לעזאזל העובדות

לא נותנים לעובדות לבלבל

איך נוצרת הסתה נגד אישיות בכירה? הנה דוגמה לא רעה: ביום ראשון התראיינה לרדיו גלי ישראל אדוה ביטון, אמה של הפעוטה אדל שנפצעה אנושות מפיגוע יידוי אבנים ולאחר מכן נפטרה. בראיון התלוננה ביטון כי נשיא המדינה, רובי ריבלין, שלאחר פיגוע ההצתה בכפר דומה ביקר את בני משפחת דוואבשה בבית החולים שיבא, לא ביקר אותה כאשר בתה אדל נפצעה. עד מהרה הופצו דבריה ברשתות החברתיות, שמלאו באיומים ובתגובות נזעמות כלפי ריבלין. באתר nrg אפילו עשו מהראיון הזה כותרת, שגם היא שותפה על ידי רבים:

אלא שכעת, מה לעשות, הגיע תורן של העובדות: אדל ביטון נפצעה ב-14 במרץ 2013, יותר משנה וארבעה חודשים לפני שרובי ריבלין הושבע לנשיאות. היא נפטרה כעבור כמעט שנתיים, ב-17 בפברואר 2015. במהלך השבעה הגיע רובי ריבלין, אז כבר הנשיא, לבקר את בני משפחת ביטון בביתם. דיווח על כך הופיע בין השאר גם באתר nrg (ותודה לעמיר סגל).

אין שופטים אדם בצערו. אפשר להכיל את דבריה הנסערים של אדוה ביטון, שנאמרו בשידור חי לרדיו, גם אם הם לא מדויקים ואינם מסתדרים עם לוחות הזמנים. לעומת זאת, עורכי nrg לא היו צריכים לפרסם מידע שגוי בלי לערוך בדיקה פשוטה, אשר בסופה היו אמורים לעשות אחת מן השתיים: או לוותר על האייטם, או ליידע את הקוראים בעובדות.

ב-nrg נמנעו מלהגיב.

פינקתם את שמולי? קבלו פינוק בחזרה

מי אמר שפינוקים לא משתלמים? חבר הכנסת איציק שמולי מככב, ולא מאתמול, ברשימת המיוחסים של "ידיעות", ולכן כבר קיבל מהעיתון צ'ופרים רבים. שמולי, מצידו, הספיק עד היום לתמוך בהצעת החוק שנועדה למנוע את חלוקת "ישראל היום" בחינם, פנה לנציב שירות המדינה לצורך הבהרות בנוגע לניסיון ההעסקה של בועז ביסמוט מ"ישראל היום" כפרויקטור להרחקת מסתננים, ואפילו פעל לבלימת הצעת החוק שתאסור על פרסום מוצרי עישון. בהחלט מהלכים שיכולים רק לשמח את החלונות הגבוהים ברחוב מוזס 2.

הנה דוגמאות לעוד כמה פינוקים מלטפים (אייטמים חיוביים עם תמונה) ששמולי קיבל מ"ידיעות" מאז תחילת השנה:

כמו בכל זוגיות טובה, עם הדדיות בקשר, ביום שישי האחרון הגיע תורו של "ידיעות" לקבל פינוק משמולי. בעקבות מסע הדקירה והרצח של ישי שליסל במצעד הגאווה בירושלים, פרסם חבר המערכת שמולי טור בעיתון הבית שבו יצא לראשונה מהארון. הסוד (הדי גלוי) נחשף סוף סוף לחלוטין. כעבור יומיים ציין "ידיעות" את ההישג כפי שרק הוא יודע: כפולת עמודים (מפנקת כמובן) עם כותרת הענק "גאים בח"כ שמולי".

איציק שמולי, יש קשר בין הפינוקים שהעניק לך "ידיעות" לעובדה שזה העיתון שבו בחרת לצאת מהארון, או שמדובר בצירוף מקרים?

"אני לא יכול לדבר עכשיו".

