אייל שני מגיש: מנה מדממת, עזת טעם, המשלבת אש חזקה, נגיעות של מלח ים, וארומה קלושה של דיוק בעובדות
דן בן-אמוץ המנוח היה אומר: מה שקרה אני לא לגמרי זוכר, ומה שאני זוכר לא לגמרי קרה. למה נזכרתי דווקא עכשיו במשפט הזה? תשמעו סיפור:
בשישי האחרון, כמעט שבע שנים אחרי שחטף מ"7 לילות" תחקיר קטלני (ר' באייטם הבא) העניק אייל שני ראיון נרחב לאותו מוסף ממש. אחרי שהחטיף לרושפלד והעליב את אנסקי, תיאר השף המחונן בשפתו הססגונית אירוע דרמטי שחווה במהלך שירותו הצבאי הקרבי בחיל הים. "פעם אחת יריתי על אנשים, מקרה מצער מאוד", סיפר שני. "יצאנו משארם, עברנו את מצרי טיראן, ומשם לכיוון אילת. מצביעים לי לכיוון מטרה ושואלים אותי אם אני מזהה. אמרו לי, תתכונן לירי אמת. אני רואה את הטיל, רואה את המטרה, ואני רואה אור. כמו מלא סיגרים באוויר. הייתה אנייה שקראו לה אגיס דימיטריוס, היא חדרה דרך מצרי טיראן, ממולכדת כולה בחביות נפץ, ונסעה לנמל הנפט של אילת במטרה לפוצץ אותו. אם היה מתפוצץ נמל הנפט של אילת, אולי הייתה הולכת אילת. אבל היו שם הרבה אנשי צוות, ואני יריתי טיל, ולא נשאר אף אחד".
המראיינים, רז שכניק ורביב גולן, שאלו את שני כמה אנשים מתו בעקבות ירי הטיל מצדו. "בסביבות 12", השיב השף, ומיד עבר לתאר את הצלקות שהותיר בו המקרה. "כשקורה לך דבר כזה, לעולם לא תנקה את זה. אני חושב שזה עשה לי עצב. אני חושב שזה עשה לי חמלה. ואני חושב שזה עשה לי את זה שאף פעם אני לא יכול להיות שמח עד הסוף. תמיד רובץ עליי משהו. זה על המצפון שלי. הטיל הזה הרג אנשים בגלל הכישרון שלי".
בסיפור המרתק של שני, שרובץ עליו עד היום, נתגלו די מהר סדקים קטנים, שלא לומר בולענים. תקרית חסימת אניית התופת אגיוס דמטריוס (ולא "אגיס דימיטריוס", כפי שאוית שמה בטעות ב"7 לילות") החלה ביום שבת, 30 בספטמבר 1978. מטרת המחבלים הייתה להתקרב בערב ראש השנה לחוף הצפוני של אילת הומה הנופשים, לשגר אליו רקטות מהאנייה ולאחר מכן לפוצץ את האנייה סמוך לחוף, כשעליה מאות קילוגרם של חומר נפץ, במה שאמור היה להיות מגה-פיגוע. למרבה המזל, תכניותיהם השתבשו. באותו יום זיהו ספינות חיל הים את האנייה החשודה זמן קצר לאחר כניסתה למפרץ אילת, וכאשר לא נענתה לקריאותיהם לעצור ביצעו לעברה ירי מבוקר. בעקבות הירי, הניפו אנשי הצוות דגל לבן. לוחמי יחידת השתלטות עלו לאנייה, פינו את המחבלים לחקירה ומיהרו לרדת ממנה מחשש להתפוצצות של חומר נפץ. רק לאחר מכן, כשהאנייה הייתה ריקה ממחבלים, השמידה ספינת חיל הים את אגיוס דמטריוס בירי פגזי תותח, ולא בירי טיל, כפי שתיאר שני. הסיפור המלא, כולל עדויותיהם המפורטות של כמה מהמעורבים, מפורט באתר משמר המורשת הימית. ב"ידיעות אחרונות", אגב, יכלו להימנע מפרסום פרטים לא נכונים, ולחסוך מאייל שני את האייטם הזה, אם היו בודקים בארכיון שלהם:
עו"ד הרצל שחף-קליג', מפקד ספינת הטילים אח"י רשף, שהטביעה את אגיוס דמטריוס, היה או לא היה?
