אז איפה הייתי ולמה שתקתי
באוקטובר 2010 ראיינו בן כספית ועמנואל רוזן בתוכניתם "עמנואל ובן" ב"רדיו ללא הפסקה", את נטלי זכרוני, כלתו של עו"ד אמנון זכרוני, בעקבות פוסט שכתבה על פרשת אורי בר-לב. תוך כדי הריאיון אמרה זכרוני שגם היא עצמה הוטרדה בעבר. "עברתי חוויה מאוד לא נעימה", תיארה. "היה לי מטריד טלפוני שהיה מתקשר אליי, גונח לי ולוחש לי כל מיני דברים". זכרוני סיפרה כי אחרי שהתלוננה במשטרה, נחשפה זהותו של המטריד, בן של מישהו מאוד מפורסם. "בן של חידונאי?", התלוצץ כספית על חשבונו של רוזן, ועמנואל פרץ בצחוק. השבוע רוזן כבר לא חייך, וגם כספית הודה כי הוא "עצוב והמום".
זה הזמן לגילוי נאות: באותה תקופה הייתי עורך תוכנית האקטואליה "נדבר על זה בבית", בהגשתו של רוזן, ששודרה ב"קשת". גם אני, לפיכך, חלק מהקבוצה שאליה מופנות כעת אצבעות מאשימות ושאלות קשות מסוג "האם באמת לא ראיתם?", "איך זה שלא ידעתם?", "איפה הייתם?" ו"למה שתקתם?". לפחות אני בחברה טובה עם רביב דרוקר, ענת סרגוסטי, אווה מדז'יבוז' ועוד אי אלו. אני יכול להעיד כי השמועות על כך שרוזן הוא מה שנקרא "מתחילן סדרתי" הגיעו גם לאוזניי. היה עשן, לא הייתה אש. שמעתי גם שב"ידיעות" עבדו תקופה ארוכה על תחקיר סביב אותן שמועות, אולם החליטו לא לפרסם אותו. האם זה קרה בגלל בקשתו של רוזן? (בכל זאת, מגיש "תיק תקשורת", תורם קבוע לעמודי הדעות של "ידיעות" ובעל טור באתר one מקבוצת "ידיעות"). האם התחקיר הוקפא בגלל שהממצאים לא היו חד משמעיים, או האם בגלל שהיועצים המשפטיים של "ידיעות", משרד "ליבליך מוזר", לא אישרו את פרסומו? "ליבליך מוזר", אגב, הוא אותו משרד המייעץ גם לעיתון "הארץ", שחשף בשישי שעבר את העדויות נגד רוזן.
על התנהלותו של רוזן בתקופת עבודתנו המשותפת ב"קשת" לא הוגשה תלונה כלשהי בזמן אמיתי. ככל הידוע לי, גם לא נמסרו עדויות בתקופה שלאחר מכן. השבוע, כאחרון החכמים בדיעבד, שוחחתי עם כמה נשים שהכירו את רוזן בתקופות שונות. חלקן סיפרו כי התחיל איתן באופן רגיל לגמרי, ולא חזר על כך אחרי שסירבו. אחרות נדרשו להגיב ביותר מסירוב אחד, בתקיפות גדולה יותר, אך לא ראו בחיזוריו הטרדה מינית. והיו גם כאלה שסיפרו כי אכן הוטרדו באופן אובססיבי ומציק, בשעות לא קונבנציונאליות.
מעדות אישית, אני יכול לאשר שמדובר באדם אובססיבי. ככל שהדברים שייכים אליי, הוא התקשה לקבל "לא" כתשובה. ואם מדברים על יחסי מרות, אני נאלץ להודות בצער שעמנואל לא ממש קיבל את המרות שלי. אני גם חושב שהוא לא באמת חיבב אותי או העריך אותי. בכל הקשור לחיבה, ניתן לומר שהייתה בינינו הדדיות בקשר. בנוגע להערכה, אני דווקא חשבתי שהוא מקצוען וחרוץ. עד כמה חרוץ? מעולם לא עבדתי עם מגיש שהיה מעורב כל כך בתוכניתו. גם התעקש לכתוב לבד את הפתיחים (כבר אמרתי שהוא לא מאוד העריך אותי?), גם יצא לשטח לעשות כתבות, וגם הגיש. ואם זה לא מספיק, הוא עבד בו בזמן בשישה מקומות עבודה שונים: גם ב"קשת", גם בחדשות ערוץ 2, גם בטלוויזיה החינוכית, גם ב"רדיו ללא הפסקה", גם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" וגם באתר one. נוסף לאכסניות הקבועות, הוא עבד בשעות הפנאי על חמישה סרטים דוקומנטריים (באמצעות שתי חברות הפקה שונות) ופה ושם גם נתן הרצאות.