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

הציטוט מול המציאות (1): שתי טעויות בכותרת ראשית אחת

הציטוט:

המציאות: בנוסף לטעות הגהה, שצורמת במיוחד כשהיא מתנוססת בכותרת הראשית (כתוב "בקבוק תעברה" במקום "בקבוק תבערה"), הרי ששכונת בית חנינא, שבה הושלך בקבוק התבערה לעבר רכב, נמצאת בצפון ירושלים ולא במזרחה.

ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.

הצהרת בלפור (6): חשבון פתוח עם איתי

הבלפוריסט נשמע במצב רוח פילוסופי. "אתה יודע במה נזכרתי, הורביץ?", הוא פתח בנימה מהורהרת. "במימרה ותיקה שאהובה על הבוס, ושגם אני מחבב".

איזו מימרה?

"הכול צפוי והרשות נתונה. וכשאני אומר רשות, אני מתכוון לרשות השידור".

מה באמת הולך לקרות עם רשות השידור? אל תשכח שזה גוף השידור הציבורי היחיד שיש לנו.

"אל דאגה, גם אחרי הרפורמה שהכנו השידור הציבורי ייראה בדיוק אותו הדבר, רק טיפה אחרת".

איך טיפה אחרת? יותר יעיל?

"יותר ממושמע", הטעים הבלפוריסט.

צפיתי בכתבה של יוסי מזרחי ששודרה ב"אולפן שישי", ומה אני אגיד לך? העסק לא נראה טוב.

"למה, הורביץ?", שאל הבלפוריסט בקול קטיפתי. "הרי אופיר הכחיש שם במפורש שהוא וביבי יפקחו מעכשיו על מנכ"ל רשות השידור. אצלנו לא תהיה פוליטיזציה. הנה, תראה בעצמך".

כן, אבל באותה נשימה אופיר אמר שאחרי הרפורמה לא יהיה מצב שהמנכ"ל הזמני, אלדד קובלנץ, יעבוד בלי פיקוח.

"באמת?", השתומם הבלפוריסט.

בטח. הנה, תראה בעצמך.

"כנראה שבדיוק בשנייה הזו של הכתבה מצמצתי", תירץ הבלפוריסט. 

אז לא הבנתי. ביבי ואופיר הולכים לפקח על הרשות או לא? ואם לא הם, מי בעצם ינסה לגרום למנכ"ל הזמני להיות יותר ממושמע?

"אני לא מגיב לתכניות בפיתוח", נזף הבלפוריסט. "ועכשיו, אם תרשה לי, אני צריך לטלפן דחוף לבוס. הפעילות החמורה של איתי לא יכולה להישאר ללא מענה ומחייבת טיפול תקיף ומהיר. לבוס יש איתו חשבון פתוח".

עם מי? עם איתי דנקנר, עורך "אולפן שישי"?! מה, רק בגלל הציטוט הזה מהכתבה שהראיתי לך אתם מתכוונים להתנכל לו? אולי תרחמו עליו?

"מי דיבר על איתי דנקנר?", השתומם הבלפוריסט. "התכוונתי לאיתי לנדסברג-נבו, עורך 'מבט שני', שמלכלך עלינו בפייסבוק כבר כמה חודשים ומתעקש לחתור באופן מכוער תחת יסודות הדמוקרטיה המלוכנית של הבוס".

רגע, אבל מה ביבי מתכוון לעשות לו?

"אין לי מושג לגבי ביבי", אמר הבלפוריסט בקול נוקשה. "אולי כבר שכחת, הורביץ, אבל אני עובד אך ורק בשירות הבוס".

כמה טוב שיש מי ששומר על פסיפס הישראליות

ביום ראשון, לאחר הפיגועים הרצחניים בכפר דומה ובמצעד הגאווה בירושלים, פרסם חיים שיין מאמר ב"ישראל היום". תחת הכותרת "אחריות לאומית, לא ליבוי איבה", הזהיר הכותב כי "חלילה לנו לעורר מדנים בין הקבוצות הרבות והמופלאות המרכיבות את פסיפס הישראליות", ואף הדגיש כי "חשוב שכל מחרחרי הריב המקצועיים, שיש להם חשיפה רבתי בתקשורת, לא ינצלו את המקרה הקשה כדי לקדם את האג'נדות הסקטוריאליות שלהם".