"אכן הייתי מפקד אח"י רשף באותה תקופה. אם קראת את כל הפרטים באתר מורשת חיל הים, אתה בטח יודע שחיילי נחתת בפיקודו של סרן אבי רוטמן הם אלה שזיהו את הספינה. אחר כך הצטרפנו אני והחיילים שלי, הורדנו צוות השתלטות, איתרנו את כל מה שהיה על אגיוס דמטריוס ובסוף גם פוצצנו אותה בירי פגזי תותח 76 מ"מ, ולא בירי של טיל או טילים. לגבי אייל שני: אני אמנם צופה בתכנית 'מאסטר שף', אבל ממש לא מצליח לזכור אותו מהאירוע הזה. אני כן זוכר שלא שיגרנו טיל ושלא נהרג אף מחבל".
איתי רונן, קצין הנשק ומפקד צוות ההשתלטות של אח"י רשף באותו אירוע, מה אתה זוכר?
"הייתי אז סגן מפקד הספינה וקצין הנשק. באותו יום הוזעקנו מנואיבה לזירת האירוע, ושם פיקדתי על צוות ההשתלטות של הסטי"ל. כשהגענו למקום המחבלים כבר נכנעו ועמדו בחרטום הספינה עם ידיים למעלה. ירדתי עם צוות ההשתלטות לאנייה שלהם, ועברתי עם הקפטן על כל מדורי הספינה תוך כדי שאני מצמיד לו נשק לראש. כשפתחנו את המחסנים ראינו שכל הספינה מצוידת ברקטות וממולכדת במאות חביות חומר נפץ. בעקבות זאת קיבלנו הוראה לפנות במהירות את הספינה. ירדנו ממנה, ופינינו את כל המחבלים בסירת גומי. בכלל לא נשארו עליה מחבלים. אחר כך, כשחזרנו לסטי"ל, התנהל דיון אם להטביע את הספינה או לגרור אותה לשארם ולעשות הצגה מול כל העולם. בגלל שהיא הייתה ממולכדת הוחלט להטביע אותה בפגזי תותח 76 מ"מ. את השם אייל שני אני לא זוכר, אבל עברו כמעט 40 שנה, ואני לא זוכר כמעט אף אחד מהשמות שהיו על הסטי"ל כך שבהחלט יכול להיות שהוא כן היה איתנו. הטענה שלו על 12 הרוגים היא שטויות ברוטב עגבניות".
אייל שני, בוא נסכם: בניגוד למה שתיארת, לא הרגת מחבלים, לא ירית טיל והסטי"ל שלך לא הוזעק למשימה משארם אלא מנואיבה, אבל חוץ מזה, הכול די מדויק. תרצה להגיב?
"דן בן-אמוץ צדק באמירתו. ההווה בונה ללא הרף את מציאות העבר. כל מה שאמרתי היה נטוע בזיכרוני".
מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "כמו כל תבשיל טוב שיוצא ממטבחו של אייל שני יש בו פרודוקטים משובחים, תבלינים מצוינים, צילחות מושלם, והכול מלווה בארומה נפלאה שבה המציאות והדמיון לפעמים מתערבבים".
קטלתם אותי? אשמח להתראיין אצלכם
מה גורם לאדם, ש"ידיעות אחרונות" פירסם נגדו תחקיר נוקב ו/או סיקר אותו באופן שלילי מובהק, להחליט בחלוף הזמן להתראיין ו/או להעניק בלעדיות דווקא לעיתון שכל כך פגע בו? לאייל שני ולרביב דרוקר הפתרונים.
ומה משותף לשני ולדרוקר, חוץ מהעובדה ששניהם אורחים אהובים על מסך הטלוויזיה של משפחת הורביץ בדרום חולון? סוג של וריאנט תקשורתי לתסמונת שטוקהולם.