נכון לרגע זה, לא ברור איך תסתיים הפרשה ומה יעלה בגורלו של רוזן, שהכחיש השבוע את החשדות נגדו. גם בעבר, בפרשות אחרות, הוא יצא חוצץ נגד התקשורת וארגוני הנשים. בפברואר 2007 – ארבעה ימים בלבד אחרי נאום הצעקות של משה קצב – התראיין רוזן ללי-אור אברבך ב"מעריב", והתייצב כמעט בנחרצות לצדו של מי שהיה אז האזרח מספר אחת. "קצב צודק במאה אחוז בטענות שלו נגד התקשורת", אמר. "מובן שהוא פתטי לחלוטין ומשקר בטירוף, לפי חלק מהדברים שאני יודע אישית. אבל הוא צודק בכך שהתקשורת הפכה להיות גוף שופט, שמיד מרשיע". נדמה שלמעט המילים "פתטי לחלוטין ומשקר בטירוף", רוזן היה חותם על אותו טקסט גם כיום, כשמדובר בו.
על פרשת חיים רמון והנשיקה הוסיף באותו ריאיון: "יש עיתונאים, בעיקר כאלה המסקרים את הפרקליטות, שלקחו פה צד מההתחלה. אין שום בעיה, נשב באולפן טלוויזיה או נכתוב בעיתון שהעדות של המתלוננת נשמעת אמינה, ושעדותו של רמון לא. זו אווירה". כעבור שלוש שנים וחצי, ראיין רוזן ב"רדיו ללא הפסקה" את בילי מוסקונה-לרמן על פרשת אורי בר-לב, והטיח בה כי ארגוני הנשים "הופכים את אורלי אינס לגיבורה בגלל ההתייצבות שלה מול בר-לב". גם בעניינו של נתן אשל יצא רוזן נגד התקשורת. "אני לא יודע מה באמת קרה שם, בלשכת ראש הממשלה", אמר בסרקזם ב"תיק תקשורת" כמה ימים לאחר פרוץ הפרשה. "אבל אני כן יודע שכבר מזמן כל העניין המעיק הזה של חשדות ובדיקות וחקירות ואימותים של זהירות, וערעור והרהור – כל זה מיותר. אנחנו העיתונאים כבר יודעים מה קרה שם, וכל היתר – סתם גארבג' טיים".
ונעבור לכתבתנו הדס שטייף
לפני חודש וחצי כבר הצטברו בידי הדס שטייף עדויות נגד עמנואל רוזן. זה לא מנע מכתבת הפלילים של גלי צה"ל ו"ישראל היום" להתארח בתוכניתו של רוזן, "תיק תקשורת", עם טור אישי שעסק, למרבה האירוניה, בפייסבוק כמקור מידע לעיתונאים. "אנשי התקשורת, אנחנו, הפכנו מזמן את פייסבוק לאחד ממקורות המידע אולי המובילים במלחמה למען הצדק", אמרה. "אם פעם נהגו אזרחים להתאמץ ולחפש את העיתונאי לו הם מבקשים לספר את סיפורם, הרי שהיום, בהקלקה אחת, הם מתייצבים מולו. נכון יותר, מול קירו, ומספרים את אשר על ליבם. לא ירחק היום והאתרים החברתיים ישמשו לא רק למקורות זמינים לעיתונאים. הם יהפכו לעיתונים אינטרנטיים פרטיים של עיתונאים".
שאלתי את ענת סרגוסטי, הבוסית לשעבר של רוזן ב"אולפן שישי" וחברה בכירה בתא העיתונאיות, על כמה עדויות מדובר. "בידיי אין אף עדות. אין לי מושג", ענתה. "אצל הדס שטייף לדעתי יש עשרות. למה, חשוב לך המספר המדויק?".
הייתי רוצה לדעת אם מדובר בעשרות או במאות, אמרתי.
