקורא אלי זכות, "בקשו סליחה משטייניץ ובמיוחד מנתניהו". הקורא קאמילו אזאגי מנשה הוסיף כי מדובר ב"התקפלות שעלולה לפגוע באמינות". אני דווקא סברתי שנחמד מצדו של "דה מרקר" להבליט בדף הפייסבוק שלו גם עמדה המנוגדת לקו שהוא מוביל, אלא שבשבוע שעבר הבחינה אחת מקוראות העיתון כי הפוסט המדובר נעלם. זה אומר שכאשר נכנסים לדף הפייסבוק של "דה מרקר" וגוללים למטה, ל-21 בספטמבר, לא ניתן יותר למצוא אותו.

צירוף מקרים או הסבר אחר? מ"דה מרקר" נמסר בתגובה: "הסטטוס הנ"ל לא נמחק מפייסבוק".

זה מיקי מאוס? לא, זה ביבי מאוס!

איזו דוברת הצליחה להסתבך בתוך יום אחד בלבד גם עם ראש ממשלה ותיק, גם עם שר טרי, גם עם כתב טלוויזיה מוכר וגם עם עיתונאי מיתולוגי, כאשר באותו יום ממש היא מאבדת גם את משרתה? תשמעו סיפור:

עד לפני חודשיים הייתה נירה ידין עיתונאית עצמאית וצלמת. את פרסומה הראשון במדורי הברנז'ה קנתה לעצמה כשצילמה בחשאי את סרטון ה"אוף קמרה" של יונית לוי. פרסומה השני בא לה באוגוסט האחרון, כאשר שר הבינוי, יואב גלנט, מינה את ידין, חירשת הקוראת תנועות שפתיים, לדוברת האישית שלו וזכה לתשואות. ביום שני בבוקר צילם עמית סגל והעלה לטוויטר את הציוץ הבא של ידין:

בציוץ נלווה משלו הוסיף סגל: "אין על תחושת הלכידות של ממשלת נתניהו. הדוברת של שר השיכון על ראש הממשלה: הוא מאוס". ידין, מצידה, יצאה בסדרת ציוצי מגננה, שבהם הסתבכה בטעות הקלדה נוספת: "רציתי לכתוב 'מאמין' אלא שבטעות הקלדת אייפון הציגה 'מאוס', לא שמתי לב וזה פורסם. עמית בכל חדל!". לאחר מכן תיקנה ידין באנינות: "התכוונתי לכתוב עמית סגל חדל! יצא עמית בכל חדל. מה דפוק?".

סגל, מצידו, צייץ את תגובת גלנט לציוץ ה"ביבי מאוס" של ידין: "אני דוחה בשאט נפש את הדברים. פיטרתי אותה בימים האחרונים ללא קשר לדברים". ידין מנגד השיבה כי "אין לי מכתב פיטורים. הוצע תפקיד אחר שלא רציתי וזה נגמר יפה לחלוטין. עמית אתה מנסה לכער". כעבור כשעתיים הוסיפה: "אני מביעה צער עמוק על טעות הקלדה עת צייצתי רק כי ראש הממשלה הוא מאמין. אתמול סיימתי תפקידי בהחלטה משותפת עם שר הבינוי גלנט, שר חברתי ומנהיג".

את מועד פיטוריה של ידין לפי גרסת גלנט ("בימים האחרונים") ולפי גרסתה שלה ("אתמול") אפשר לקחת בעירבון מוגבל. הסיבה: שעות ספורות לפני הציוץ של סגל שחשף את "ביבי מאוס" והחל את כל המהומה, בלילה שבין ראשון לשני, התעמתה ידין בטוויטר עם רון מיברג, ושם עדיין הציגה את עצמה כמי שעובדת עם גלנט. קרב הציוצים נפתח מיד לאחר שמיברג תהה מתי הפכה המילה "לחסל" לתקנית. ידין השיבה כי "תכנית החיסולים נולדה עם חבורת 'קיסריה' באישור גולדה לאחר טבח מינכן". מכאן והלאה כך התנהל הדיאלוג ביניהם (לא נגענו):      

רון מיברג: "אין מלים לכמה את משעממת וצפויה".