נתחיל באייל שני: בראיון בשישי האחרון ל"7 לילות" העניק השף, לאורך שבעה עמודים, ראיון מעולה. בין השאר, הוזכרה בו כתבת התחקיר שפורסמה נגד שני באותו מוסף ממש לפני כמעט שבע שנים. "שיטת הפוקצ'ה", זו הייתה כותרת השער ההוא של מוסף "7 לילות" ב-26 בנובמבר 2010, עם תמונתו של שני אחרי שעברה עיבוד מחשב עוין והפכה לדיוקן נגטיבי. התחקיר, של גבי בר-חיים וצח שפיצן, תיאר כיצד במקביל להופעותיו ב"מאסטר שף" שני סחב אחריו חובות של מיליונים, הרוויח סכומי עתק אך הכריז על משכורת של 6,000 שקלים בחודש, הסתיר הכנסות בשיטות שונות והותיר את האקסית עם חובות.
בתגובתו לאותו תחקיר הביע שני צער על שפגע בכל כך הרבה אנשים, אך חברו הקרוב ושותפו העסקי, שחר סגל, תקף באותם ימים בחמת זעם את "ידיעות" באלה המלים: "אין פה סיפור, לא עיתונאי ולא אחר. אייל שני פשט את הרגל לפני 12 שנה ויש פה לביבה מחוממת, אבל מה זה מחוממת. זו תת רמה של עיתונות מכל זווית שלא נסתכל. אני מבין שמתנהלת פה מלחמה בין גופי תקשורת עתירי כוח, שבמקרה הזה לא בוחלים בפגיעה באוכלוסייה אזרחית. לצערנו אנחנו האוכלוסייה האזרחית בסרט הזה".
אם להידרש לרגע לעולם הפסיכולוגיה (ויש שיגידו פסיכולוגיה בגרוש), בתסמונת שטוקהולם מזדהה החטוף עם שוביו ומפתח הזדהות נפשית עם מעשיהם. במקרה של שני, עולה מאליה השאלה מדוע במקום להימנע מלהתראיין לעיתון שלדברי חברו הקרוב פגע בו כל כך, מסיבות לא ענייניות, חזר השף כעבור שנים לשתף פעולה באופן מלא עם "7 לילות", פתח את לבו ואף תיאר בפרוטרוט כיצד החזיר את חובותיו.
שאלה זהה ניתן להפנות גם לרביב דרוקר, שהתראיין אף הוא לפני חודשיים למוסף "7 לילות". דרוקר, שזכה לצילום שער מהודר עם הכותרת המפרגנת "שומר הסף", סיפר ליהודה נוריאל לאורך חמישה עמודים כיצד מאיימים על חייו, איזה מידע וחומרים מביכים חיפשו חוקרים פרטיים עליו ועל אשתו, למה הוא דווקא ישמח שנתניהו יישאר בינתיים בבית בבלפור, ומדוע הצטער כשחברו עפר שלח פנה לפוליטיקה. בין השאר, הוזכרה בקצרה הכתבה שפורסמה נגד דרוקר באותו מוסף ממש, תשע שנים קודם לכן. "חפיף דרוקר", זו הייתה הכותרת (המרומזת) של מוסף "7 לילות" ב-8 באוגוסט 2008. באותה כתבה, של רז שכניק, צוטט בין השאר "בכיר בערוץ 10", שהביע זלזול בדרוקר. "הוא פנה אלינו והציע את אחד הרעיונות המוזרים בתולדות הערוץ, שמעיד מה הוא חושב על עצמו", אמר הבכיר מערוץ 10 בכתבה. "אף שמעולם לא עסק בטלוויזיה, ולא היה לו רקורד בעריכה ובהגשה, הוא הציע להגיש ולערוך תכנית יומית שתתעסק כל פעם בנושא אחר. פעם בספורט, פעם בפוליטיקה, במשפט, כלכלה, עסקים ותקשורת. הנימוק שלו היה: 'אני מומחה בכל הדברים'. זה היה מגוחך. האיש לא הבין את המורכבות של התעשייה".
דרוקר, מצידו, הגיב באותם ימים בבלוג שלו לכל הטענות שהועלו בכתבה, השתלח ב'ידיעות' ואף חשף את זהותו של אותו בכיר אנונימי מערוץ 10. "לבכיר (המצוטט בכתבה) קוראים שילה דה-בר, אז ראש מערכת החדשות בערוץ 10, והיום עורך 'ידיעות אחרונות', ומי שפיתח לעצמו מיומנות בסוג הזה של כתבות נקם", כתב. בהמשך הגיש דרוקר נגד "ידיעות" תביעה עוצמתית בקול תרועה רמה שהסתיימה כעבור שנתיים בקול ענות חלושה. במסגרת הפשרה, סוכם כי דרוקר ימשוך את תביעתו והעיתון יפרסם הודעה לפיה הוא אינו מטיל דופי ביושרה האישית והמקצועית שלו.
