בחרתי את השיר הזה אל"ף כי אני אוהב ספרי ילדים, בי"ת כי אני אוהב שירים לילדים, גימ"ל כי הספר "ביצה של תנין" מאוד יפה ואת הסיבה הרביעית אני לא מגלה
לפני כשלוש שנים נחנכה בגל"צ פינה קבועה בשם "שיר בכיס". בכל אחת מהפינות הללו, שאורכן כדקה וחצי, מקריאה דמות ישראלית מוכרת שיר אהוב שמלווה אותה לכל מקום. בפינה ששודרה בחמישי שעבר, חמש דקות לפני 14:00, התארח הסופר מאיר שלו. "בחרתי בשיר 'ביצה של תנין' מאת אילת שדה", פתח שלו, ומיד עבר לפרט מדוע. "בחרתי אותו אל"ף כי אני אוהב ספרי ילדים; בי"ת כי אני אוהב שירים לילדים; גימ"ל כי הספר 'ביצה של תנין' מאוד יפה, ואני קורא:
"דנה סיפרה לי אתמול בסוד/ שהיא נולדה מביצה של תנין/ לפעמים היא אומרת כאלה שטויות/ וחושבת שאני מאמין/ עשיתי את עצמי מקשיב ברצינות/ כשסיפרה לי לפני כמה זמן/ שאבא שלה הוא מלך אפריקה/ ושבאמבטיה הם מגדלים לוויתן/ היא אמרה שלפני שנה, בחופש/ היא ביקרה בירח והיה שם קר/ שלפילים יש יומולדת כל שנתיים/ שעכבישים עשויים מסוכר/ אני יודע שהיא סתם ממציאה המצאות/ אמרתי את זה אתמול ליואב/ כי אם היא נולדה מביצה של תנין/ אז בטוח היה לה זנב".
עד כאן הפינה. קצת חבל רק שמאיר שלו לא נתן גילוי נאות לכך שאילת שדה, שאת שירה הקריא, הייתה בת הזוג שלו במשך מספר שנים. לפני כשנה וחצי שלו ושדה אף הופיעו יחד בפסטיבל הסופרים בירושלים והקריאו מתוך ספרה של שדה שיצא ב-2015 בהוצאת "עם עובד" ונושא את השם – הפתעה הפתעה – "ביצה של תנין".
מאיר שלו, תרצה להגיב?
"אילת שדה היא כותבת מחוננת ואכן הייתה בת הזוג שלי בעבר. לדעתי לא היה צורך לציין זאת במקרה הנדון".
מה שאסור לשיבא מותר לנו
האם ועד כמה זה מפתיע שגם כאשר "הארץ" נאה דורש (מאחרים) הוא לא תמיד נאה מקיים (בעצמו)?
בשישי האחרון פורסמה בעמוד הראשון של "הארץ" הכותרת הבאה:
על פי הדיווח ארבע רופאות העידו בנציבות שירות המדינה כי פרופ' יהודה אדלר, הממונה על המתמחים בבית החולים שיבא תל השומר, הטריד אותן כשעבדו תחתיו בהערות מילוליות בעלות אופי מיני. "עדויות אלה מצטרפות לשורת עדויות שפורסמו בתחקיר 'הארץ' באוגוסט, שלפיהן אדלר הטריד מינית עובדות הכפופות לו גם בבית החולים משגב לדך שבו עבד קודם לכן. בסך הכול העידו נגדו שמונה נשים", נכתב באייטם של רויטל חובל ורוני לינדר-גנץ.
האם הביקורת על שיבא מוצדקת? מסתמן שכן. האם "הארץ" הגיע למסקנות משלו בעקבות הטענות נגד אדלר? כמובן שלא.
מאז שעדויות הנשים ראו אור ב"הארץ", פירסם העיתון שני מאמרים של אותו אדלר ממש. הראשון שבהם, תחת הכותרת "האלימות בבית החולים גואה, והמדינה לא מספקת פתרון", הופיע בתחילת ספטמבר במדור "זירת הדעות" של "דה מרקר", 13 ימים אחרי ש"הארץ" פירסם את העדויות הראשונות נגד אדלר. מאמר נוסף של אדלר, על האוטונומיה של הרופא, פורסם כעבור שלושה חודשים באתר "הארץ", במדור "הארץ Lables PR", מה שאומר שמדובר בתוכן שיווקי של המחלקה המסחרית. המאמר הוסר בינתיים. מזל שגוגל זוכר הכול.
