בבת עיני
האם "ידיעות אחרונות" ממשיך לאתרג את יו"ר ההסתדרות לשעבר ויו"ר ההתאחדות לכדורגל בהווה, עופר עיני? לא מן הנמנע שייתכן שכן.
ביום חמישי האחרון חשף תומר ורון מ"כלכליסט", בידיעה בלעדית ששובצה בתחתית העמוד הראשון, כי מנהיג הפרולטריון עיני נשכר על ידי הנהלת בנק דיסקונט כדי לייעץ לה במשא ומתן מול העובדים. עד מהרה זכה האייטם לפולואפים נרחבים במרבית כלי התקשורת, ועיני נתקל בביקורות קשות, גם ברשתות החברתיות. באותו יום, בשעות הערב, הקצה "גלובס" עמוד לנושא עם ידיעה בולטת ופרשנות צולפת של סטלה קורין-ליבר. למחרת, ערב יום כיפור, פרסם "ישראל היום" ידיעה תחת כותרת הגג הביקורתית "חצה את הקווים?", ואילו "דה מרקר" הקדיש לעיני הפניית שער ועמוד שלם עם מילים חריפות של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, מיקי רוזנטל ושלי יחימוביץ'. "מעריב השבוע" הצטרף גם הוא לחגיגה ופרסם במוסף "מעריב גלובס" את האייטם שהופיע ב"גלובס" ערב קודם לכן. אף אחד מהעיתונים, אגב, לא טרח לתת לסקופר ורון ולעיתונו "כלכליסט" קרדיט (אבל לסטנדרטים הירודים האלה כבר התרגלנו למרבה הצער).
במהלך השבוע החולף המשיכו כלי התקשורת ללוות את חציית הקווים של עיני ולסקר בהרחבה את הביקורת כלפיו. העיתון היחיד שעד למועד סגירת טור זה (יום שלישי לפני הצהריים) לא פרסם ולו מילה אחת לרפואה בנושא הוא דווקא האח הגדול במשפחה, "ידיעות אחרונות". ומה באשר לשאר המדיות בקבוצת "ידיעות"? ובכן, ב-ynet שאבו אייטמים מאתר "כלכליסט", ואילו ב"כלכליסט" נהגו באופן משונה במקצת: למעט הסקופ הראשוני, שהופיע בעיתון בהיקף מצומצם (ידיעה ניטראלית בת 95 מילים, אבל מי סופר?) לא פורסמה בהמשך בעיתון המודפס שום ידיעת פולו-אפ נוספת על עיני. לא ממש התנהגות רווחת בכלי תקשורת שחתום על חשיפה מהדהדת. באתר "כלכליסט", לעומת זאת, בהחלט הופיעו פולואפים.
ההתעלמות של "ידיעות" מחציית הקווים של עיני אינה הפעם הראשונה שבה יו"ר ההסתדרות לשעבר זוכה לפינוקים ברחוב מוזס 2. בכנס התנועה לחופש המידע שנערך ביולי 2012, חשף איתן כבל כיצד ב"ידיעות" גנזו תחקיר על עיני, והוסיף כי צעד זה נעשה בגלל אינטרסים של צמרת העיתון. לפני כחודשיים, עם מינויו ליו"ר ההתאחדות לכדורגל, העניק "ידיעות" תשורה לעיני: שער יוקרתי וכתבה מלקקת במוסף הספורט, עם הכותרת הנוקבת "הבולדוזר מתחיל לעבוד". גם כבל, אגב, חצה מאז את הקווים ויזם הצעת חוק שעשויה לקדם את האינטרסים הכלכליים של "ידיעות".
עופר עיני, איך אתה מסביר את זה שרק "ידיעות אחרונות" לא פרסם מילה אחת של ביקורת על המעבר שלך לייצג את בנק דיסקונט מול העובדים? יכול להיות שמישהו שם שומר עליך?
"אני דובר של 'ידיעות', נראה לך? תפנה ל'ידיעות'".