דרוקר ושני, אגב, לא לבד. לפני כמעט ארבע שנים הוזכרה כאן רשימה של ידוענים – שרון גל, אילן רבינוביץ', בר רפאלי, מרגלית צנעני, צביקה פיק, יולי תמיר ועוזי ארד (אפשר להוסיף גם את אריה דרעי) – שלקו אף הם בסוג של תסמונת שטוקהולם תקשורתית. כולם בחרו להתראיין בהרחבה ל"ידיעות" למרות שהעיתון שחט אותם בעבר בתחקירים נוקבים ו/או כתבות קטלניות. במכתב טרחני במיוחד, אפילו יותר מבדרך כלל, ששלחתי לדרוקר במרץ 2014, תהיתי האם הולך ומתקרב היום שבו גם הוא יצטרף לרשימה המכובדת הזו ויעניק ראיון נרחב לאחד ממוספי "ידיעות". "אשמח מאוד לראיון מפרגן באחד ממוספי 'ידיעות'. איכשהו, יש לי תחושה שזה לא יקרה בקרוב", השיב אז דרוקר. תראו איך שהזמן רץ.
רביב דרוקר, תרצה להגיב?
"אני אשמח להתראיין בכל אכסניה שאהיה משוכנע בהוגנות שלה. די דומה למה שאמרתי לך ב-2014. הערכתי אז שזה לא יקרה בקרוב ואכן עברו שלוש שנים. יהודה נוריאל מוכר לי ככתב הגון ולא היססתי לדקה כשהוא הציע לראיין אותי. אני באמת מנסה להבין, בלי קנטרנות, את הבעיה שבכך. האם הייתי אמור לסרב להצעה מכיוון שעשר שנים לפני כן, העיתון עשה כתבה שנתפסה בעיניי ככתבת חיסול לא עניינית?".
אייל שני, למה בחרת להתראיין דווקא לעיתון שפירסם עליך תחקיר קשה כל כך?
"ובסוף, באותו חלל בשטוקהולם שבו התרחשה תסמונת שטוקהולם, שוכנת היום חברת ההלבשה ance, אולי מותג התוכן הגדול ביותר של עולם האופנה היום. אני איש אופטימי שמאמין בשינוי, בהתפתחות ובטוב. אינני נוטר טינה לאדם ולא לחברה מסוימת, ובסוף 'ידיעות אחרונות' הם אלה שזקוקים לי כל כך כשעולה בהם רצון לחזור אל העולם של עיתונות אמיתית וכנה, לעשות כתבה של תוכן עמוק, אותנטי ומרגש. אז איך לא אתרום להם כשרצונם בזה. ישו אמר פעם: סלח להם אלוהים, הם לא ידעו".
מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "לא תסמונת שטוקהולם, אלא תסמונת 'ידיעות': גם מרואיינים שלעיתים חשו שנפגעו מכתבה ב'ידיעות אחרונות' בסוף מבינים שמדובר בעיתון רציני, הגון והוגן. העיתון האמיתי היחיד שנותר בישראל ושאם אתה לא שם אתה לא קיים".
הכול כלול, גם החפיפניקיות (2)
בשבוע שעבר פורסם כאן אייטם על כתבה בעייתית ששודרה בתכנית "הכול כלול" בערוץ 10. תזכורת: תחת הכותרת "תיעוד מיוחד" שלחה מערכת התכנית שלושה תחקירנים לשלושה בתי חולים שונים עם תלונות על כאב ראש, וביקשה לבדוק מי מהם קיבל טיפול מהיר יותר. למרות שכל שלושת התחקירנים הוצגו כבריאים, התברר כי לאחת התחקירניות שנשלחו יש עבר רפואי מסוים (שאינו קשור לריטלין). אותה תחקירנית נזקקה בעבר לאשפוז, ולמרבה התימהון בית החולים שבו היא אושפזה הוא אותו בית חולים שאליו ניגשה במסגרת הכתבה, כשהיא מוגדרת כ"צעירה בריאה".