מ"הארץ" נמסר בתגובה: "שתי הדוגמאות שהבאת למאמרים של אדלר לא היו באחריות מערכת 'הארץ', ולכן הטענה על צביעות העיתון כביכול אינה רלוונטית. בדיוק כפי שמערכת mako אינה אחראית לתוכן השיווקי בתוכניות 'קשת'".
מיקי רוזנטל ויותם ברגר VS שמעון ריקלין
בחמישי שעבר פירסם אראל סג"ל ב"וואלה!" טור מעניין שבו פירט, תוך הסתמכות על עמית סגל, כיצד אימץ מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, את טענת מפקד להב 433, ניצב רוני ריטמן, שלפיה מי שסיבך אותו בתלונה על הטרדה מינית במח"ש הם חוקרים פרטיים שנשלחו על ידי ראש הממשלה. יומיים אחר כך יצא הפרשן המדיני של ערוץ 20, שמעון ריקלין, למתקפת ציוצים נגד המפכ"ל:
בראשון בבוקר המשיך ריקלין במתקפה. "השחיתות הכי גדולה היום היא שאנשים רואים שמפכ"ל המשטרה מספר את הסיפורים שהוא מספר על ראש הממשלה וריטמן", אמר באותו יום בתכניתו של אראל סג"ל בגל"צ. יממה וחצי לאחר מכן, בשני בערב פירסם אבי כהן באתר "ישראל היום" כי רישיונו של ריקלין נשלל לאחר שנתפס נוהג בירושלים במהירות 121 קמ"ש, 40 קמ"ש מעל המותר. כעבור שעות ספורות העלה ריקלין את הציוצים הבאים:
האם יכול להיות שמשטרת ישראל רודפת אחרי ריקלין עד כדי כך שהדליפה את הדו"ח נגדו כדי להוריד אותו מהגב של המפכ"ל?! שלוש דקות אחרי הציוץ השני של ריקלין התרחשה תפנית מסוימת בעלילה כאשר כתב "הארץ" בשטחים, יותם ברגר, העלה את הפוסט הבא:
עד מהרה התפתח בין ברגר לריקלין הדיאלוג הנינוח הבא:
שמעון ריקלין: "למה אתה חושף את הטיפשות שלך לעיני כל? הציטוטים שמובאים בכתבה, חלקם, רק השוטר שכתב את הדו"ח יכל לדעת. עיתונאי דגול אתה. ללא ספק".
יותם ברגר: "שמעון, ברבור, הציטוט היחיד שמופיע בכתבה הוא 'אני לא חושב שזה פייר לשים כאן ניידת'. ואכן, הציטוט הזה מופיע בדו"ח. לאף אחד לא אכפת כמה מהר אתה נוהג, ואף אחד לא מתדרך על זה אף כתב. סתם, אתה צודק. בדיוק המפכ"ל התקשר לספר לי שלא שילמת עדיין ארנונה".
שמעון ריקלין: "לא נכון. מופיעים עוד דברים. תקרא היטב. כל הכבוד לך שלפי מיטב המסורת של התקשורת הישראלית, היחידה אגב בעולם המערבי, אתה מגבה את המשטרה. אחלה תקשורת".
יותם ברגר: "הנה הכתבהההה הנההה".
בשלישי בבוקר הצטרף לחגיגה גם ח"כ מיקי רוזנטל (לא נגענו):
מיקי רוזנטל: "ריקלין למד ממורו ורבו נתניהו, שמיילל על הדלפות המשטרה ובפועל הדליף לפחות בחלק מהמקרים. בחילה".
שמעון ריקלין: "אתה יורד מהפסים רוזנטל. לא אני הדלפתי. אתה רגיל לשקר, נסה להיגמל".
מיקי רוזנטל: "אתה האשמת את המשטרה על תביעה שאתה הגשת וחשפת. טול קורה. תתבייש".
שמעון ריקלין: "אין שכל אין דאגות מיקי. עיתונאי חשף את זה. לא אני. רק בריאות".
מיקי רוזנטל: "אל תיתמם. הגשת תביעה והמידע הפך פומבי בגללך, אבל אתה האשמת את המשטרה בהדלפה. תתנצל לאלתר במקום להאשים את כל העולם ולהשמיץ".
שמעון ריקלין, תרצה לסכם?
"מי שרוצה להאמין שבמקרה, בין מאות דו"חות לפחות, מצא כתב את הדו"ח שלי דווקא – שיאמין. אני לא".