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
הציטוט מול המציאות: צבר שנולד בברלין
הציטוט: "הוא היה הישראלי היפה. הצבר ואיש הסיעה שמקורביו מודים היום שקשה להם מאוד עם האובדן וגם קשה להם להאמין איך הספיק כל כך הרבה ב-86 שנותיו" (דודי נסים, כתב ערוץ 1, סופד לראש עיריית תל אביב לשעבר, שלמה להט, במהדורת החדשות של מוצאי יום כיפור. הקטע הרלוונטי נמצא כאן, מדקה 9:40).
המציאות: צבר, כידוע, היא מילת סלנג ליהודי שנולד בישראל. שלמה להט (צ'יץ') לא היה צבר, כי אם יקה. הוא נולד בשנת 1927 בברלין. רק כשהיה בן שש, על רקע עליית הנאצים לשלטון, הגיע לישראל עם הוריו. ותודה לסילבי קשת, שקלטה את השגיאה, העלתה לפייסבוק תוך מחמאות חמות לכתב ("איזה אידיוט") ואפילו חלקה מעט מזיכרונותיה עם צ'יץ' ("כשהייתי נתקלת בו אחרי שפרש, בהפגנות, היינו מתקשקשים בגרמנית המחלידה שלי").
דודי נסים, תרצה להגיב?
"אני מציע לך לפנות למערכת".
נעלבת מהכינוי "אידיוט"?
"אני לא מגיב. תעשה מה שאתה צריך".
סדק באמינות
הנה אירוניה לא בלתי גרועה: בערב ראש השנה פרסם מבקר המוסיקה של "הארץ", בן שלו, ביקורת שלילית למדי על "סדקים", הדיסק החדש של אביב גפן. הכותרת לטור, שהופיע במוסף "גלריה", הייתה "סדק באמינות", אבל בסופו של יום התברר כי סדק באמינות (שלא לומר בקע) יש לזקוף דווקא לחובת הביקורת של שלו. אבל נתחיל, כרגיל, מהאמצע:
הטור של שלו נפתח בביקורת צוננת על "הייתי שר לך", שאותו מיקם כ"שיר השני באלבום". בהמשך הביע המבקר תמיהה על כך שהשיר "הבית עם האור" שובץ בתחילת האלבום. "מה גרם לגפן לפתוח את האלבום דווקא עם שיר על ניצול שואה שהוא זוכר מילדותו?", תהה שלו. "שיר לא רע, אבל הוא בא משום מקום, לא קשור לכלום, אין לו המשך בשירים הבאים, ונדמה שמטרתו העיקרית היא להשרות כובד ויגון על פתיחת האלבום. מה העניין?".
רגע השיא נרשם לקראת סוף הטור. שם היו לשלו כמה מילים חמות על האלבום, שעד מהרה הפכו למקלחת קרה. "השיר הכי יפה ב'סדקים' מסתתר ברצועה הלפני אחרונה", כתב. "קוראים לו 'שיר לעמליה'... הלחן יפהפה ורך ומפתיע, ומפתיעה ויפה לא פחות הצניעות הלא אופיינית של גפן, שתופס את העמדה הצדדית של המתבונן. זה שיר קלאסי לסיים איתו אלבום, אך אבוי, זה לא השיר שחותם את 'סדקים'. קבלו את 'תמיד זה נגמר בדמעות', אחד השירים הגרועים שגפן כתב אי פעם".
יומיים לאחר פרסום הטור ב"גלריה", הוא הועלה לאתר "הארץ". תגובות אחדים מהטוקבקיסטים חשפו עד מהרה את גודל הפדיחה. "הייתי שר לך" הוא לא השיר השני באלבום, אלא הראשון; "הבית עם האור" הוא לא השיר שפתח את האלבום, כי אם השביעי בסדר השירים; "שיר לעמליה" דווקא לא הסתתר ברצועה הלפני אחרונה, כי אם השמיני מתוך עשרה שירים בדיסק; ו"תמיד זה נגמר בדמעות" אינו חותם את האלבום, אלא ממוקם שישי. "בן שלו, כנראה ששמעת קבצי שירים מסודרים לפי סדר האלף בית", כתבה הטוקבקיסטית "אחת". "מביך מאוד לקרוא ביקורת על האלבום כאשר המבקר לא מודע לסדר השירים". ואילו הטוקבקיסט "דקדקן" עקץ: "אם אתה רוצה להציג ביקורת עניינית שבחלקה מתבססת גם על סדר השירים באלבום, תעשה לפחות איזה דאבל-צ'ק כי יש מצב שקיבלת דיסק צרוב מהטיילת באילת".