"אני ראיתי שהדס כתבה באיזשהו מקום שזה מעל מאה", ענתה סרגוסטי. "אני אישית יודעת שיש עשרות. מה שחשוב פה זה הכמות, לא המספר המדויק".
האם העדויות שבידי שטייף – יהיה מספרן אשר יהיה – יובילו לכתב אישום? נצטרך להמתין ולראות. שטייף, כמובן, מעריכה שיש בידיה די והותר חומרים מפלילים, אבל לא תמיד ההערכות שלה בנושאי עבירות מין היו מדויקות. אותה שטייף, שמובילה כעת את המאבק נגד עמנואל רוזן, התייצבה לימינו של גבר אחר שיוחסו לו בעבר חשדות להטרדה מינית. באוקטובר 2010 פרסמה ב"ישראל היום", יחד עם איציק סבן, כתבה שבה העריכה כי פרשת ניצב אורי בר-לב היא לא יותר מ"שמועה חסרת בסיס". שטייף הוסיפה כי נגד בר-לב "לא הוגשה שום תלונה ולא מתקיימת נגדו שום חקירה". רצה הגורל ובשעות שבין הורדת הכתבה לדפוס לבין הפצת העיתון החליט היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד בר-לב בחשד להטרדה מינית. איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים: כעבור שבוע החליטה המוטרדת אורלי אינס להיחשף. חלפה עוד חצי שנה עד שבר-לב נאלץ להתנצל בפני אינס ולפרוש מהמשטרה. להגנתו של בר-לב אפשר לומר שמה שהתחיל בקול תרועה רמה (כותרות ראשיות שדיברו על אונס) הסתיים בקול דממה דקה ובהתנצלות רפה.
זו לא הפעם היחידה שבה התבדו הערכותיה הנחרצות של שטייף על עבירות מין חמורות: לפני שלושה חודשים היא חשפה בגלי צה"ל פרשה מזעזעת על אונס ילדה בת חמש במודיעין עילית, שזכתה לפולו-אפים בכל כלי התקשורת במשך ימים ארוכים. אלא שכעבור זמן קצר העלתה חקירת המשטרה כי אונס כזה לא היה ולא נברא.
עמנואל רוזן, מעידות נשים אמינות, נהג לשלוח עשרות מסרונים מטרידים לכאורה. שטייף מצידה, שלחה לפני כשנה וחצי שני מסרונים בלבד שעלו לה בנזיפה. זה קרה לאחר שאושרה אסף, יו"ר הארגון לזכויות השוטרים, הפיצה בקרב השוטרים כתבה שטענה לאי כשירותה של שטייף לכהן בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות. שטייף טלפנה לאסף מספר פעמים, ולאחר מכן שלחה לה את המסרון הבא: "חבל שאין לך אומץ לענות כמו שיש לך ביצים להשמיץ דרך סמס לכל העולם. ואני ריחמתי עלייך ולא פרסמתי את השחיתות שלך... אישה קטנה וחולה. מויש מוכר לך... תביני מה אני יודעת עלייך..."; וגם את המסרון הלבבי: "נא תגובתך בכתב על... אני אשלח לכל העולם, אם הפעם לא תעשי את זה את. מי שמשחק באש נשרף. והאמיני לי, חשבתי שאחרי השיחה בינינו תביני ותפסיקי". זה נגמר בהערה חמורה מהבוסים שלה.
"הייתי מעדיפה שאישה אחרת תוביל את הקמפיין נגד ההטרדות המיניות ולא היא", אמרה השבוע אושרה אסף. "בעקבות המקרה שלי הגשתי נגדה תלונה במשטרה, אבל שם חששו לפתוח בחקירה, והתיק נסגר. זו הייתה פחדנות לשמה, בעיקר לאור העבר הבעייתי מאוד של שטייף והמעורבות של שטייף בהאזנות סתר".
הפרשה שאליה מתייחסת אסף אירעה לפני 12 שנים. שטייף נמצאה אשמה אז בסיוע לביצוע האזנות סתר לשיחות ועידה של קציני מרחב דן במשטר, ובית המשפט הטיל עליה מאה שעות עבודה לתועלת הציבור.