השבוע נרשמה התפתחות רטרואקטיבית בעלילה. מתברר שב-21 באוגוסט, חודש ועשרה ימים לפני כתבת חדרי המיון, שודרה ב"הכול כלול" כתבה אחרת על "תעשיית הריטלין", שהראתה איך ניתן להשיג את התרופה באופן לא חוקי. אחרי הכתבה ראיינה מגישת התכנית, סיון כהן, צעירה בהצללה, שהוצגה כמי ש"התמכרה לריטלין בגיל 18, והיום, כשש שנים אחרי, לא מצליחה להיגמל מהכדור". כהן דיווחה כי "בין הספקים שלה נמצאים גם רופאים בכירים שמוכרים לה את התרופה בניגוד לחוק". מיהי המכורה לריטלין שלא מצליחה להיגמל? ובכן – הפתעה הפתעה – מדובר באותה תחקירנית שנשלחה מטעם "הכול כלול" לבית החולים עם כאבי ראש מדומים.
וכעת למלכוד: אם מערכת "הכול כלול" החליטה לשלוח לבית חולים תחקירנים עם סיפור מומצא של כאב ראש – מדוע שהצופים יאמינו לתכנית שהתחקירנית שרואיינה בה אכן מכורה כעת לריטלין? ואם התחקירנית שרואיינה בהצללה אכן מכורה לריטלין – מדוע היא הוצגה כצעירה בריאה בבקשת התגובה לכתבה על חדרי המיון? ובכלל, האם ראוי לראיין תחקירנית בהצללה מבלי ליידע בכך את הצופים?
בערוץ 10 נמנעו מלהגיב.
זו ההזדמנות לפנות לקוראי "מי נגד מי": אנא קחו דוגמה מהטוקבקיסט המוצלל, שהגיב פה בשבוע שעבר, ושבלעדיו כל האייטם הזה לא היה נולד:
המען לפניות: aviv.hurvitz@mako.co.il.
הפוך שלדי, הפוך: בועז ביסמוט VS רון ירון
בראשון בערב חשף עמית סגל במהדורה המרכזית של חדשות 2 כי נתניהו מקדם את הורדת אחוז החסימה מחשש לאיבוד קולות בימין. יו"ר ש"ס, אריה דרעי, הגיב בחריפות לרעיון. למחרת, יום שני, כרך "ידיעות אחרונות" בעמוד הראשון את הצעת החוק לאסור על חקירת ראש הממשלה עם תגובת דרעי ליוזמה החדשה של נתניהו:
גם "מעריב", בכותרתו הראשית, עסק בתגובתו של דרעי ובהצעה המבקשת למנוע חקירת ראש ממשלה מכהן:
"הארץ" אמנם חשף בכותרתו הראשית כי ישראל העבירה נשק לצבא בורמה בזמן הטיהור האתני, אבל גם הוא לא נמנע מלתת הפניה בעמוד הראשון ליוזמה של נתניהו ולמשבר עם דרעי:
ומה לגבי "ישראל היום"? שם דווקא בחרו בכותרת שעושה נעים לראש הממשלה:
באותו בוקר סקר רזי ברקאי בתכניתו "מה בוער" את כותרות העיתונים, והעניק לעורך "ישראל היום", בועז ביסמוט, המגיש השותף שישב לצידו באולפן, את התואר "העורך הכי אופטימי". ביסמוט ביקש לתקן. "אולי הייתי מנסח את זה קצת אחרת, ואומר: 'מולי יושב הבוקר העורך הכי מציאותי'", אמר. "אתה יודע, יש לנו פובליציסט בעיתון, קוראים לו דרור אידר, ופעם הוא כינה את אותם אלה האחראים על אותן כותרות שהזכרת קודם, לא אצלנו, כאל מקהלת העורבים, כי כל בוקר את קם ואתה רואה 'רע', 'רע', 'רע'. ואז אתה יוצא החוצה, ובאמת אתה מסתכל ותוהה, כי על פי העיתון אולי אנחנו בעצם חיים עכשיו בקונגו, בעידן קאבילה. לא הבן, אלא האבא, לא עלינו. אז עם כל הכבוד, אתה יודע, קצת פרופורציות".
בהמשך חידד עורך "ישראל היום" את מסריו נגד המתחרים. "אם כבר הזכרת עיתונים אחרים, הרי שהרמת לי להנחתה", ציין. "באמת התעוררתי הבוקר ופתחתי את 'ידיעות אחרונות'. אתה יודע, מצחיק, אומרים שאני ביביתון, אבל תסתכל: שישה עמודים, אובססיה... אני אוהב כאשר אין איפה ואיפה. הזכרת כותרות? אז אותו עיתון שהיום אומר 'איבדו את הבושה', כאשר הוגש כתב אישום נגד ראש ממשלה פירסם הפניה בגודל של בול".
ביסמוט התכוון, כמובן, לעמוד השער של "ידיעות" ב-31 באוגוסט 2009, למחרת יום דרמטי במיוחד שבו הוגש לראשונה בהיסטוריה כתב אישום פלילי נגד ראש ממשלה בישראל. כך נראו אז העמודים הראשונים של ארבעת העיתונים (שרק אחד מהם נמנע מלפרסם את כתב האישום בכותרתו הראשית):
מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "כמה פעמים עוד אפשר למחזר את הסיפור עם הכותרת הזו? אבל אם לך מותר, אז גם אנחנו ניאלץ למחזר ולהציג שוב לקוראיך מקצת מהכותרות הראשיות שהתפרסמו ב'ידיעות אחרונות' בנוגע לפרשות אולמרט ואשר סותרות לחלוטין את התזה שלך. ובשולי הדברים, נציין כי תמוה שגלי צה"ל, שהיא תחנת רדיו ציבורית, נותנת לעורך החינמון במה קבועה כ'מגיש אורח' ושאותה הוא מנצל שוב ושוב למתקפה על מתחריו הישירים".
בועז ביסמוט ורזי ברקאי נמנעו מלהגיב.
מי שלא רצה להרחיק מסתננים כפרויקטור – ירחיק אותם בכותרת הראשית
גם למחרת, בשלישי, הציג "ישראל היום" סדר יום שונה במקצת. "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ" מיקמו באותו יום בחלק העליון והבולט של העמוד הראשון את נאומו של הנשיא ריבלין נגד ניסיונות הממשלה לפגוע בדמוקרטיה. "ישראל היום", לעומת זאת, בחר למקם את הדיווח הזה בחלקו התחתון של העמוד הראשון, וכדי לשמור על האיזון שיבץ בו הפניות לשני מאמרים שונים בתכלית: אחד נגד ריבלין (של אמנון לורד) ואחד בעד נתניהו (של ערן בר-טל). מעל להפניות הללו התנוססה כותרת ראשית בלעדית והישגית:
הידיעה על ההסכם שיאפשר לגרש מסתננים הייתה מקיפה ונרחבת, ותפסה את עמודים 2-3. לא מאוד מפתיע, לאור העובדה שהנושא אינו זר לעורך "ישראל היום", בועז ביסמוט.
בועז ביסמוט נמנע מלהגיב.
השמועות על מותו היו מוקדמות
איך חיסל אתר "הארץ" באנגלית אישיות ציבורית מוכרת בטרם עת? להלן הפרטים: בשישי שעבר הזכיר הפרשן הפוליטי של "הארץ", יוסי ורטר, אירוע פנתיאוני מהעבר. "יו"ר מפלגת המרכז ז"ל, איציק מרדכי, בא לחלות את פניו של הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש"ס, בעיצומה של מערכת הבחירות ב-1999", תיאר ורטר. "הוא ליטף את זקנו האפור של המרן והצמיד את אצבעותיו לשפתיו בחרדת קודש. האקט הזה עורר קבס אצל רבים ממצביעיה המיועדים של המפלגה והבריח אותם לישראל אחת בראשות אהוד ברק ולשינוי של טומי לפיד".
עד כאן ורטר בעברית. עורכי אתר "הארץ" באנגלית, כמדי שבוע, תרגמו את פרשנותו של ורטר, אך במקום להצמיד את ה"ז"ל" למפלגת המרכז, הצמידו אותו לשמו של איציק מרדכי (טעות שלא תוקנה עד למועד כתיבת שורות אלה, ביום חמישי). ככה זה נראה:
עורך אתר "הארץ" באנגלית, אבי שרף, תרצה להגיב?
"תודה".
מה קורה בברצלונה? הבה נתעדכן מכתבנו בלונדון
במורד הגרון מתחלקת מועקה, אבל אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"תגיד לי, הורביץ", הוא הקשה. "מה פחות גרוע לדעתך, מציאות מדומה או טפט?".
"לא יודע", התחבטתי. "אולי טפט של מציאות מדומה?".
"מצחיק מאוד", נחר הקונספירטור. "רוצה שתי דוגמאות?".
"למה לא", הסכמתי.
"אז בוא נתחיל בטפט", הציע הקונספירטור. "קראת את הריאיון עם מיקי גיצין, מנכ"ל הקרן החדשה, שפורסם ב'מוסף לשבת' לפני שלושה שבועות?".
"לא זכיתי", אמרתי.
"לא נורא", המהם הקונספירטור. "מה שהיה קצת משונה בכתבה על מיקי הוא התמונה הבאה, בשילוב עם הכיתוב שמתחתיה".
"מה משונה בזה", התפלאתי. "בסך הכול רואים את מיקי בחגיגת הבר מצווה שלו בכותל, כמו אלפי ילדים ישראלים אחרים לפניו ואחריו".
"נכון, רק שזה לא הכותל מאחוריו, אלא טפט", פסק הקונספירטור.
"אתה בטוח?", פקפקתי.
"למה שלא תעשה עבודה עיתונאית בסיסית ותתקשר למיקי?", התעצבן הקונספירטור.
מיקי גיצין, חגגת בר מצווה בכותל, או שבסך הכול הצטלמת ליד טפט?
"אתה רציני? ברור שזה לא הכותל. זו תמונת בר מצווה כזו בסטודיו שההורים שלי שלחו אותי להצטלם בו".
מיהרתי לחזור לקונספירטור. "אתה רואה?", הוא צהל. "וזה עוד לא הכול".
"מה עוד?", התעניינתי.
"יש גם מציאות מדומה", הזכיר הקונספירטור. "זוכר שבאותו שבוע נשיא קטלוניה נאם בפרלמנט, וכל אירופה הייתה לחוצה מזה שהוא יכריז על עצמאות?".
"במעורפל", גמגמתי.
"חבל מאוד", קטע אותי הקונספירטור. "כי באותו יום כל המהדורות המרכזיות נפתחו בדיווחים על הנעשה בספרד. לחדשות 10 היה נציג מחוץ לפרלמנט הקטלוני, אבל בחדשות 2 השתדלו לטשטש את העובדה שאלעד שמחיוף בכלל לא נמצא בברצלונה".
"מה הם עשו?", התעניינתי.
"מה שתמיד עושים בפעמים שבהן אלעד לא באמת נמצא במוקד האירועים, אבל רוצים שהצופים יחשבו שכן: יונית מיהרה להציג אותו כ'שליחנו לאירופה'".
"נו, אז מה הבעיה?", התקשיתי להבין.
"אתה יודע שכבר נמאס לי להאכיל אותך בכפית, הורביץ?", התפרץ הקונספירטור. "הבעיה היא שהמכוניות מאחורי שמחיוף, עם ההגה בצד ימין, ולא בצד שמאל כמקובל גם באירופה וגם בספרד, והרחוב הלונדוני הטיפוסי שמאחור אלעד, הסגירו מיד שהוא מדווח מהאי הבריטי, מרחק של יותר מ-1,100 קילומטר בקו אווירי מברצלונה. הנה, תסתכל:".
"אולי במקרה הזה כבר היה עדיף לשים טפט של ברצלונה", הרהרתי בקול רם.
"ואולי כדאי שלא תזניח שוב את עבודתך העיתונאית ותיקח תגובה מחדשות 2", הציע הקונספירטור .
מחדשות 2 נמסר: "מעולם לא ניסינו לייצר מצג שווא לפיו לכאורה שמחיוף נמצא בברצלונה. כל כיתוב של שידור ישיר ניתן כאשר הופיעה וויזואליה שהגיעה בשידור ישיר מברצלונה. בפריים של שמחיוף אפשר היה להבחין בקלות שמדובר בלונדון, מקום מושבו ומגוריו של שליחנו באירופה. בקיצור הורביץ, אתה חייב להגדיל את המספר במשקפי הראייה".
ואם כבר משקפיים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור הקודם: מי חזה בן זכר לשרית חדד?
mako תרבות בפייסבוק