שישה ימים תמימים לאחר הופעתו של הטור פורסמה ב"גלריה" הבהרה, וגרסתו האינטרנטית נערכה מחדש. גפן דווקא יצא מורווח מכל הסיפור: בשל השיפוצים לביקורת נעלמה ממנה הקטילה לשיר "תמיד זה נגמר בדמעות".
בן שלו, זה נגמר בדמעות? אביב גפן פנה אליך?
"אכן, פדיחה מביכה ואני כמובן מצטער עליה. אביב גפן לא פנה אליי וגם לא נציג מטעמו. לא שמתי לב שהביקורת על השיר הגרוע הוסרה. זה קרה בלהט התיקונים".
מכוניות מתנגשות
האם האירוע המוטורי "פורמולה ירושלים", שנפתח ביום שני האחרון ונמשך יומיים, הוא תצוגה מרהיבה של מכוניות מרוץ המצדיקה סיקור נרחב בעמודי החדשות של העיתונות היומית, או דווקא שיעמומון די גדול שאינו ראוי למילה מודפסת אחת? תלוי, כמובן, לא רק איזה עיתון שואלים, אלא גם מתי בדיוק (באיזו שנה) מפנים את השאלה הזו ל"ידיעות אחרונות" ו/או ל"ישראל היום".
ביום שני האחרון, מועד פתיחת "פורמולה ירושלים", הקדיש "ידיעות" לאירוע הפניית ענק על פני כשליש מהעמוד הראשון ואת רוב כפולת האמצע. "המנועים מגרגרים ברעם עמום, הנהגים עטויי הקסדות דרוכים מאחורי ההגה, ואז ניתן האות – ומכוניות המרוץ מזנקות קדימה בשאגה אדירה וגומאות את המסלול במהירות מסחררת", התפייטו אודי עציון ודני אדינו אבבה בפתיח של האייטם. למחרת שוב הופקעה רוב כפולת האמצע לטובת אייטם נוסף של עציון, נרגש לא פחות.
הסיקור המתפעם הזה הוא חלק מקמפיין נרחב של "ידיעות" לקידום המרוץ שנמשך לאורך כל השבוע החולף. בשלישי שעבר פורסם ב"ממון" ראיון עם ג'ודי שכטר, לשעבר אלוף פורמולה 1; כעבור יומיים הופיעה בשער האחורי תמונה של שתיים ממכוניות המרוץ לאחר שנפרקו בנמל אשדוד וכן פורסמה ב"ממון" כתבה על הנהגים הישראלים שמשתתפים באירוע; ביום ראשון האחרון הוקדשה כפולת האמצע של "24 שעות" לנשים שלוקחות חלק במרוצי מכוניות; למחרת, במקביל להפקעת כפולת האמצע לטובת האירוע המוטורי, כיכב ניר ברקת, ב"חמש קטנות", המדור היומי של "24 שעות". מתוך חמש השאלות שהופנו לראש עיריית ירושלים – ארבע עסקו ב"פורמולה 1" ורק האחרונה שימשה עלה תאנה זערורי ונגעה לגינוי האמריקאי לתכניות הבנייה בגבעת המטוס.