נירה ידין: "אני שמחה שהצלחתי שוב. עשית אותי הפי".

רון מיברג: "יש אנשים שהאמת משמחת אותם. לא כולם עובדים כדוברים אצל שר מושחת".

נירה ידין: "האמת נר לרגליי ושמחת יומי היא. אני עובדת לשר החברתי למען הציבור בעל עשייה וחזון אלוף בצה"ל. ואני שמחה".

רון מיברג: "מהמייצגות הבולטות של הבורות כערך. לעתים רחוקות בלבד אני מתרגז, בעיקר בטוויטר שבו מצאתי בית חם. אבל היריקות שלך אינן גשם. לא מצפה ממך לדעת שהכנתי ל-BBC סרט על כידון של המוסד וספטמבר השחור, אבל מצפה ממך להבין שהשחתת הזמן עלייך מיותרת לחלוטין בעיניי".

נירה ידין: "אם הייתי בורה לא הייתי מצליחה לפרוץ לתקשורת האמריקאית שאתה מנסה להידחס בה. יורקת? אולי יורה. ועובדה אתה עונה. אז הכנת סרט סו וואט?".

רון מיברג: "קראתי על האלוף ועל חזונו ועשייתו. בעיקר על חברותו, וכמה נשגב להיות חלק מממשלת נתניהו בימים אלה".

נירה ידין: "עליי לא קראת אבל לי קראת: בורה, משעממת, יורקת. רק אידיוט מכנה אותי כך".

רון מיברג: "פרצת לתקשורת האמריקאית? מברוק. מה שאמרת שם לא היו מפרסמים במקומון במלבס".

נירה ידין: "פרסמו? שילמו? מכירים אותי? מה אכפת לי מה עיתונאי קטן אי שם (בחור שאתה בו) חושב עליי".

רון מיברג: "נכון, עיתונאי קטן זה אני. משתרך אחרייך שנים רבות. חייב לברר מה עשיתי לך או לשלך. אין הסבר אחר ליורה הרותחת הזאת חוץ מפגיעה אישית בעברך".

נירה ידין: "לא משתרך ולא נעליים. סתם פוץ. עברי? טהור וזך. ילדה טובה ירושלים מה יש לומר".

רון מיברג: "בעוונותיי חשבתי שה-BBC זה תקשורת בריטית".

נירה ידין: "אני לא עבדתי ל-BBC. עוונותיך הם אחרים מגוונים ואבים ואוויליים".

רון מיברג: "את יכולה פחות שגיאות כתיב? אני מתקשה להבין מה את כותבת".

נירה ידין: "אני שמנה דאבה האצבע שלי עבה מאוד והאייפון קטן. שמנה ומאושרת".

רון מיברג: "המעבר לקללות יעשה לך מאוד לא נעים תוך זמן קצר".

נירה ידין: "הרדמת אותי, צ'או".

נירה ידין, יום קשה בעבודה?

"הייתה טעות הקלדה, הצטערתי על כך והתנצלתי. לגבי השיחה עם רון מיברג: את מכתב הפיטורים קיבלתי רק מאוחר יותר, ב-14 באוקטובר. אין מקום להשמיץ את ראש הממשלה או את שר הבינוי יואב גלנט, שעושה ימים ולילות למען מחוסרי דיור וזוגות צעירים".

הציטוט מול המציאות: יום אחד באוקטובר 85'

הציטוט: "למחרת, בבוקר 7 באוקטובר 1985, הסיע עמירם ניר את חותנו נח מוזס מקיסריה לבית 'ידיעות אחרונות'. הוא הוריד אותו מול המערכת. נח מוזס חצה את הכביש ומול פתח העיתון, מטרים ספורים ממפעל חייו, נדרס על ידי אוטובוס" (ענת מידן במוסף "30 שנה בלי נח מוזס", "ידיעות אחרונות", 12.10.2015).