שירים עד כאן, ניתנה לנו תרומה
ותיקי "מי נגד מי" כבר זכו להכיר את עלילות המשורר והסופר יחזקאל נפשי. בתחילת השנה הצליח נפשי להכניס ל"מעריב" שיר פרי עטו, ולא שכח להודות על כך בחום בדף הפייסבוק שלו לעורך מדור השירה בעיתון, י.נ., הלוא הוא אותו יחזקאל נפשי בכבודו ובעצמו. מבולבלים? גם אנחנו היינו. פחות משבועיים לאחר מכן זכה אותו נפשי לראיון של עמוד במוסף "המגזין" של "מעריב". גם בפעם ההיא הודה נפשי לעיתון שבו הוא משמש כעורך על "מסיבת ההפתעה" שעשו לו ועל "הבעת ההערכה" כלפיו. כן כן.
כעת נוסף פרק חדש בעלילה: לפני שלושה שבועות וחצי, ימים ספורים לאחר יום הולדתו ה-40, העלה נפשי פוסט שבו הודה בחום לכל מברכיו. בהזדמנות חגיגית זו בישר לראשונה על פרויקט גיוס המונים שפתח על מנת להוציא לאור את החלק השלישי בטרילוגיה "פני עצמי", שאותה הוא כותב בשנים האחרונות. בהמשך הוסיף נפשי לקדם את הפרויקט בדף הפייסבוק שלו. הנה פוסט נוסף שהעלה בשלישי שעבר:
נפשי פונה לקהל ממוקד – משוררים שהוא נתן להם במה ב"מעריב" – כדי לגייס סיוע למימון ספרו. האם המימון ישתלם לאותם משוררים? האם בעקבות התמיכה הכלכלית יתפרסמו שירים נוספים שלהם במדור השירה של "מעריב"? נפשי לא מציין זאת חלילה, ולכן לא נותר אלא לציין מספר עובדות: 1. את פרויקט גיוס ההמונים קידם נפשי לראשונה בדף הפייסבוק שלו ב-27 בנובמבר. 2. למחרת, ב-28 בנובמבר, פורסם ב"מעריב" שיר של מיכל דורון בשם "החיים אחרי". כעבור יום נוסף, ב-29 בנובמבר, פורסם ב"מעריב" שיר של טל איפרגן. 3. גם מיכל דורון וגם טל איפרגן תרמו לפרויקט של נפשי ושמן מופיע ברשימת התורמים. תומכת נוספת בפרויקט היא עידית יולזרי, ששירה פורסם ב"מעריב" ב-21 בנובמבר.
האם ראוי שעורך מדור שירה יבקש תמיכה ממשוררים, כאשר הוא האיש שמחליט האם שיריהם יפורסמו או לא? עורך "מעריב", דורון כהן, כנראה סבור שכן משום שעשה לייק לפוסט של נפשי.
יחזקאל נפשי, תרצה להגיב?
"ראשית אני מודה לך על היותי יקיר מדורך ועל המעקב אחר הפינה אותה אני עורך, הלוא היא 'פינת השיר היומי' ב'מעריב'. הדבר מחמיא לי מאוד. מזה שני עשורים בקירוב שאני מפרסם משוררים ומשוררות בבמות רבות ומגוונות, ביניהם טל איפרגן ומיכל דורון. את עידית יולזרי פרסמתי לראשונה כי זה לה ספר ראשון שהוציאה לא מזמן. את טל ואת מיכל אני מכיר כבר עשרים שנה בקירוב. ההצגה של הדברים מצדך היא מעוותת, כיוון שפרסמתי שירים של שתיהן לפחות שלוש פעמים בעבר. זאת בשל איכות שיריהן, שזהו המדד היחיד לפינה זו. עולם השירה הינו עולם קטן והמשוררים שפרסמו אמש עתידים להתפרסם שוב בפעם הבאה. ועוד משהו חשוב: פינת השיר נשלחת לעורך התרבות מראש, כחודש ימים לפני פרסומה, מה שאומר שלדבריך אין שחר. עם זאת אני מודה לך על התייחסותך להדסטארט שלי, שללא ספק תגדל חשיפתו עם פרסום זה".
עורך "מעריב", דורון כהן, תרצה להוסיף?
"תודה על המידע המאלף, אביב. העניין ייבחן, כמו גם מדיניות חלוקת הלייקים שלי בפייסבוק בימי הולדת".