קצת יותר משנה חלפה, ותמונת המראה התהפכה. תרם לכך מן הסתם גם המהפך ביחסים בין "ידיעות" לבין ניר ברקת. באפריל 2013, נזכיר, החליטה מועצת עיריית ירושלים, ביוזמת ברקת, להעניק את תואר "יקיר העיר" לשלדון אדלסון, המו"ל של "ישראל היום", מה שבוודאי לא הסב אושר לראשי "ידיעות". כעבור תשעה ימים חנך אותו ברקת מחלף בירושלים על שם אביו המנוח של בנימין נתניהו, הסדין האדום של "ידיעות". במקביל החליטה אז עיריית ירושלים כי החסות הראשית למרוץ הפורמולה 1 תהיה של "ישראל היום". "ידיעות", מנגד, פינק באותה תקופה באייטמים אוהדים את משה ליאון, יריבו של ברקת בקרב על ראשות העירייה. עם זאת, שלושה שבועות אחרי הבחירות המוניציפליות, כבר נפתח דף חדש בין "ידיעות" לברקת.
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב, אולם גורם בעיתון מסר: "בעיריית ירושלים הבינו את מה שהיטיב כל כך לנסח אחד מפצועי צה"ל, כשהתבקש על ידי דובר צה"ל להתראיין לחינמון. הקצין אמר: 'אותי לא יחלקו בחינם', והלך להתראיין ב'ידיעות אחרונות'".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
ב"הארץ" ממשיכים למות אשכנזים ביתר שאת
את סוף תשע"ד בחר "הארץ" לציין (בין השאר) בפרויקט סיכום שנה מהודר ודיגיטאלי של "אחרי מות". מדובר במדור ההספדים הוותיק, שמצטיין בביוגרפיות קצרצרות של אישים, לא תמיד כאלה המוכרים לציבור הרחב, שהלכו לעולמם. עופר אדרת, בעל המדור, קידם אותו במהלך ראש השנה בדף הפייסבוק שלו, ובצדק, באמצעות לא פחות מעשרה שיתופים שונים. הזדמנות מצוינת לחזור ולבחון כמה מהמתים ששולבו בפרויקט הדיגיטאלי הם ממוצא מזרחי. אבל קודם כל, כמובן, תקציר הפרקים הקודמים:
בשעתו (כלומר נובמבר 2012. איך שהזמן רץ) פרסם אדרת פוסט, שבו תיאר כיצד זמן קצר לאחר שקיבל על עצמו את המשימה לכתוב את "אחרי מות", הבין שמדובר בחבית חומר נפץ בכל הקשור לשד העדתי. "לא עבר שבוע מאז כניסתי לתפקיד, עד שתיבת האימייל, תיבת הדואר והתא הקולי שלי התמלאו בפניות של קוראי 'הארץ' נאמנים ומסורים", כתב. "כולם פותחים את סוף השבוע בקריאת המדור, ומברכים עליו. אבל יש להם בעיה אחת קטנה. כפי שניסח זאת אחד הבוטים שבהם: 'אצלכם, ב'הארץ', מתים רק אשכנזים'".
בהמשך הפוסט פירט אדרת כיצד החל לפעול כדי לנסות ולשנות את המאזן העדתי של "אחרי מות". אלא שבבדיקה טרחנית למחצה שערכתי שלושה חודשים אחרי שאדרת התחיל לכתוב את הטור התברר ששיעור המתים ממוצא מזרחי שהוא כתב עליהם נותר נמוך מאוד, ועמד על עשרה אחוזים בלבד. "מוקדם מדי, רק התחלנו", אמר לי אז אדרת בתגובה. "מה שאני הולך לעשות זה ליצור קשר עם ארגונים של יוצאי לוב ומרוקו למשל כדי להביא יותר לידיעתם את הנושא הזה. זו תכנית העבודה שלי ל-2013". שמחתי לשמוע, אבל בתום שנת 2013, כשבחנתי בטרחנות אופיינית את פועלו, התברר שרק 11 אחוזים מהנפטרים שאדרת כתב עליהם בשנה האזרחית שחלפה הם ממוצא מזרחי. למרבה המבוכה, גם סם בן-שטרית, יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, וגם מאיר כחלון, יו"ר ארגון יוצאי לוב, סיפרו אז שאדרת לא פנה אליהם מעולם.