שלשום החמיאה שטייף ל"מנכ"ל חדשות 10, חברי הטוב גולן יוכפז, שבאותו יום שבו התפרסמה הכתבה ב'הארץ' הוא קרא לרוזן וזה נגמר". על התנהלות חדשות ערוץ 2, לעומת זאת, הייתה לה ביקורת: "הייתה תלונה, הזמינו אותו לבירור, פיטרו אותו – ולא שמענו על זה. למה?". שאלה טובה. אלא ששטייף התעלמה מהעובדה שכאשר רוזן פוטר מחדשות 2 על רקע התלונה, יוכפז הוא זה שערך את "אולפן שישי", התוכנית שבה עבד עמנואל רוזן, היה הבוס הישיר שלו, ויכול היה לדעת מהן הנסיבות שהובילו לעזיבתו של רוזן את ערוץ 2. אותו יוכפז מונה לאחר מכן למנכ"ל חדשות 10, וחזר לעבוד עם רוזן (שכבר היה בערוץ לפניו). הציונים ששטייף מחלקת להתנהלות של החבר הטוב יוכפז הושפעו, מסתבר, מהאג'נדות המשתנות שלה.
שטייף, בכמה עדויות מדובר? עשרות או מאות? יש לך מספר מדויק?
"אנחנו הפסקנו לספור. פשוט הפסקנו לספור. כשעברנו את המאה הפסקנו לספור".
לאור ההערכה המוטעית שהייתה לך בעניין אורי בר-לב: את לא חוששת לכנות את עמנואל רוזן בתואר "אנס"?
"רגע, רגע, רגע. עכשיו אתה חוזר לי על כל הסיפורים המטופשים של כולם, אז בוא אני אענה לך במשפט אחד בלבד. באמת, אני כל כך נהנית מזה שאתם כולכם הולכים על אותה טיפשות. ואחר כך אל תבואו אליי בתלונות. הסיפור הוא כזה: נגד אורי בר-לב, עם כל הכבוד, הייתה תלונה אחת. או. קיי? תלונה אחת, שגם היא נסגרה. וזה לא קשור. אתם מנסים לערבב. זה לא קשור. אצל עמנואל רוזן מדובר במאות עדויות קשות. למה אתם לא מדברים על אחרים? למה רק על בר-לב? הרי היו עוד אחרים רבים. למה אורי? כי מישהו אמר את המילה אורי?".
מה לגבי הדיווח שלך על הילדה בת החמש ממודיעין עילית, שהמשטרה מסרה שלא היה ולא נברא?
"בן כמה אתה?".
בן 40.
"אני רוצה להגיד לך: תקרא את כל הארכיונים ואת העובדות לגבי הילדה בת החמש, לגבי אורי בר-לב, לגבי הכל, ואחרי זה תפנה אליי. בסדר? תקרא את העובדות".
תרצי להתייחס למסרונים המאיימים ששלחת לאושרה אסף?
"שקר וכזב. שקר וכזב. רציתי שאושרה אסף תגיב, והיא לא ענתה לי. לכן שלחתי לה את המסרונים. אבל זו לא הייתה הטרדה, זה בגלל שהיא לא ענתה לי. ועובדה שהיא הגישה תלונה במשטרה והתלונה נסגרה".
מה תגידי על מעורבותך בסיוע להאזנות סתר?
"מה אתה אומר? תקרא את העובדות. תקשיב טוב למה שאני מקריאה לך. תקשיב טוב ותצטט, כן? מעמד של שלושה שופטים, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, קובעים כך: 'מקובל עלינו כי המשיבה עיתונאית מצטיינת, לוחמת צדק, פעילה ביותר. אורח חייה נורמטיבי ומעבר לכך'. זה מתוך פסק דין של בית המשפט. ובמה הם הרשיעו אותי? מה זה סיוע להאזנות סתר, אתה יודע? אני לא אשמה בכלום".
בכל זאת, בית המשפט אמר את דברו.
"למה נמצאתי אשמה? למען יראו וייראו. אתה יודע מה זה הסיוע להאזנת סתר שלי? אתה יודע מה זה היה? נתתי מספר טלפון ליריב בן יהודה. ותרשום את זה. זה כתוב בכתב האישום. תקרא את זה. נתתי מספר ליריב בן יהודה. אל תטעה. זה הסיוע. זה לא קלון. אין בזה כלום".
אופנת סגל
נסיעות חינם של עיתונאים לחו"ל, מבלי לתת כל גילוי נאות על הגורם שמימן את הטיסה, הן תופעה נפוצה ובעייתית. הבעיה חמורה הרבה יותר כאשר מדובר במבקר טלוויזיה הטס על חשבון גוף שידור שעל תוכניותיו הוא מפרסם ביקורות דרך קבע.