אופס, עשינו זאת שוב
ביום שני שעבר נמצאו גופות של גבר וילדה באוסטין בירת טקסס. חקירת המשטרה העלתה כי מדובר בישראלי בן 42 שרצח את בתו בת התשע והתאבד בעקבות מאבקי משמורת מול אשתו. תחילה פורסם שמה של הנרצחת, אך בעקבות פניית המשפחה החליט בית המשפט בישראל לאסור לפרסם את שמם ותמונותיהם של הילדה והאב.
ארבעה ימים לאחר מכן, בשישי האחרון, פורסמה במגזין "שישי" של איילה חסון כתבה נרחבת של גיל תמרי, שראיין שכנים של המשפחה ואת דוברת השריף המקומי. גם חסון וגם תמרי הקפידו שלא לומר את שמות האב ובתו. ובכל זאת, שם הנרצחת נחשף: כאשר הוצג בכתבה מסמך בקשת הגירושין, אמנם דאגה המערכת למחוק את שם האם ושם האב, אך לא מחקה את שמה של הילדה שהתנוסס בו באותיות גדולות. כך קרה שלמרות צו איסור הפרסום, שמה של הנרצחת פורסם למשך עשר שניות ארוכות. גם לאחר שהכתבה עלתה לאתר לא טשטשו בערוץ עשר את שם הילדה.
זו לא הפעם הראשונה שבה בחדשות עשר זולגים פרטים האסורים בפרסום: במאי 2012 נאנסה נערה בחניון גן העיר בתל אביב. האונס אירע לאחר שהתוקף אילץ את הנערה ואת החבר שלה לקיים לנגד עיניו יחסי מין. כתב הפלילים דורון הרמן, ששהה במקרה בקרבת מקום, היה העיתונאי הראשון שהגיע לזירת האירוע. כדי לנצח את המתחרים, הוא החל לצלם באמצעות הטלפון הסלולרי שלו. למחרת, כשהתיעוד הבלעדי דווח בחדשות עשר, התברר שבסרטון של הרמן, בצילום אגבי, ניתן היה לראות גם את הנער המותקף. התמונות אמנם היו מטושטשות, אבל חבריו של הנער זיהו את חולצתו. מקרה נוסף אירע בדצמבר 2013, אז ראיין ניק קוליוחין ילדה בת 12 שהותקפה מינית על ידי 15 נערים. הילדה רואיינה לצד אמה, התמונה טושטשה וקולן עוות, אבל בשל תקלה טכנית שמה של הילדה נחשף בכתוביות.
בחדשות עשר נמנעו מלהגיב.
דברים בשם אומרם: סכנה לבריאות ילדינו
סמדר שיר: "תמימי, שאף הביעה התנגדות פיזית למעצרה ואיימה להכות את לוחמות מג"ב שנשלחו למשימה, חייבת לעמוד לדין ולא רק למען יראו וייראו. זכותה להפגין, מבלי ליידות אבנים, ולנו אסור לעבור בשתיקה על התקפה והשפלה. במיוחד לא כשהתוקפת היא אישה המנצלת בכל פעם מחדש את האנושיות והסובלנות של חיילנו. תמימי היא יותר מתפוח רקוב. היא טרוריסטית ששיחקה באש ועליה להיענש בחומרה".
ובכן, מאחר ושוחררתי ע"י העיתון ושוב איני קולגה של סמדר שיר, אני יכול להביע כאן דעתי כי פסולת הנייר שמייצרת כבר שנים רבות סמדר שיר (400 ספרים ע"פ ויקיפדיה) מסוכנת לבריאות ילדינו פי כמה מכל פעולה של תמימי. וכן "עליה להיענש בחומרה".
(יגאל סרנה בדף הפייסבוק שלו, 20.12.2017)
סמדר שיר, תרצי להגיב?
"קטונתי מלהתווכח עם אדם שהוגדר על ידי בית המשפט כשקרן".
הציטוט מול המציאות (1): לאן נעלמה מירי רגב? לשום מקום
הציטוט: "טוב שבקהל באותן דקות לא נכחו שתי המעריצות המושבעות ביותר: רעייתו של ראש הממשלה ושרת התרבות, שכסאותיהן הסמוכים והמיותמים עם הכיתובים 'הגב' נתניהו' ו'מירי רגב' (כי גברת יש רק אחת – בבלפור) נראו על המסך. אחר כך הוסבר שהן לא הצליחו להגיע בזמן או איחרו בגלל פקקים (אריאנה מלמד כותבת על נאום נתניהו בכפר המכבייה בבלוג "מזפזפת", אתר "הארץ", 20.12.2017).