כמובן שכבר למחרת ניצל שיין עצמו את האירוע הקשה במצעד הגאווה כדי לפרסם מאמר נוסף שבו חרחר ריב וקידם במרץ את האג'נדה הסקטוריאלית שלו. "שדרנים ופרשנים, המייצגים בתקשורת הממלכתית את השמאל הסוציאליסטי, לא יגרמו לי לבקש מחילה על רצח שבוצע על ידי עבריינים מועדים וזדים מדופלמים", כתב. "מעולם לא שמעתי את מנהיגי השמאל מתנצלים על אלפי ההרוגים שנגרמו בעטיים של הסכמי אוסלו הארורים. ההתמחות העיקרית של גורמים בשמאל הישראלי מאז אותו לילה מר ונמהר, לשיטתם, שבו הליכוד עלה לשלטון, היא לעורר מדנים ופלגנות – והכול בשם חופש הביטוי שמותר רק לדעות שלהם".

ביום רביעי פרסם שיין עוד מאמר, שבו קבע כי "השמאל הישראלי לדורותיו הוא אבי אבות השנאה, השיסוי והאליטיזם המתנשא".

הנה עוד חמישה ציטוטים מטורים אחרונים של שיין, שמהם ברור כי הוא עצמו – כפי שהטיף לעשות – כלל וכלל אינו מעורר מדנים, לא מחרחר ריב ובעיקר שומר מכל משמר על "פסיפס הישראליות" (שגם השמאל, מה לעשות, הוא עדיין חלק ממנו):

השמאל המתבכיין, המלנכולי והכנוע חייב להפנים שמנהיגות אינה נקנית בציניות, ואחריות לאומית אינה מטבע עובר לסוחר.

                                                     ("ישראל היום", 19.7.2015)

יש הרבה מאוד דברים טובים שאפשר לעשות בכספי ציבור, אין שום צורך להשתמש בכספים אלה כדי לשמן את גלגלי השנאה העצמית של השמאל הישראלי.

                                                      ("ישראל היום", 10.6.2015)

השמאל הישראלי גילה חיש מהר שכדי לזכות בפרסים ובהכרה בינלאומית, כל מה שצריך לעשות זה להשמיץ את מדינתו.

                                                      ("ישראל היום", 31.5.2015)

השמאל מקדש את הדמוקרטיה רק כשהיא משרתת אותו.

                                                      ("ישראל היום", 8.5.2015)

אילו היו מחלקים מדליות אולימפיות לצביעות ולהעמדת פנים, הרי השמאל הישראלי בהנהגת "ידיעות אחרונות" היה זוכה במדליית זהב.

                                                      ("ישראל היום", 24.3.2015)

חיים שיין, אתה לא חושב שיש סוג של דו פרצופיות במאמר שפרסמת?

"אני חושב שהגיע הזמן שהימין במדינת ישראל יפסיק להיות הפראייר של כל אותם גורמים שמנסים לרקוד על החזון שלו ועל האידאולוגיה שלו. ברגע שהרגשתי שהאירועים בכפר דומה ובמצעד הגאווה הופכים להיות מכשיר נבזי בידי השמאל כדי לנגח את הימין, לא יכולתי להשאיר את המצב בלי תגובה. אני מאמין באמונה שלמה שצריכים לחבר בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, אבל מי שחושב שהוא יוכל לנצל את המציאות שהיא קשה כדי להשיג הון פוליטי, יגלה שלתופעות האלה יהיו תגובות".

רענן שקד VS עקיבא נוביק

ביום ראשון פרסם עקיבא נוביק, הכתב הפרלמנטרי החדש של חדשות 10, טור באתר "נענע 10". תחת הכותרת "על סובלנות ופלורליזם", דרש נוביק גם מהקהילה הגאה לבדוק את עצמה ואת תרומתו של הקומץ בתוכה לפילוג. לאחר ששיתף את הטור בדף הפייסבוק שלו, התפתח בינו לבין רענן שקד הדיאלוגצ'יק מקרב הלבבות הבא (לא נגענו):

רענן שקד: "אתה ליצן. דו פרצופי כמו רובכם".