המציאות: התאונה שבה נדרס נח מוזס התרחשה ב-6 באוקטובר 1985, ולא ב-7 באוקטובר.

ענת מידן נמנעה מלהגיב.

מה שבטוח ביטוח

ביום ראשון שיגרה לשכת סוכני הביטוח, באמצעות עו"ד ניר גורן, מכתב תלונה נגד ynet לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות. המכתב מתייחס לכתבת תוכן שיווקי שעסקה ביתרונותיו (לכאורה) של הביטוח הישיר, אשר פורסמה באתר ב-30 באוגוסט ובה צוין כי היא נכתבה "בשיתוף ביטוח ynet".

"לאחרונה פנו סוכנים בתלונה לנשיא הלשכה לפיה באתר ynet, המשמש 'עמדת מכירה' (?!) של חברת IDI, התפרסם 'מאמר מקצועי' הגומר בשבחי הביטוח הישיר", נאמר במכתב. "דברי ההלל בניסוח הבעייתי (למשל הכותרת היומרנית) כוללים טענות עובדתיות שלא בהכרח נאמנות למציאות, או מגלות תמונה מלאה ללקוח, אך לא זה לב העניין. 'המאמר המקצועי' נכתב בעליל על ידי גורמים מטעם חברת IDI, ומפורסם באתר ynet, שהוא מפיץ רשמי של מוצרי הביטוח של IDI, עובדה שאינה חדשה, שכן בדוחותיה הכספיים IDI מכנה את מכירותיה דרך ynet בתור מותג 'ynet ביטוח'. לעובדה שמדובר במאמר של גוף מסחרי המשבח את עצמו, קרי מאמר פרסומי, המופץ באמצעות אתר של מפיץ שלו (הלכה למעשה), אתר ynet, אין זכר בגוף המאמר".

בהמשך מתריע המכתב כי "הפרסום הינו מעשה חמור, שמהווה עבירה פלילית לכאורה", ומצטט את חוק הגנת הצרכן לפיו "המפרסם פרסומת בצורה של כתבה, מאמר או ידיעה עיתונאית, בלי לציין באופן ברור כי מדובר בפרסומת, יראו בכך פרסומת מטעה, אף אם תוכנה אינו מטעה". בסיום מכתבו מבקש עו"ד גורן מוועדת האתיקה "לבדוק האם אין כאן הפרה של כללי האתיקה החלים על גוף עיתונאי במספר מישורים, ובכלל זה נאמנות לאמת, פרסום עובדות, ניגוד עניינים וכן הלאה".

ב-ynet נמנעו מלהגיב.

איפה הקרדיט: כוח צביקה

הפרסום: "כשנה וחצי אחרי לידת בנם המשותף תים, הגיע הזמן שתסמסו שוב בשעה טובה למאסטרו צביקה פיק ולבת הזוג בעשור החולף שירה מנור, שמצפים לילד שני" (יוני פרוים, pplus, 11.10.2015, שעה 18:44).

המקור: "מעריצים יקרים – אתם יכולים להתחיל ולהכין את המתנות והברכות – צביקה פיק ושירה מנור מצפים לילד שני" (ליאורה גולדנברג-שטרן, "מעריב", באותו יום, בשעה 15:10).

יוני פרוים, למה לא נתת קרדיט לליאורה?

"אין תגובה".

בחייהם ובמותם לא נפרדו

סתם יום של חול, עם בוקר כחול, בלי חג ומחול, בלי חצוצרות ותוף. כלום לא קרה עד שהטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"מה קורה, הורביץ?", הוא שאל בלבביות מעושה. "מה שלום המשפחה?".