בין הכתבות הארוכות מדי (מי שמדבר) שפורסמו במוספי סוף השבוע שעבר, הייתה גם כתבתו של איתי סגל, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות". על פני חמישה עמודים תמימים במוסף "7 ימים", סיפר סגל על חוויותיו המסעירות מ"גלישת הספות" שעשה במדריד ובלונדון (בטיסה חזרה ארצה הוא שודרג לביזנס). גלישת ספות, באנגלית "קאוץ' סרפינג", היא טרנד תיירותי שבמסגרתו נוחתים ביעד חו"לי כלשהו, אך במקום להשתכן במלון מתארחים אצל משפחה מקומית, ללא תשלום. "את הפוטנציאל הדרמטי-קומי הבלתי נמנע של התנגשות התרבויות הזו זיהו בהוט 3", כתב סגל. "בחודש שעבר עלתה שם 'גולשי הספות' (שמתבררת כלהיט, ולדברי "הוט" נרשמו עד כה יותר ממיליון הזמנות ב-VOD), דוקו-ריאליטי מפתיע העוקב אחר שבעה ישראלים במסע ספות ברחבי העולם". בהמשך סיפר סגל כיצד קיבל "מאנשי ההפקה החביבים של הסדרה" את הפרטים החשובים של האנשים שאצלם התארח, והוסיף כי בגלל שאותם אנשים מופיעים בסדרה "נשבעתי שלא אצפה בה לפני הנסיעה".
בשלושת החודשים האחרונים, פרסם סגל 14 ביקורות על תוכניות שונות של "הוט". שבע מהן היו חיוביות, ארבע ניטרליות ורק שלוש שליליות. בין השאר החמיא – הפתעה, הפתעה – לתוכנית "גולשי הספות" כשציין כי "יש בה מספיק רגעים משעשעים ונוגעים ללב כדי לתת לה הזדמנות".
סגל, למה לא נתת גילוי נאות לכך שטסת על חשבון "הוט"?
"כל מי שקרא את הכתבה היה יכול להבין מטעם מי נשלחתי ואיפה משודרת הסדרה, ולא נעשה ניסיון להצניע את העניין".
לא נראה לך בעייתי לטוס על חשבון גוף שידור ובמקביל לכתוב ביקורות על תוכניות שלו?
"כפי שיכולת להתרשם, הכתבה כתובה באופן חוויתי (ומטפלת בתופעת הקאוץ' סרפינג), וכמוה כריאיון עם כוכב סרט, אליו נשלח הכתב מטעם מפיץ הסרט. את ההצעה לכתבה קיבלתי לאחר שכבר כתבתי ביקורת והיא התפרסמה".
איך זה יכול להיות, אם בכתבה אתה מציין במפורש שנשבעת שלא תצפה בסדרה לפני הנסיעה?
"אין סתירה. כתבתי ביקורת על הפרק הראשון. בכתבה נשבעתי שלא אצפה בפרקים שהאנשים שהתארחתי על ספתם מככבים בהם, ואלה פרקים מתקדמים".
יום שישי, את יודעת
מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 ביום ראשון נפתחה בדיווח על תוכניתו של שי פירון לקיצור החופשות בבתי הספר. המגיש, דני קושמרו, הציג את "מהפיכת ימי השישי מבית מדרשו של שר החינוך החדש", ופנה לכתבת לענייני חינוך, דפנה ליאל, עם "הפרסום הראשון והפרטים". ליאל, מצידה, דיווחה כי "המודל המועדף על שר החינוך שי פירון הוא מודל שבו ימי הלימודים בימי שישי מתבטלים, והם יוחזרו במהלך השנה כדי לקצר את החופשות".
בכיר בחדשות 2 מסר בתגובה כי "אם הדברים נכונים, מוטב שבחדשות 10 יעשו בדק בית לגבי שיקול הדעת העיתונאי שלהם. אם הם מצאו לנכון לקבור בדיווח זניח, שאיש אצלנו לא צפה בו, פרט מידע כל כך חשוב ורלוונטי, שיבואו בטענות רק לעצמם".
רקפת רוסק משהו משהו
ביום שישי העלה אתר "דה מרקר" (עוד) אייטם על אהובו משכבר הימים, נוחי דנקנר. אחד המשכתבים, שכנראה עדיין לא למד להכיר את כל גיבורי העיתון הכלכלי, השאיר את שם משפחתה של מנכ"לית בנק לאומי פתוח לשינויים (בתמונה, ממורקר), וכך עלה האייטם לאוויר. אותך למשהו רולניק.
מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד (20)
נסיבות חייו של אמנון דנקנר, כך הוא נהג לספר, היו בסך הכול נעימות למדי ולכן לא יצא לו ממש להתפלל. כמובן שתפילות בבית הכנסת היו לו הרבה, משום שהוא למד 12 שנים בבית ספר דתי, אבל את התפילות הללו דנקנר הילד נהג בדרך כלל לבלות בחלומות בהקיץ. "מכיוון שנולדתי, למרבה הצער, בלי שום כישרון להאמין", סיפר, "לא יצא לי בדרך כלל ליפול על הברכיים, להרים עיניים למרומים וללחוש איזה מסר ישיר ליו"ר מועצת המנהלים. חוץ מפעם אחת".
הפעם האחת הזו, כפי שתיאר דנקנר לפני 15 שנים בטורו במוסף "סופשבוע" של "מעריב", התרחשה בסוף מלחמת ששת הימים. לדנקנר נודע כי יואל, חברו הקרוב מימי התיכון, שוכב פצוע קשה בבית החולים. הוא מיהר לבקר אותו, וכאשר אביו של הפצוע יצא מהחדר לכמה רגעים, נשא תפילה נרגשת להחלמתו של חברו. "במהלך התפילה הנמרצת שלי הודעתי לשלטונות המוסמכים כי אני מוכן לשלם מחיר אישי, העיקר שבקשתי תטופל בדחיפות הראויה", סיפר דנקנר. "יכול להיות שזה נשמע לכם פתטי, אבל התייפחתי שם לא מעט".
והנה, כעבור יומיים, כאשר דנקנר חזר לבקר את חברו, התברר למרבה השמחה שהכרתו של יואל שבה אליו, וכעבור זמן לא רב הוא אף שוחרר מבית החולים. "ואז התחלתי לדאוג", הוסיף ותיאר דנקנר. "זאת אומרת, עכשיו כשבקשתי המתפללת נענתה בזריזות כה מופתית, עלתה על הפרק שאלת התמורה. הרי התחייבתי לשלם איזה מחיר מעורפל, והנחתי שהנהלת החשבונות הנמרצת במרומים תפנה מתישהו לאגף ההוצאה לפועל כדי לגבות אותו".
הזמן חלף. דרכיהם של דנקנר ושל חברו יואל נפרדו, אבל בכל פעם שדנקנר נזכר בתפילה ההיא צפה דאגתו מחדש. "פעם בשנה או שנתיים זה היה מבליח פתאום ומזכיר לי, כמו התראה של מס הכנסה, כי העת עוד תגיע", סיפר. "באותם רגעים, שנפלו, כרגיל במקרים כאלה, בעת שבין ערות לשינה, הייתי מזדקף בחרדה במיטתי, לוטש עיניים מבוהלות בחשכה, ואז צונח מיוזע על הכריות וממלמל לעצמי: הו, הו, די כבר, שיבוא!".
שנים רבות חלפו, עד שיום אחד, בשנת 95', לאור הצלחת התוכנית "פופוליטיקה", קיבלו דנקנר וחברו טומי לפיד הצעה להגיש תוכנית אולפן משלהם בערוץ 3 בשם "לפידנקנר". השניים נענו בשמחה, עבדו במרץ על התוכנית הראשונה, הרגישו די בסדר לאחר השידור, ולמחרת נפגשו בבית קפה כדי לקרוא את הביקורות שחבטו בהם ללא רחם. "בעוד אני נובר במילים של 'הארץ'", תיאר דנקנר, "הדף לעברי טומי לפיד בפנים מכורכמים מזעם ובושה את 'ידיעות אחרונות' וסינן בין שיניו, תקרא, תקרא מה האיש הזה כותב עלינו".