עקיבא נוביק: "היי רענן. לא עקבתי, כבר ביררת למה ההורים של משתתפי המצעד שלחו אותם לצעוד שם?".

רענן שקד: "בהצלחה בתפקיד. חסרים כרגע בתקשורת האלקטרונית נציגים לימין המשיחי במסווה מיינסטרימי. תפור עליך. ואנא אל תענה, עוד תשובה אחת ונהפוך לאייטם".

עקיבא נוביק, מכיוון שכבר ממילא הפכתם לאייטם, תרצה להוסיף או לפרט?

"לא, תודה".

רענן שקד, אולי אתה?

"פעם היית מטלפן לתגובה. היום אתה שולח אייטם ב-sms ומבקש תגובה בסימוס. אני מקדיש את האייטם הזה לנושא האמיתי שלו: הידרדרות הסטנדרט העיתונאי ב-mako. לטיפולך אודה".

תושבת מבוהלת או סייחה צוהלת?

ביום ראשון בערב, עם פרוץ עבודות הרכבת הקלה בתל אביב, ביקרה מירב מורן, עיתונאית "גלובס" ובעלת הטור "מבקרת ערים", באתר הבנייה ברחוב יהודה הלוי. זאת, כמובן, במסגרת מילוי תפקידה. היישר מזירת החפירות העלתה מורן פוסטים לדף הפייסבוק שלה, ובמהלכם דגמנה את הקסדה של אחד הפועלים (בתמונה למעלה).

אלא שלמחרת הופתעה כתבת "גלובס" למצוא את תמונתה ב"ידיעות", ותחתיה כיתוב המציג אותה כתושבת מבוהלת שהעובדים מרגיעים (בתמונה למטה). "מאבדת סופית את האמון בתקשורת", כתבה אורן המשועשעת בתגובה בדף הפייסבוק שלה. "העיתונות לא מבחינה בין 'אזרחים מבוהלים' ל'סייחות צוהלות'".

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

הציטוט מול המציאות (2): ישפטו הקוראים

הציטוט: "בוועדה לאיתור היועץ הבא יש חמישה חברים, מתוכם שלושה כבר נבחרו: יו"ר הוועדה, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אשר גרוניס; נציג הממשלה השופט משה ניסים; ונציג לשכת עורכי הדין, עו"ד יחיאל כץ" (טובה צימוקי על הוועדה לבחירת היועץ המשפטי לממשלה, "ידיעות אחרונות", 26.7.2015).

המציאות: משה נסים (ולא "ניסים") הוא אמנם עורך דין, וכיהן כעבר בין היתר כשר המשפטים, אך מעולם לא היה שופט.

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

פרסום ראשון שני

הפוגה קלה לצורכי סוגה עילית: ביום שלישי בשעה 9:15 פרסם מתן חיון, באתר של אחיו, הבלוגר עומרי חיון, אייטם על חתונתם של שני יוצאי "האח הגדול", דנית גרינברג ואליאב אוזן. עומרי חיון, מצידו, העלה בתוך זמן קצר פוסט המתגאה ב"פרסום ראשון". אלא שהפרסום הראשון במקרה הזה שייך לערן סויסה, שהעלה את האייטם לאתר "ישראל היום" כבר בשעה 2:47 בלילה, ואפילו הספיק להשחיל אייטם למדורו "סויסה כבר יודע" בעיתון המודפס.

עומרי חיון, למה להתגאות בפרסום ראשון שאינו שלכם?

"אוי נו, באמת. המילה 'פרסום ראשון' הופיעה רק בפייסבוק. תצלם גם את זה".

דברים בשם אומרם: תגובה אלימה ומסיתה

לא רציתי לכתוב את הפוסט הזה, אבל מעשי הנבלה האחרונים מביאים אותי לכתוב אותו. מי אחראי לזוועות האלה חוץ מהמבצעים הישירים? גם עיתון "הארץ". לפני יומיים עלתה לאתר העיתון כתבה רצינית ויפה על אחי עמוס וכיצד התכוננו הוא ואשתו תמר לקראת מותו. בתגובה מספר 27 נכתב "יופי, עוד שמאלני מת בייסורים".