עשרה חודשים חלפו מאז הבדיקה הקודמת, והנה בראש השנה האחרון הושק הפרויקט הדיגיטאלי של "אחרי מות". האם בכל זאת, בדרך נס, שיעור המזרחיים במדור סוף סוף עלה במעט? ובכן, אל תעצרו את נשימתכם. אלה התוצאות: מתוך 27 הנפטרים שנכללו בפרויקט, 23 נפטרים (85.2 אחוזים) נולדו בארצות אשכנז או שהם ממוצא אשכנזי, שני נפטרים (7.4 אחוזים) הם ממוצא מזרחי, ואילו השניים האחרים (7.4 אחוזים) הם בני ארצות אחרות. מסקנה: הדרך לתיקון האפליה העדתית ב"אחרי מות" עדיין ארוכה.
עופר אדרת, האם לדעתך ניתן לומר שנכשלת בניסיונך לשנות את המאזן העדתי של "אחרי מות"?
"אין תגובה".
דברים בשם אומרם (1): סילבי קשת VS רזי ברקאי
רזי ברקאי מתראיין ב"מקור ראשון" ומכריז כי התפכח מהרומנטיקה של השמאל.
מעולם לא חשדתי בו בשמאלנות רומנטית. כל פעם שיש משבר כלשהו, מלחמה או מבצע, השדרן הזה מוצא את מפלטו בפטריוטיות דוהרת.
הוא נפוח, חסר נימוס, פונה אל מרואייניו, שרים ופרופסורים, בשמותיהם הפרטיים.
כל פעם שאני מאזינה לו אני שואלת כמו במערכון של "לול": מה הוא צועייק?
נדמה שכל גל"ץ עושה ימינה פנה! אבל תמיד יהיה לי רינו צרור.
(סילבי קשת בדף הפייסבוק שלה, 3.10.2014)
רזי ברקאי, תרצה להגיב?
"אני מחבב את סילבי ולא מגיב מעבר לזה".
דברים בשם אומרם (2): חיים לוינסון VS חזי שטרנליכט
אז התועמלן הכלכלי של "ישראל היום", חזי שטרנליכט, פרסם היום מאמר תגובה לעניין ברלין, בו טען שהחיים בברלין לא כאלה גן עדן.
בין היתר כתב "הרי יום יבוא ומי שיורדים כעת בקול תרועת המילקי הזול בברלין, יצטרכו למשל שירותי רפואה במחירים סבירים, כאלה שיש בישראל, למשל... הרי יום אחד רבים מבניהם יעמדו בתור לחזור הביתה. יבקשו ליהנות מהטבות 'תושב חוזר' למיניהן. ובוודאי שירצו לצרוך בתכיפות (כי הגיל יעשה את שלו) את שירותי הבריאות הזולים והאיכותיים שמציעה ישראל'".
מספר רופאים (לאלף איש): גרמניה – 3.96. ישראל – 3.25.
בתי חולים (למיליון איש): גרמניה – 40. ישראל – 10.
מיטות (לאלף איש): גרמניה – 8.34. ישראל – 3.1.
מכשירי CT בבתי חולים (למיליון איש): גרמניה – 18. ישראל – 8.
הוצאה של הסקטור הפרטי על בריאות: גרמניה – 22 אחוז. ישראל – 36 אחוז.
הוצאה ממשלתית על בריאות לנפש (בדולרים): גרמניה – 4,616. ישראל – 2,239.
הוצאה על בריאות כאחוז מהתוצר: גרמניה – 11.3. ישראל – 7.5.
הייתי יכול להמשיך עוד שעות אבל נראה לי שגם שטרנליכט מבין, שאם לא יבוא פה שינוי מהותי הוא יתחנן לטיפול רפואי טוב וזול בברלין.
(חיים לוינסון בדף הפייסבוק שלו, 6.10.2014)
חזי שטרנליכט, תרצה להגיב?