ודנקנר אכן קרא את הביקורת מתחילתה ועד סופה. "זה באמת היה נורא", תיאר לימים. "מבקר הטלוויזיה של העיתון ריסס אותנו באכזריות צוננת. אבל להפתעתו של טומי כשכיליתי לקרוא את מטח העלבונות ההוא, במקום לקפוץ אגרוף ולקלל את המבקר קללות נמרצות, פרצתי בצחוק משוחרר וצעקתי: התשלום! סוף סוף התשלום! לפיד הפנה אליי מבט שכולו תימהון, ואני סיפרתי לו כמה אני שמח שסוף סוף העננה הקטנה הזאת שליוותה את חיי התפוגגה. שכן אחרי שחברי יואל נתן החלים ושב אל החיים הוא התחתן והעמיד צאצאים, וביניהם יובל נתן, מבקר הטלוויזיה של 'ידיעות אחרונות', שעכשיו קרע אותי כדג, ובכך חשתי שהחשבון הישן נפרע ושאני יכול להמשיך את חיי בלי הטירדה הזאת".
את סיפורו מסיים דנקנר בשיחת סיכום שלו עם חברו: "אתה רואה, טומינקה", הוא אמר ללפיד, "אין רע בלי טוב". "כן", אמר טומי. "אבל מה אני אשם?".
ועל כך לא הייתה לדנקנר תשובה.
אין ארוחות חינם
אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם, נאנחתי בעונג בעודי דוחף אל פי כפית נוספת של תותים מסוכרים עם שמנת. אבל ידעתי שכמו בכל שנה בחודש מאי, כך גם הפעם, ממש בקרוב, מיד אחרי סוף עונת התפוזים, ייעלמו גם התותים מהמדפים. המחשבה המצערת הזו ליוותה אותי כשניגשתי לטלפון שצלצל בדירתי החמימה בדרום חולון. על הקו היה הקונספירטור.
"אז מה, הורביץ", הוא פתח בקול חגיגי. "זה בטח רק עניין של זמן עד שתפרוש מ-mako ותנסה את מזלך ב'הארץ', לא?".
"על סמך מה אתה אומר את זה?", שאלתי בתימהון.
"על סמך השאלון האמריקאי המפורט שנשלח לכל עיתונאי 'הארץ', שבו הם התבקשו להביע את דעתם על המעבר האפשרי של המערכת מרחוב שוקן לחולון", השיב הקונספירטור. "נראה לי שהרילוקיישן שלהם הולך ומתקרב, הורביץ, וכמו שאני מכיר את הלוקל פטריוטיות דה לה שמאטע שלך, מן הסתם תקפוץ על המציאה להיות קל"ב ולעבוד בשטחה המוניציפלי של עירך האפורה, לא?".
"תתפלא", אמר הקונספירטור בסרקזם. "למרות הקשיים, הוא עדיין מסוגל לקנות שניים-שלושה עיתונאים זוטרים עם שכר כמו שלך, ועוד יישאר לו עודף לדיוקן של גרשום מפיצוציה. אבל איך שאתה רוצה, הורביץ. תמשיך להתבטל ולאכול את התותים שלך".
"רגע", השתוממתי בפה מלא. "איך אתה יודע שזה מה שאכלתי?".
"כי אני מכיר את החולשות שלך, הורביץ", אמר הקונספירטור בפטרונות. "ואגב חולשות, יש לי בשבילך בונבוניירה קולינרית, אם אתה מעוניין".
"איזו שאלה", קינחתי את פי בנייר מזדמן. "מה דעתך שניפגש ב'טאיזו'? קראת את הכתבה המשתפכת שדפנה ארד פרסמה עליה בחודש שעבר ב'גלריה'?".
"כן", ענה הקונספירטור ביובש. "שמעתי ש-ג. יפית התקשרה להתייעץ עם דפנה איך כותבים באופן מחמיא".
"וראית גם איזה המלצות חמות שגיא כהן שפך על 'טאיזו' ב'גלריה' של שישי האחרון? אמנם קצת חבל שהטרטר דג ים בקונוס אורז עם קציפת הסויה שלהם כמעט מאכזב – אבל הבנתי שהדמפלינג שנחיזי, שלא לדבר על השרימפס הבנגאלי, שלא לדבר על הגולאב ג'אמון עם קרם הדרים, זעפרן ופירות יבשים – הם סיום מסחרר לארוחה. אז נתראה שם? מה אתה אומר?".
"אני דווקא הייתי הולך על משהו שמתאים קצת יותר לרמה הקולינרית שלך", הפטיר הקונספירטור בקור. "למשל, הבורגראנץ' ברחוב סוקולוב בחולון".