המציאות: שרה נתניהו אכן לא נכחה, אבל מירי רגב הקדימה להתייצב בכפר המכביה עוד לפני הנאום של נתניהו, כפי שדיווח עמית סגל במהדורה המרכזית.
אריאנה מלמד, תרצי להגיב?
"כשצפיתי בדיווח בחדשות ובתצלומי הכיסאות הריקים, הבנתי ששתיהן לא נכחו באותן דקות מופלאות של סטנדאפ. מצטערת אם טעיתי כשחשבתי ששרת התרבות החמיצה רגעים קומיים גדולים".
הציטוט מול המציאות (2): מה שבטוח – מסתמן שאולי
הציטוט: ביום רביעי בשעה 15:46 שיגרה מורן אזולאי, כתבת ynet בכנסת, את הציוץ הבא:
המציאות: כעבור 54 דקות, בשעה 16:40, יצאה ההודעה: דוד אמסלם יחליף את ביטן כיו"ר הקואליציה.
מורן אזולאי, תרצי להגיב?
"הורביץ, איך אומרים אצלכם? אמת לדקתה".
הציטוט מול המציאות (3): ממש לאחרונה, כלומר לפני יותר מחצי שנה
הציטוט: "הוא אמר את הדברים בכנס 'מלחמת הכוכבים', שהתקיים לאחרונה באורלנדו, פלורידה, לציון 40 שנה לצאת הסרט המקורי בסדרה" (דודי כספי מצטט את ג'ורג' לוקאס בכתבת קידום לסרט החדש "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", "ישראל היום", 15.12.2017).
המציאות: לאחרונה זה עניין יחסי. הכנס נפתח ב-13 באפריל, שמונה חודשים לפני כתבתו של כספי.
דודי כספי נמנע מלהגיב.
אנגלית קשה שפה
אז התחלתי ללכת. לא חשבתי בכלל לאן. רק רציתי ללכת, ללכת את כל הזמן, אבל דווקא אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"מה שלומך?", התעניינתי.
"סטנדרטי", ענה הקונספירטור. "חבל רק שב-yes דוקו לא לגמרי שולטים בשם של סדרת הדגל המצוינת שהם משדרים ממש בימים אלה. הנה, תסתכל:".
"הפוסטים דווקא יפים ועושים חשק לצלול לסדרה", התפעלתי. "מה בדיוק הבעיה איתם?".
"הבעיה היא שלסדרה קוראים 'שיר אהבה סטנדרטי' ולא 'סיפור אהבה סטנדרטי', הורביץ", נזף הקונספירטור. "ועדיין, ספרתי לא פחות מ-14 פוסטים בדף הפייסבוק של yes דוקו שבהם הופיעה טעות בשם. זה נראה לך סביר?".
"האמת שלא", גירדתי בראשי, "אבל טעויות קורות".
"אתה מספר לי?", שאל הקונספירטור. "זו לא הטעות היחידה שמצאתי השבוע: נראה לך הגיוני שערוץ חדשות מרכזי לא יידע שמיאנמר לא נמצאת באפריקה, אלא בדרום-מזרח אסיה?".
"לא מיטבי, אבל טעויות קורות", עניתי. "העיקר שבחדשות עשר מיהרו למחוק את הציוץ הזה".
"מחיקה היא לא תירוץ, הורביץ", התעצבן הקונספירטור. "בטח שלא לכתב מדיני שזו לא הפעם הראשונה שלו. קבל את הציוץ האקטואלי של אריאל כהנא מ'מקור ראשון', שנייה לפני שהוא מחק אותו, ומתחתיו את המקור באנגלית שממנו הוא ציטט, ותמצא בבקשה את ההבדלים:".
"טוב, כאן דווקא ההסבר מאוד פשוט", הגבתי.
"קדימה, כולי אוזן", אמר הקונספירטור בציפייה.
"אם במקור באנגלית נכתב דבר אחד, ואצל אריאל זה תורגם להיפך, נדמה לי שאין ספק שמדובר בצירוף מקרים", סיכמתי.
ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20, ש-mako מתחרה באתר "וואלה!" ושהח"מ משלים הכנסה ברצועת הבוקר של "קשת".
לטור משבוע שעבר: עם מי הסתכסך רביב דרוקר?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il
mako תרבות בפייסבוק