"תפנה בבקשה למערכת 'ישראל היום'".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
כל עיתון והבית היהודי שלו
מיהו השר הבכיר ממפלגת הבית היהודי שנהנה לאחרונה מפינוק יוקרתי בעיתון יומי נפוץ? תלוי, כמובן, באיזה עיתון מדובר. ל"ידיעות אחרונות" יש שר אהוב אחד ממפלגת הבית היהודי, ל"ישראל היום" יש שר אהוד אחר מאותה מפלגה ממש.
בשישי האחרון זכה שר הבינוי והשיכון, אורי אריאל, לכתבה מלקקת בת שלושה עמודים ב"ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום". תחת הכותרת הלוחמנית "משכנתא הפוכה: הבנק ישלם לך ולא להיפך", וכותרת המשנה הנוקבת שדיווחה כי אריאל "כבר הספיק להרוויח את הכינוי 'בולדוזר'" ו"מבטיח שכבר ב-2015 מחירי הדירות יתחילו לרדת", השתדלה הכתבה שלא לחסוך בקילוסים. גולות הכותרת: "אריאל בוחר לדבר פחות ולעשות יותר", "גם במרכז הארץ התחדשה תנופת הבנייה בתקופתו אחרי שנים של יובש" ו"אחד הדברים שאריאל לקח על עצמו הוא לא לשבת במשרד ולחכות שהבעיות יציפו את לשכתו". יום לפני כן, אגב, זכה הריאיון עם שר השיכון להפניית שער בולטת ב"ישראל היום" ולידיעת קידום גדולה בעמודים הפנימיים.
אריאל הוא מבכירי המתנגדים להצעת החוק שנועדה לפגוע ב"ישראל היום". הוא גם יריבו מבית של מנהיג מפלגתו, שר הכלכלה, נפתלי בנט, המכהן כחבר של כבוד ברשימת המיוחסים של "ידיעות אחרונות". בנט, נזכיר, תקף בעבר, יותר מפעם אחת, את "ישראל היום".
יומיים בלבד אחרי הריאיון עם שר השיכון ב"ישראל היום", זכה בנט להפניית שער בולטת פלוס כפולת עמודים יוקרתית ב"ידיעות". הנושא: יוזמתו להגדיל את שכרם של המאבטחים ולהעניק להם זכויות סוציאליות. את היוזמה עצמה חגג "ידיעות" באמצעות העיגול הצהוב "כבר לא שקופים", הבלטת דבריהם של שני מאבטחים אסירי תודה, טבלה שזכתה לכותרת "מה הם קיבלו" (אף על פי שנכון למועד הפרסום עדיין מדובר ביוזמה והתקנה טרם נחתמה), ציטוט של בנט בכותרת המשנה ("החזרנו להם את הכבוד"), טור של אריאלה רינגל-הופמן שנפתח במשפט "אפשר להגיד רק מילים טובות על היוזמה של שר הכלכלה נפתלי בנט", ובוקסה שבה נראה שר הכלכלה טופח על שכמו של המאבטח ש"פנה אליו וביקש ממנו לא לשכוח לקדם את התקנה שמיטיבה עם המאבטחים".
ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
מילה זו מילה?!
ואם כבר נפתלי בנט: פעם, לא כל כך מזמן, עיתון הבית של יו"ר הבית היהודי היה "מקור ראשון". לפני כשנה אפילו הקדיש העיתון את מוסף "מוצ"ש" כולו לבנט ("סוג של כריזמה אישית יוצאת דופן"). חמישה חודשים לאחר מכן קרא יו"ר הבית היהודי להציל את "מקור ראשון" שנקלע למצוקה ("אני לא יודע מה זה יום שישי בלי השקית של העיתון ליד הדלת"). "מקור ראשון" ניצל לבסוף, אבל לצערו הרב של בנט, עבר מידיו של המו"ל הכושל שלמה בן-צבי, לידיו של המיליארדר שלדון אדלסון, פטרונו של בעלה של אשת ראש הממשלה, השונאת את בנט בכל נימי נפשה (ולא שבעלה מחבב, כן?).
והנה, ביום שישי האחרון, הופיע במוסף "יומן" של "מקור ראשון" ריאיון שערכה סופיה רון-מוריה עם יו"ר האופוזיציה, יצחק הרצוג. הריאיון זכה להפניה בעמוד הראשון של העיתון, עם כותרת המשנה הקצרה: "יו"ר העבודה בראיון ל'מקור ראשון': 'מעדיף את ליברמן על בנט, אצלו מילה זו מילה'". משפט חזק. משתמע ממנו שלדעתו של הרצוג אצל בנט מילה היא לא מילה. הבעיה הקטנטנה היא שלאורך כל הריאיון משפט כזה כלל אינו מופיע. מה שהרצוג כן אומר בגוף הריאיון הוא שאצל ליברמן מילה זו מילה. כעבור שלוש פסקאות, כשהרצוג נשאל האם את ליברמן הוא רואה בקואליציה שלו ואת בנט לא, הוא משיב: "בגלל העניין המדיני".
לעומת זאת, הרצוג דווקא כן אומר בראיון במפורש את ארבע המילים "נתניהו מחלק הבטחות ומורח", אבל הן – למרות שבכתבה יש ארבעה טיזרים שונים – משום מה לא זכו לשום הבלטה. צירוף מקרים? נשאיר את זה לקונספירטור, ורק נזכיר שלפני חודש וחצי בלבד התראיין הרצוג ליובל קרני ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" ושם שפך אש וגופרית על נתניהו תחת הכותרת "ביבי לא חזק מול חמאס. הוא מחזק את החמאס". איכשהו, בדרך ל"מקור ראשון" של אדלסון הביקורת הזו מאוד מאוד התמתנה. מצד שני, ראוי לציין כי ב"מקור ראשון", בניגוד ל"ישראל היום", הופיעה לאחרונה גם ביקורת חריפה על נתניהו. רק לפני שלושה שבועות פרסם בו העורך, חגי סגל, מאמר תחת הכותרת "ספינה טובעת", הקורא לראש הממשלה שלא להתמודד בבחירות הבאות. מסקנה: נמשיך לעקוב בשבע עיניים.
עורך "מקור ראשון", חגי סגל, מה תגובתך?
"כשעושים הפניות לשער הרבה פעמים מקצרים הליכים. אני מודה שרק כאשר ראיתי את ההפניה הזו ביום שישי חשבתי שאפשר היה להבין את המשפט הזה אחרת, אבל הוא נכתב בתום לב גמור, ולא הייתה כל כוונה להגיד שאצל בנט מילה היא לא מילה. זה באמת לא יצא הכי מוצלח, מה אני יכול לעשות, אבל זדון לא היה פה. בכלל, הרבה פעמים הפוליטיקאים או הקוראים מייחסים לעיתונאים לעורכים זדון שאין להם. לא שהעיתונאים או העורכים תמימים לחלוטין, אבל כאן זה בא ממקום של תמימות נטו. 'מקור ראשון' הוא עיתון עצמאי לחלוטין ולא שינה את היחס שלו לבנט כפי שהוא לא שינה את היחס שלו לנתניהו".
סוכנות AP
צר היה כל כך, הייתי אז מוכרח לפרוש כנפיים ולעוף כבר לדרום חולון, כשהטלפון לפתע צלצל. הקונספירטור כמובן.
"חיכיתי כל השבוע לטלפון ממך", הוא פתח בסערה.
"באמת?", הסמקתי.
"לגמרי", אישר הקונספירטור בלבביות.
"למה?", התבלבלתי.
"לשאול איך זה שאתה העיתונאי היחיד שעדיין לא פנה אליי השבוע בקשר לעניין הלוהט", תהה הקונספירטור.
"אתה מכיר את הפסוק 'והמשכיל בעת ההיא יידום'?", אמרתי באי חשק בולט. "אז החלטתי לנהוג לפיו, כי זה מה שנאמר במקורותינו".
"באמת?", לגלג הקונספירטור. "פסוק מעולה, רק חבל שאתה לא ממש משכיל. ל-12 שנות לימוד, ועוד בחולון, לא הייתי קורא השכלה. העובדה שהצלחת להתפרנס עד היום בתקשורת, גם אם בדוחק, ללא השכלה גבוהה, שווה לדעתי תחקיר. אציע בהזדמנות לגידי".
"איזה גידי?" שאלתי, "גידי שלנו? אתה יודע ששירתנו יחד ב'במחנה' ושזמן לא רב אחרי שהוא התגייס אני כבר הייתי בדרכי להשתחרר?".
"באמת, הורביץ?", הגיב הקונספירטור. "מעניין את הסבתא שלי. אם אתה מכיר את גידי כל כך הרבה שנים אולי תוכל לבדוק איתו מתי סוף סוף נזכה לקרוא ב'הארץ' את התחקיר על גדעון, הבעל של גאולה?".
"אין לי מושג", אמרתי בזעף. "אני יכול לסמס לגידי, אבל לא הייתי רוצה להפריע לו באמצע מלאכת הקודש".
"מעניין אותי אם הוא יעסוק בטענות שקשורות לעניינים האינטימיים של גדעון", הרהר הקונספירטור בקול רם. "ועוד יותר מעניין האם התחקיר הזה בכלל יפורסם מתישהו".
"נחיה ונראה", פיהקתי.
"מה קרה, הורביץ, אתה עייף?", התרגז הקונספירטור. "החגים מתישים אותך? אגב, שלא תחשוב שלא שמתי לב שגם השבוע לא טרחת להתייחס ליגאל, למרות שביום חמישי לפני שבועיים הוא כיוון עמוק מתחת לחגורה וירד מאוד מאוד נמוך".
"איזה יגאל?", זקפתי אוזניים. "יגאל שלנו? הנמוך?".
"בהחלט", אמר הקונספירטור. "בדיוק אותו יגאל שעליו דיברתי איתך לפני חודשיים וחצי, אותו יגאל שהנומך שלו עומד לצערי ביחס הפוך ליומרות ההומניות, האליטיסטיות והספרותיות שלו".
"מה יגאל עשה?", הסתקרנתי.
"אני לא מתכוון להאכיל אותך בכפית", התעצבן הקונספירטור. "וחוץ מזה עזוב, אתה מקרה אבוד".
"באיזה אופן?", גמגמתי.
"אומר זאת כך, הורביץ", אמר הקונספירטור. "אין לך שום סיכוי לקפוץ לקליבלנד ולהצטלם עם AP הגדול מכולם, בדיוק כמו שלא היה לך שום סיכוי לטוס לביקור אצל חוליו איגלסיאס ברפובליקה הדומיניקנית, להמריא לשיט תענוגות בקאריביים או לבקר במונדיאל בברזיל. במקום ללמוד מרז התותח איך גם לעבוד קשה, גם לגרום לבוסים למחוא לך כפיים וגם לצבור אלפי נקודות בונוס במועדון הנוסע המתמיד, אתה מנסה להיות אובר-חוכם, ללעוג לבוס החדש שלך ולפרסם תצלום מביך שלו מהילדות".
"אתה מדבר על התמונה הנוצצת משבוע שעבר?", גמגמתי. "לא לעגתי לחיליק. זו הייתה עקיצה קטנטנה ולא מזיקה. עם סיכה, לא עם סכין. וחוץ מזה, לא יודע מה איתך, אבל אני מעדיף לנסוע במאזדה 5 הקשישה שלי לדרום חולון מאשר לטוס בביזנס עד אוהיו רק בשביל איזה משחק ידידות של מכבי תל אביב נגד קליבלנד".
"אתה לוזר, הורביץ", סיכם הקונספירטור, "במקום להישיר מבט למראה ולהודות שאין שום סיכוי שהבוסים יפנקו אותך בטיסת תענוגות, אתה מנסה לשכנע את עצמך שבעצם אתה לא כל כך מחבב טיסות בביזנס, וזה כשלעצמו, בינינו, די פתטי, בעיקר לאור העובדה שלמרות 41 וחצי שנותיך מעולם לא טסת בביזנס".
ואם כבר ביזנס, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