"מצוין", אמרתי בהקלה. "אז סגרנו?".
"חבל", אמרתי באכזבה. "אבל רגע, מה הבונבוניירה הקולינרית שיש לך בשבילי?".
"לפני שאני מספר כדאי שאזהיר אותך", אמר הקונספירטור במסתוריות. "מדובר בבונבוניירה מסוג אחר, בונבוניירה שונה לחלוטין מאלו שנחשפת אליהן עד היום".
"אני מקשיב", אמרתי בעניין.
"זוהי בונבוניירה מתעתעת, הורביץ".
"כולי אוזן", אמרתי בסקרנות.
"הייתי אפילו אומר שזו בונבוניירה סכיזופרנית, כפי שבוודאי היו מגדירים אותה פסיכיאטרים".
"אני כבר משתוקק לשמוע", אמרתי בקוצר רוח.
"בונבוניירה מעולה ומגעילה כאחד, כפי שהיטיב לומר אסי בחיקוי שעשה לאברי".
"אתה מוכן כבר להגיד במה מדובר?", שאלתי בחוסר סבלנות.
"חפש ב'וואלה' את הביקורת של אבי אפרתי על מסעדת 'אנג סו'", אמר הקונספירטור וניתק.
הקשתי את מילות החיפוש המתאימות, ועד מהרה הגעתי לביקורת שעלתה לאוויר בדיוק לפני שבועיים, ב-18 באפריל. אפרתי, איך לומר, לא ממש התלהב מהמקום. תחת הכותרת "'אנג סו': קיוסק, לא מסעדה", כתב מבקר המסעדות של "וואלה": "המולה שמקורה באקוסטיקה מבאסת וריח תבלינים חריף, שמקורו בהתעקשות שלא להפריד את המטבח מחלל ההסעדה קידמו את פנינו כשנכנסנו לאנג סו". משם המשיך אפרתי לתיאור ציורי של מנות הדגל. "עלבון לאינטליגנציה הקולינרית", "שרימפס מיובשים, מעולפים, מיותרים", "גסות טעמים", "היעדר חינניות" ו"מנה סרת טעם במיוחד, שהזכירה יותר אוכל בבית תמחוי", היו רק חלק מהסופרלטיבים שאפרתי פיזר על מה שטעם. סיימתי לקרוא והתקשרתי מזועזע לקונספירטור.
"לעולם לא אדרוך במסעדת 'אנג סו'", הצהרתי בנחישות.
"ואני כנראה אמשיך להאכיל אותך בכפית לעולם ועד", השיב הקונספירטור באדישות. "אולי תבדוק אם 'וואלה' לא פרסמו לאחרונה עוד אייטם על מסעדת 'אנג סו'?", הוסיף וטרק.
שוב נכנסתי לגוגל והקשתי עוד כמה מילות חיפוש. ואכן, להפתעתי, חמישה ימים בלבד אחרי הביקורת הקטלנית של אפרתי, ב-23 באפריל, הופיע אייטם נוסף על אותה מסעדה ממש, חתום על ידי "מערכת וואלה", ומלווה בסרטון וידאו מושקע באורך של שתי דקות ו-42 שניות. "תכירו את המקום הכי לוהט בשטח כרגע", נכתב בכותרת המשנה. "'אנג סו' – מסעדה שמביאה את המטבח הסינגפורי לתל אביב ומגישה אוכל אסייתי צבעוני ומלא טעמים שכמוהו טרם נראה בארץ". באייטם עצמו נאמר ש"המסעדה ברחוב בוגרשוב בתל אביב, מעוצבת באופן פשוט ונקי בפריטים מקוריים שהובאו מסינגפור". סיימתי לקרוא ומיד התקשרתי מוקסם לקונספירטור.
"אני מוכרח לבקר בהקדם במסעדת 'אנג סו'", הצהרתי בנחישות.
"אין לך תקנה, הורביץ", נאנח הקונספירטור. "שנינו הרי יודעים שמדובר כאן בתוכן שיווקי, אבל אתה כהרגלך בטח תגיד לי שזה בסך הכול צירוף מקרים".
"חס וחלילה", התקוממתי. "הייתי אומר שמדובר כאן במצב לכאורי שבו בין שני מאורעות חסרי קשר עשויה להיווצר זיקה, שניתן להחשיב אותה למעניינת למדי".
ואם כבר זיקה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".