כשכותבים תגובה ולוחצים על שלח, מתקבלת הודעה שהתגובה התקבלה והיא תתפרסם בהתאם לשיקולי המערכת. כתבתי הערה משלי שבה שאלתי מה הן אמות המידה שעל פיהן מפרסמים תגובה שמביעה שמחה על מותו של אדם. חלפו כמה שעות בטרם מישהו שם בעיתון מחק את התגובה המתועבת (בהתאם, התגובה שלי לא פורסמה כלל). ואני עדיין לא מבינה מדוע התגובה האלימה והמסיתה אושרה לפרסום מלכתחילה.

(יעל שוב, אחותו של עמוס שוב ז"ל, בדף הפייסבוק שלה, 31.7.2015)

ב"הארץ" נמנעו מלהגיב.

מניין הימים: האם בקרוב צפוי להתחולל אסון? (1)

כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז שעיתונאי "הארץ", ארי שביט, התריע על שמונים ימים גורליים שישראל ניצבת מולם. לפני כחודש, עם תום מניין הימים הנ"ל, שיגרתי אליו אימייל שבו תהיתי בנימוס האם הוא לא היה נחרץ מדי. שביט השיב לי, בין השאר, כי "ייתכן שיחלפו שנים עד שהמציאות החדשה תראה את פניה המחרידים".

אבל אם המציאות המחרידה מבוששת לבוא, וייתכן שתתגלה (אם תתגלה) רק בעוד שנים, מדוע מתעקש שביט להגביל את מועד הגעתה במניין ימים כזה או אחר? ביום חמישי שעבר, למשל, הוא פתח במניין ימים חדש, כשפרסם מאמר אפוקליפטי נוסף. תחת הכותרת "הדילמה של קיץ 2015", הביע שביט מצד אחד דאגה רבה מהסכם הגרעין אשר יהפוך את איראן "למעצמה גרעינית, בעלת עשרות פצצות גרעין וטילים בין יבשתיים ויכולת לחולל השמדה המונית", ומצד שני חשש רב מכך שניצחון ישראלי של הממשל האמריקאי בנושא האיראני עלול "לסכן את הקהילה היהודית ולהחליש מאוד את ישראל".

מה עושים כדי להיחלץ מהסבך? לפי שביט יש לשקם במהירות את מערכת היחסים בין ברק אובמה לבנימין נתניהו. "מערכת היחסים המחפירה בין שני האישים הללו היא אשר במידה רבה הביאה אותנו עד הלום", כתב בסיום מאמרו. "ב-40 הימים הבאים חובה לעשות מאמץ עליון כדי לתווך ביניהם, להעלות רעיון יצירתי, ולמנוע אסון".

שבוע חלף מאז פרסום המאמר, ועד כה לא ידוע על שום מהלך לתיווך בין אובמה לנתניהו, מה שאומר שנותרו עוד 33 ימים עד לאסון. האם הפעם הוא אכן עתיד להתרחש? נמשיך כמובן לעקוב.

הציטוט מול המציאות (3): עד שנתניהו כבר זוכה לפירגון ב-ynet, העובדות אינן מדויקות

הציטוט:

המציאות: סרטון הווידאו של נתניהו, בעקבות המתקפה הרצחנית והנפשעת במצעד הגאווה בירושלים, לא הוקרן בפני באי העצרת בגן מאיר בשום שלב של ההפגנה.

ב-ynet נמנעו מלהגיב.

סביח או המבורגר?

בקסבה בחצי היום, כשהשוק פתוח, הייתי ככה סתם הולך עד שהטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"יש לי בונבוניירה משובחת במיוחד בשבילך, הורביץ", הוא הבטיח. "והפעם היא מגיעה היישר מעולמות התוכן השיווקי".

"תוכן שיווקי זה נושא בהחלט ראוי", עניתי בכובד ראש, "אבל לא עדיף שתפנה לאיתמר או אורן מ'העין השביעית'? בכל זאת, אתה יודע, שלא יגידו עליי שמי שגר בבית זכוכית או שיטיחו בי שמי שחמאה על ראשו".