"ממתי אתה מתעניין במשפחה שלי?", חקרתי בחשד.

"שוב אתה מתעסק רק בעצמך", נזף הקונספירטור. "מי דיבר על המשפחה שלך? התכוונתי למשפחה הרבה יותר מפורסמת ובעלת השפעה מאשר משפחת הורביץ הקטנה מדרום חולון".

"משפחת ורטהיים?", שאלתי בעיניים נוצצות. "משפחת צנעני? משפחת אלפרון? משפחת זגורי? משפחת סימפסון?".

"משפחת 'ידיעות', הורביץ, וכדאי שתירגע עם הניחושים הפרועים והגרועים שלך", נהם הקונספירטור. "יצא לך לדפדף השבוע במוסף החגיגי והמושקע לזכר נח מוזס?".

"איזו שאלה", אמרתי בהתלהבות.

"ומה למדת ממנו?", המשיך הקונספירטור.

"הרבה מאוד דברים", עניתי בלי להסס. "בעיקר שנח היה תותח על, עמוד התווך של העיתון, בעל רעיונות יצירתיים ותמיד מעורב בעריכה".

"מה שמוביל אותי היישר לשאלה הבאה, הורביץ", קטע אותי הקונספירטור. "מה למדת מהמוסף הזה על תרומתו של הבן דוד הרחוק דב יודקובסקי להצלחת 'ידיעות'?".

"מעט מאוד דברים", השבתי בלי למצמץ. "למשל שהוא היה מרכז המערכת, ושהוא עזר טיפ טיפה לנח לקדם את הצלחת 'ידיעות'".

"וזה הכול?״, תמה הקונספירטור.

"ממש לא", אמרתי. "חוץ מזה גם למדתי מהטור של נוני, הבן של נח, איך 41 שנים אחרי הפוטש של עזריאל קרליבך דב ניסה לעשות עוד פוטש ונכשל".

"ומה דעתך, הורביץ", אמר הקונספירטור בצינה, "על האופן הנרחב והמפורט שבו תוארו במוסף תרומתו הצנועה של דב להצלחת העיתון ו/או השנים שבהן הוא כיהן כעורכו הראשי?".

"דעתי נוחה למדי", אמרתי בנחרצות. "מאז ומתמיד 'ידיעות' הקפיד על סיקור ענייני ועובדתי, ללא התחשבנויות קטנוניות ומיותרות. אל תשכח שזוהי המורשת של נח". 

"מה אתה סח, הורביץ", לעג הקונספירטור. "אז איך אתה מסביר את העובדה שבדיוק, אבל בדיוק, באותו בוקר ממש שבו יצא המוסף הזה – שמעלה על נס את פועלו הרב והמבורך של נח ומצניע על הדרך את פועלו המועט והזניח של דב – קיבלו עיתונאים בכירים ב'ידיעות' את ההזמנה לסרט הבא?".

"את זה דווקא די קל להסביר", עניתי בשלווה. "כידוע לך, המורשת של דב הייתה תמיד לשמור על סיקור ענייני ומאוזן, בלי התחשבנויות קטנטנות, בלי טריקים ובלי שטיקים. זו הסיבה שייתכן בהחלט שהסרט הממומן שמשפחת יודקובסקי הזמינה מגלעד טוקטלי יעלה על נס את פועלו האדיר של דב לא פחות מכפי שהוא יצניע את פועלו הזעיר של נח".

"סיפור מאוד לא נח", סיכם הקונספירטור. "אבל לא הבנתי: דב היה מרכז המערכת של 'ידיעות', כמו שמודגש במוסף שהוציא 'ידיעות'? או העורך המיתולוגי של 'ידיעות', כפי שמובלט בשם הסרט של גלעד".

"גם וגם", אמרתי. "מה שחשוב הוא שהכול נשאר במשפחה".

ואם כבר משפחה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

לכל כתבות המגזין

רוני, מה הכותרת שלך?

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il