"נכון שהחמאה מרוחה על ראשך ועל מקום עבודתך", אמר הקונספירטור. "אבל אני דווקא התכוונתי הפעם לקונקורנציה וליחסים הסמויים של בכירים בקבוצת 'ידיעות' עם איל מזון ידוע".

"מוזי ורטהיים?!", שאלתי בדאגה, "דן פרופר?! למי אתה מתכוון?".

"אתה לא בכיוון", גיחך הקונספירטור. "אני מדבר על ענק המזון יניב מאיר, בעל מסעדת 'סביח דה לוקס', מוסד קולינרי בעל שם שעלול להינזק בגלל הרכבת הקלה. יכול להיות שבזכות קשריו ההדוקים של יניב מאיר עם גורמים בכירים בקבוצת 'ידיעות'  נרקם מיזם תוכן שיווקי שנועד לפרסם את הסביח שלו בימיו הקשים? הנה, תסתכל בעצמך".

"נראה לי שהפעם קצת הגזמת", דחיתי בתוקף את האפשרות. "אל תשכח שהרכבת הקלה הייתה נושא אקטואלי בשבוע האחרון. טבעי ש'ידיעות' ירצה לראיין בעל עסק שנפגע מהחפירות, ולגמרי במקרה מצאו את הסביח הזה".

"בהתחלה גם אני חשבתי ככה, הורביץ", אמר הקונספירטור. "אבל אז גיליתי ב-ynet את האייטם הבא, גם הוא על 'סביח דה לוקס'".

"בטח גם האייטם הזה פורסם במקרה ובשל צרכים אקטואליים", אמרתי בקוצר רוח קל. "לא הייתי ממהר לקפוץ למסקנות בלתי מבוססות".

"באמת?", קינטר הקונספירטור. "ומה אם אני אספר לך שביום שלישי האחרון הופיע ב'ממון' עוד אייטם על אותו 'סביח דה לוקס' ממש? הנה, שולח לך עכשיו".

"כי גם ב'ממון' רצו לעשות תחקיר על הצרות של 'סביח דה לוקס'", נימקתי. "עדיין אני משוכנע שאין לזה שום קשר לתוכן שיווקי".

"מה אתה סח, הורביץ", התעקש הקונספירטור. "אז איך אתה מסביר את העובדה שגם למחרת, ביום רביעי, 'ממון' המשיך ללוות את 'סביח דה לוקס'? הנה, שולח לך את הכותרת".

"גם זה נראה לי כמו מקרה", אמרתי בקול רפה.

"מה יהיה הסוף איתך, הורביץ?", שאג הקונספירטור. "נתתי לך כבר ארבע הוכחות חותכות ליחס מועדף שקיבל איש עסקים ידוע, ועל כל אחת מהן כל מה שיש לך להגיד הוא שמדובר במקרה?".

"יכול להיות שאתה צודק", מלמלתי. "אבל אם לא מדובר במקרה אחד בלבד אלא בארבעה מקרים שונים, אז כנראה שזה צירוף מקרים".

"תתבייש", התלהט הקונספירטור.

"מצטער", אמרתי. "אבל אין מצב שעסק זעיר כמו הסביח של יניב מאיר יכול להרשות לעצמו לעלות לליגת העל של התוכן השיווקי ב'ידיעות'".

"אוקיי, הורביץ, נניח שאתה צודק", נעתר הקונספירטור. "אבל איך בדיוק אתה מסביר את האייטם הענק, המלוקק והמפנק הזה, שפורסם ביום שלישי ב'ידיעות', על ההמבורגר בגודל פיצה של בורגראנץ'? גם זה לא חשוד לכאורה כתוכן שיווקי?".

"הייתי יכול לענות בקלות שזה צרוף מקרים קלאסי", הרהרתי בקול רם. "אבל נדמה לי שתשובה מדויקת יותר תהיה שלכבוד הקיץ שהגיע אנחנו עמוק בתוך עונת המלפפונים".

"מילא מלפפונים, אבל למה המבורגרים?", רטן הקונספירטור וניתק.

ואם כבר מלפפונים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה!".

לכל כתבות המגזין

מלחמה ושלום

כתבו לאביב הורביץ

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר