אצבע משולשת

תמונה אחת שווה הרבה (אבל אנחנו מעדיפים לגנוז אותה)

מה עושה "ישראל היום" כשצלם מטעמו לוכד בעדשה שלו תמונה מעולה שבמעולות, אבל כזו שממש לא מחמיאה ליאיר נתניהו? גונז את הצילום, כמובן. ומה עושה "ידיעות אחרונות" כשמתברר שהתמונה המשובחת והחד פעמית נמצאת בידיים של המתחרים? מעדיף לפרסם בגדול תמונה אחרת, שאין בה באמת אצבע משולשת, ובלבד שלא להזדקק לחסדיו של האויב. מעשה שהיה כך היה:

ביום שני בבוקר התקיים בבית משפט השלום בתל אביב דיון בתביעת הדיבה שהגיש יאיר נתניהו נגד פעיל השמאל אייבי בנימין. עוד לפני הדיון קיללו תומכיו של בנימין את פרקליטו של נתניהו, עו"ד יוסי כהן, ולאחר מכן גם את נתניהו הבן, שבשיאו של האירוע, רגע לפני הכניסה לאולם בית המשפט, הניף לעבר המפגינים אצבע משולשת. הצלם היחיד שלכד את האצבע המשולשת הזו במלוא תפארתה היה יוסי זליגר, שנשלח לבית המשפט מטעם "ישראל היום". באותו יום אחר הצהריים הוא העלה לדף הפייסבוק שלו את הפוסט הבא: 

באותו יום הופצה התמונה ברשתות החברתיות כאש בשדה קוצים. בערב שודרה התמונה הבלעדית, עם קרדיט בולט, גם במהדורה המרכזית של "החדשות" וגם במהדורה המרכזית של "חדשות עשר". עיתון "גלובס" פירסם אף הוא באותו ערב בענק את התמונה, אך העניק בטעות קרדיט לצלמת כדיה לוי במקום לזליגר. ומה לגבי "ישראל היום", שהתמונה המעולה הייתה בידיו ושעורכיו יכלו, אילו רק רצו, לחגוג את ההישג? ובכן, איכותו הניכרת לעין של הצילום לא סייעה לו להיכנס לאתר ו/או לעיתון: באתר "ישראל היום" העדיפו לפרסם צילום הרבה יותר בנאלי של זליגר, שבו נראה יאיר נתניהו כשהוא יושב בתוך אולם בית המשפט. יתרונה של תמונה סולידית זו על פני התמונה שזכתה לתפוצה רחבה היה ברור ומובהק: אצבעו המשולשת של נתניהו ג'וניור לא נתפסה בה. ומה באשר לעיתון? שם פורסמה למחרת כותרת קטנה, ללא כל תמונה:

מה לגבי "ידיעות אחרונות"? שם, כאמור, ויתרו על האפשרות לנסות לרכוש או לפרסם את התמונה המנצחת: בעמוד הראשון, פורסמה בקטן תמונת האצבע המשולשת של יאיר נתניהו שצילם יאיר שגיא, אלא שפניו של יאיר נתניהו בצילום מטושטשות לחלוטין. בעמוד 8, לעומת זאת, הופיעה בגדול תמונה אחרת שצילם שגיא, שבו נראה נתניהו הבן קצת יותר בבירור, אלא שבצילום הזה, למרבה הצער, אין שום אצבע משולשת (למרות מה שנכתב בעיגול הצהוב שבפינה השמאלית העליונה של התמונה).

זו לא הפעם הראשונה שבה בוחרים עורכי "ישראל היום" לגנוז תמונה משובחת של זליגר, שאינה מחמיאה למי מבני משפחת נתניהו: הפעם הקודמת הייתה במאי 2015, למחרת נחיתת האפיפיור בישראל, כאשר זליגר תיעד את בנימין נתניהו יושב בדד בזמן שהאפיפיור ושמעון פרס הסתחבקו בצד (ואף זכה עליה מאוחר יותר בפרס בתערוכת צילום). זו גם לא הפעם הראשונה שבה "ידיעות" מוותר על תמונה של זליגר: הפעם הקודמת התרחשה באותו חודש מאי 2015, כאשר זליגר תיעד מטעם "ישראל היום" כיצד פעילי הרב פינטו תוקפים את צלם "ידיעות", שאול גולן. אלכס כץ פירסם אז באתר ICE כי אנשי "ידיעות" פנו לזליגר על מנת לקבל אישור לפרסם אותה. ב"ישראל היום" הסכימו אז להעניק ליריבים את התמונה בחינם, ובלבד שגם העיתון יקבל קרדיט. ב"ידיעות", בתגובה, החליטו לוותר על התענוג ולא פרסמו את הצילום.

ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

בחן את עצמך: מה באמת חושב בכיר ב"גלובס" על אלי ציפורי?

מה חשב ו/או חושב ראש מערכת החדשות של "גלובס", רועי ברק, על הפרשן הבכיר של עיתונו, אלי ציפורי, ועל פועלו בשש השנים האחרונות? פתרון התעלומה ימתין לכם רגע לפני הקונספירטור, אבל קודם לתשובות האפשריות:

א. ציפורי ממשיך להפציץ והטור שלו הוא אחד החשובים בישראל.

ב. ציפורי יצא מדעתו, התפלף לגמרי ומפרסם יציאות מטומטמות כל שבוע מחדש.

ג. ציפורי מביא המון פעמים סיפורים מצוינים ופרשנויות לא בנאליות.

ד. ציפורי ממשיך עם חצאי אמיתות, קונספירציות והכפשות, והפך למביך.

ה. כל התשובות נכונות.

דמיון חשוד (1): אישה (אולי איש) קטנה ובזויה, יש לי שתי מילים אלייך: תתביישי לך

שני מקרי פלגיאט בוטים נחשפו השבוע – האחד, טרי-טרי, נוגע לבעל/ת טור אנונימי/ת מהמגזר החרדי, ואילו באחר, ישן יותר, מככבת עיתונאית דתית-לאומית לא בלתי מפורסמת. שנתחיל? יאללה:

ביום שני האחרון העלתה רביטל ויטלזון-יעקבס, סטנדאפיסטית ובעלת טור בעיתון "מקור ראשון", פוסט נוגע ללב שבו הראתה, שחור על גבי לבן, כיצד כותב/ת אנונימי/ת בשם הבדוי עמליה לוינגר מעתיק/ה בלי בושה מהפוסטים שלה מילה במילה. "אני לא מתכוונת לכתוב פה באיזה עיתון את כותבת, כי זו לא מטרת דבריי, להפוך את האירוע לקרב בין גופי תקשורת ומגזרים". כתבה ויטלזון-יעקבס. "אני רוצה לספר לך ששרפת לי את הלילה מרוב עוגמת נפש, שהשתגעתי בחיפושים אחרייך. שרבים ניסו לעזור לי, אבל בבוקר מכולם קיבלתי את אותה התשובה: היא מעדיפה להישאר בעילום שם. אז היי, עמליה לוינגר, אישה (אולי איש) קטנה ובזויה, מה שבטוח שאת כאן. ויש לי שתי מילים אלייך: תתביישי לך".

לפוסט צורפו ארבע תמונות: באחת מהן מופיע הטור של לוינגר, שנקרא "בשלט רחוק", ובשלוש האחרות פוסטים של ויטלזון-יעקבס שהועתקו לטור כמעט מילה במילה. הנה שתי דוגמאות להעתקה:

ויטלזון-יעקבס אמנם נמנעה מלציין את שם העיתון שבו מתפרסם הטור "בשלט רחוק", אבל מדובר במוסף "קטיפה לבית" של העיתון החרדי "יתד נאמן".

עורך "יתד נאמן", ישראל פרידמן, מה תגובתכם?

"מבדיקה מערכתית שהתבצעה על ידינו, עולה כי באחד מהטורים שנכתבים בעיתון שבו מופיעים באופן קבוע רעיונות ופניני לשון מחודדים, היו גם משפטים מסוימים שהוברר בדיעבד כי פורסמו קודם בפוסט מסוים. לאחר בירור, עולה כי הכותבת מקבלת לידיה במיילים באופן קבוע רעיונות מקולגות, ואחד המיילים כלל גם משפטים מסוימים מהנ"ל, בזמן שהכותבת לא ידעה כלל שזה דבר שפורסם כבר".

ויש התפתחות מפתיעה שלגמרי לא קשורה באייטם הבא.

דמיון חשוד (2): אלה היו המילים שלי. שלי. ועד היום אני מתעצבנת כשאני חושבת על זה

הפוסט של ויטלזון-יעקבס זכה ל-2,100 לייקים ול-377 תגובות. אחת המגיבות היא דודאית רקנטי-לם, שכתבה את הדברים הבאים (לא נגענו):

לפני שלוש שנים כתבתי פוסט אחרי הרצח של משפחת ליטמן, זה היה במוצ"ש. יום אחרי, בטור של יום ראשון, בעיתון הכי נקרא בארץ, העתיקו פיסקה שלמה. מילה אחרי מילה. כותבת מוערכת מאוד, מהמגזר, שכל כתבה שלה העיניים שלך נוצצות מהכתיבה הטובה שלה. האירו את תשומת לבי, אמרתי אין מצב. בטח היא קראה וזה נשתל לה במאחורה והיא לא שמה לב. אין סיכוי. למה לה. עד שבערב היא שלחה לי בעצמה, "בטח ראית שגנבתי ממך. אבל תכלס עדיף אצלי מאשר על הקיר שלך. אני עושה שליחות לעם ישראל, אותי קוראים מיליונים. בלה בלה בלה". הכול בשם השליחות. כבר שלוש שנים אנשים סביבי אומרים לי לעשות עם זה משהו. שלוש שנים. ואני מרחמת עליה. לא נעים, כותבת מוערכת וידועה. אבל תכלס, בהסתכלות היום זה היה הדבר הראשון שהייתי עושה.

נכון, אני כלום ושום דבר. הפוסט ההוא הגיע רק לכמה עשרות אלפים כנראה מהקיר שלי. מי אני בכלל. אבל אלה היו המילים שלי. שלי. ועד היום אני מתעצבנת כשאני חושבת על זה.

כן, הייתי עושה מזה כסף אם הייתי יכולה. כן, הייתי מפרסמת את זה בציבור.

הכוח שלך כאן הוא שאת כן מישהי, ויש לך כוח לעשות עם זה משהו.

עד כאן התגובה של רקנטי-לם במלואה. ומיהי אותה כותבת שאליה היא מתייחסת? ובכן, הפוסט שפרסמה רקנטי-לם לפני שלוש שנים, ב-14 בנובמבר 2015 (ושקיבל תפוצה ויראלית עם 7,700 לייקים ו-1,600 שיתופים) הועלה לאחר רציחתם ביריות הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל, כשהיו בדרכם לשבת חתן. באותו יום גם התרחשה מתקפת טרור משולבת בפריז. וכך כתבה רקנטי-לם באחת הפסקאות: 

למחרת, ב-15 בנובמבר 2015, פרסמה אמילי עמרוסי טור ב"ישראל היום", וכך כתבה בפיסקה האחרונה:

אמילי עמרוסי, תרצי להגיב?

"לאורך השנים פרסמתי יותר מאלפיים טורים ומאמרי דעה. לפני שלוש שנים השתמשתי במשפט אחד מתוך פוסט שכתבה מי שראיתי אז כשכנתי וחברתי. התנצלתי בפניה, לפני שלוש שנים. מאחלת לדודאית הצלחה כעיתונאית בתחילת דרכה".

2019? בקושי 2018. כלומר 2015, אבל מי בודק

בשבת האחרונה, ב-11:26 בבוקר, פורסם בחשבון הפייסבוק של "הכול כלול" הפוסט הבא, שהוקיע בצדק גילוי גזענות מכוער:

שבע דקות אחר כך, ב-11:33, העלתה מגישת "הכול כלול", סיון כהן, את הציוץ הבא לחשבון הטוויטר שלה, עם קישור לפוסט:

2019? אנחנו עדיין ב-2018. ליל חמישי האחרון?! בדיקה קצרה לפני הציוץ יכולה הייתה להעלות שמדובר בפוסט שהקצין רוני אהרון פירסם שלוש שנים, חמישה חודשים, שלושה שבועות וחמישה ימים לפני הציוץ של סיון כהן, כלומר ב-12 ביוני 2015. הנה הפוסט המקורי:

כעבור כשעתיים, כשהתבררה עתיקותו של המקרה, מחקו מערכת "הכול כלול" וסיון כהן את הפוסט והציוץ, אלא שצדיק נסתר טרח בשבת וצילם למרבה המזל את המסך מבעוד מועד.

סיון כהן, תרצי להגיב?

"בשבוע בו העברנו את חוק המים, אחרי מאבק של חמש וחצי שנים, והתקדמנו צעד נוסף עם המלחמה העיקשת שלנו בעוקץ הקשישים, כולל תקיפה חריגה ומדאיגה במערכת התכנית, כיף לראות שאתה מציין את הדברים החשובים באמת. שתהיה אחלה שבת".

ראש בראש (1): מבקר תקשורת מטופש, שבקושי היה דיג'יי באוטו גלידה

בשני שעבר שוחחו איילה חסון וינון מגל ברדיו FM103 עם שני כתבים פוליטיים מתחרים - יובל קרני ("ידיעות אחרונות") ומתי טוכפלד ("ישראל היום") - על המלצת המשטרה, שפורסמה יום קודם, להעמיד לדין את בנימין נתניהו בפרשת וואלה-בזק (תיק 4000). החלק המעניין הגיע בשתי הדקות האחרונות של הריאיון. הנה: 

איילה חסון: "אני שואלת אותך, יובל: אצלך בעיתון יש הוראות איזה פוליטיקאים מלטפים ולמי מכניסים?".

יובל קרני: "תראי, איילה, אני כבר למעלה מ-15 שנה כתב פוליטי ב'ידיעות אחרונות', ואני יודע מה אני עושה ומה אני כותב. ואני אומר לך שבסוף, אם תסתכלו על כל הסיקור שלי את התחום הפוליטי, אני חושב שהסיקור הוא מאוזן, הוא הגון. העובדה היא שאני נמצא ביחסים טובים כמעט עם כל אנשי המערכת...".

איילה חסון: "יובל, לא שאלתי אותך לגביך".

יובל קרני: "איילה, אז אני עונה לך. אני לא קיבלתי ממו"ל של עיתון או מאנשים שהם לא קשורים לעבודה המערכתית...".

איילה חסון: "מעורך, לא מו"ל".

ינון מגל: "די נו, יובל, אנחנו כולנו בתוך עמנו חיים. אנחנו יודעים מה קורה במערכות, אנחנו יודעים מה קורה, פיצוצים, ריבים".

יובל קרני: "אבל ינון, אני אומר לך שוב. אני לא מקבל ממו"ל, אני עושה כמובן הפרדה בין עורך עיתון, לבין ראש אגף החדשות, לבין תפקידי...".

איילה חסון: "עורך, אל תעשה מו"ל. עורך עיתון. לא שאלתי על המו"ל. לא חשבתי בחיים, לא העליתי בדעתי שחלילה נוני מוזס יחשוף את פניו בפני מי מעיתונאיו".

יובל קרני: "אז הנה אני אומר לכם: עורך שמבקש דברים באופן ענייני, עיתונאי, זה בסדר גמור, אבל אף אחד לא אמר לי... היה לי עורך אחד רוב השנים".

איילה חסון: "טוב, טוב. אני לא אגיד לך שב'ידיעות' היו רשימות חיסולים, למי לפרגן וממי לעשות אלוהים".

יובל קרני: "אז הנה, אני אומר לך איילה...".

איילה חסון: "כמו שיש ב'ישראל היום', בדיוק אותו דבר".

יובל קרני: "אז אני אומר לך, כנראה שלא שיתפו אותי בדברים האלה אם את אומרת שהדברים האלה אולי קרו".

איילה חסון: "אז כנראה שלא סמכו עליך, כי אתה אולי איש הגון, או משהו כזה".

יובל קרני: "אבל הנה, איילה, אני אומר לך: תיקחי את הסיקור שלי לאורך שנים, ואת תראי שאני לא חיסלתי, ולא פרגנתי ולא עזרתי ולא מפה ולא משם".

ינון מגל: "מה את רוצה, שהוא יגיד לך שיש שם רשימות חיסול? יחסלו אותו. מה, הוא לא יגיד לך".

איילה חסון: "ברור, לא משנה...".

יובל קרני: "ינון, אף אחד לא יחסל אותי ואני אומר לך ש...".

איילה חסון: "בוא בוא, יובל. אתה יודע, אני לא נוהגת לצטט משיחות פרטיות, אז אני לא אסגיר פה דברים שנאמרו בשיחות פרטיות, נקודה סוף. ב'ידיעות' יש רשימות חיסול, ב'ישראל היום' יש רשימות חיסול, וכמעט בכל מקום יש רשימות חיסול...".

יובל קרני: "איילה, מאיפה את יודעת שיש רשימות חיסול?".

איילה חסון: "כי הייתי ברשימה הזאת".

יובל קרני: "הבנתי, טוב".

איילה חסון: "אתה יודע למה? כי בזמנו, ככתבת משפט, משטרה, העזתי לכתוב על פרשת האזנת הסתר. מאותו יום אני ברשימת החיסול, כולל במבקרי התקשורת איזה מטופש אחד שבקושי היה דיג'יי באוטו גלידה. כולל כולם, על מה אתה מדבר איתי? כולל שעושים נגדי כתבות ולא מבקשים ממני תגובה”.

יובל קרני: "את לוקחת אותי למחוזות רחוקים שאני לא יכול לענות לך או להגיב לך על הדברים האלה. אני אומר לך...".

איילה חסון: "כולל על פוליטיקאים. אתה אמרת לי על אהוד ברק, שאהוד ברק היה ברשימת החיסול. למה? כי הוא לא רצה להכניס עיתונים של 'ידיעות אחרונות' לצבא...".

יובל קרני: "אז אני אומר לך, שאף אחד לא היה ברשימות חיסול...".

איילה חסון: "הוא לא רצה להכניס עיתונים של 'ידיעות אחרונות' לצבא, או שהוא רצה להכניס את 'ישראל היום' לצבא. היום הוא לא ברשימת החיסול כי היום הוא נגד נתניהו. שטויות, בחייך יובל. זה לא נגדך אישית".

מתי טוכפלד: "בגלל זה אני אומר שאנחנו העיתונאים חייבים להוציא מהשיח את כל הסיפור הזה".

איילה חסון: "וגם אתה, טוכפלד, גם בעיתון שלך, בחייך. צדיקות לא נרשמה שם ברמה העיתונאית".

מתי טוכפלד: "ובגלל זה אני אומר שאי אפשר לקחת מקרה אחד, ועל זה היה צריך להיות הרעש שלנו, אי אפשר לקחת מקרה אחד ולומר: פה יש שוחד, ובמאות המקרים האחרים אין שוחד".

ינון מגל: "בזה הוא צודק... אגב, גם אני הייתי ברשימת החיסול של 'ידיעות'. אותי, אגב, חיסלו. בניגוד אלייך".

איילה חסון: "הנה אתה פה, נושם. אותי לא חיסלו, ברוך השם".

ראש בראש (2): אתה ילד לא אפוי מספיק, שבא לי לא טוב כבר תקופה ארוכה

אירועי השבוע שעבר – בדגש על פעולת צה"ל לחשיפת מנהרות חיזבאללה בצפון ולהבדיל חשיפת פרטים חדשים משיחות שאול אלוביץ' ואילן ישועה בתיק 4000 – סיפקו ליונתן אוריך, יועצו הבלתי נלאה של ראש הממשלה לענייני ניו מדיה, לא מעט התכתשויות בטוויטר. הנה שתי דוגמאות מאותו יום. נפתח בהתכתבות עדינה ומנומסת שהתנהלה ברביעי בבוקר בין אוריך לבין רון קופמן (לא נגענו): 

יונתן אוריך: "קודם לכן צייצתי שח"כ שלי יחימוביץ' לא מכירה שום דבר ביחס לאירועים הביטחוניים בצפון ולכן כל הפרשנויות שלה בנושא שוות לאפס. כעת נודע לי שייתכן והיא ביקרה בשרונה, על יד הקריה, מוקדם יותר היום. לכן אני לוקח את הדברים שלי בחזרה ומתנצל".

רון קופמן: "תקשיב יונתן 'אולריך', אתה ילד לא אפוי מספיק, שבא לי לא טוב כבר תקופה ארוכה, עם שחצנות מסוכנת שאסוציאטיבית מזכירה לי את ד"ר גבלס. אבל אתה עוד לא כזה תותח כפה-של, אז תמשיך להיות סנג'ר בזוי של רוה"מ וצא לנו מהווריד. שרץ מאוס, שחי מהמיסים שלי".

יונתן אוריך: "קופמן, קודם כל אני ממליץ לך על ואבן, למרות שזה קצת מעייף. שנית, שתדע שאני מעריך את האיחולים שלך על אף שכבר מזמן גמרת את הקריירה".

רון קופמן: "צודק. אני מקווה שכבר חתמת על הסכם עד מדינה, והצטיידת במספיק הקלטות, שתהיה סחורה לברוח מהרשעה. כי בכל מקרה אחר, יאהבו אותך מאוד באגף".

יונתן אוריך: "במקומך לא הייתי מהמר על זה, קופמן".

באותו יום רביעי, בשמונה בערב, חשף עמית סגל במהדורה המרכזית של "החדשות" את גרסת שאול אלוביץ' לתיק 4000, שבה התברר כי נתניהו ביקש ממנו לפרסם ב"וואלה!" שאשתו של נפתלי בנט עבדה כשפית במסעדות לא כשרות. בנט, בתגובה, פירסם ציוץ זועם שבו כינה את מעשהו של נתניהו "נבזי ופחדני". עוד באותו ערב הגיב אוריך, מה שהוביל לדיאלוגצ'יק הבא (לא נגענו):  

יונתן אוריך: "אין גבול לצביעות של בנט, הוא זה שצריך להתנצל. עיתונאים רבים יודעים שמן הרגע שעזב את לשכת נתניהו, בנט לא הפסיק לתדרך נגד שרה נתניהו ולהשמיץ אותה בכל הזדמנות. מי שיש לו חמאה על הראש, שלא ייצא לשמש".

בן כספית: "תביא עיתונאי אחד שיעיד על סיפור שקיבל מבנט בעניין הזה. אתה יודע, אוריך, גם בחייו של מלחך פינכה בשכר יש רגעים שצריך לעמוד ולהגיד, עד כאן".

סימה קדמון: "מצטרפת לכספית. לא רק שלא נתן סיפורים ביוזמתו – גם הדף כל ניסיון לדובב אותו".

יונתן אוריך: "היי בן, חנוכה שמח. האמת שלא בהכרח כיוונתי אליך, אבל אתה כבר יודע מי קופץ בראש".

בחן את עצמך (התשובה): אני מת על אלי ציפורי שממשיך להפציץ בטור מצוין שהוא חובת קריאה (למרות שהוא יצא מדעתו, ממשיך עם חצאי אמיתות ויש לו יציאות מטומטמות)  

התשובה היא ה', כמובן.

אז מה חשב ו/או חושב ראש מערכת החדשות של "גלובס", רועי ברק, על הפרשן הבכיר של עיתונו, אלי ציפורי? תלוי מתי שואלים.

באוקטובר 2012 פרש ברק מ"גלובס", שם שימש ככתב לענייני תקשורת. בשנה וחצי שלאחר מכן הקפיד להלל, לשבח ולקלס את ציפורי בחשבון הטוויטר שלו. הנה ארבע דוגמאות מייצגות:

ביולי 2014 התמנה ברק לעורך המשנה של התכנית "לילה כלכלי" בערוץ עשר, ולקח לעצמו פסק זמן ארוך מציוצים הנוגעים לציפורי. כעבור שנתיים, ביולי 2016,  קודם לתפקיד עורך "לילה כלכלי". חודש אחר כך חזר ברק לצייץ במרץ על ציפורי, אבל אז התברר שדעתו על הפרשן הבכיר של "גלובס" השתנתה ב-180 מעלות, הגם שציפורי עצמו, השקפותיו וסגנונו לא ממש השתנו. הנה שמונה דוגמאות: 

ביולי 2017 מונתה נעמה סיקולר לעורכת "גלובס", וכעבור שלושה חודשים חזר לעיתון רועי ברק, הפעם כראש מערכת החדשות. מאז, במשך שנה וחודש, לא צייץ דבר וחצי דבר נגד ציפורי או בעדו. לפני שבועיים הזכיר בנימין נתניהו "מחקר" של "גלובס" שלפיו ראש הממשלה לא קיבל סיקור מלטף מ"וואלה!". ברק, בתגובה, הזדרז לפרסם בעיתונו מאמר שבו טען כי מדובר בטור דעה של ציפורי, ולא במחקר. במקביל, יצא להגן בטוויטר על שמו ומעמדו של פרשן "גלובס" הוותיק, שאותו הקפיד הוא עצמו לקטול באגרסיביות עד לפני שנה וחצי: 

יחסים בין עורך טרי יחסית לבין פרשן ותיק עלולים להיות טעונים בכל מערכת עיתון, קל וחומר ב"גלובס": עד יולי 2017 ציפורי היה לא רק עורך החדשות הדומיננטי ובכיר הפרשנים של העיתון, בטורו הפופולרי "גילוי נאות", אלא גם, במשך חודשים ארוכים, העורך בפועל של היומון. יחסי הכוחות השתנו עם מינויה של סיקולר והצטרפותו של ברק, שכעת שוב דורך על ביצים בכל הנוגע לציפורי. נותר רק להמתין ולראות מה יצייץ בעוד שנה שנתיים ראש מערכת החדשות של "גלובס" על הפרשן הבכיר, אם וכאשר דרכיהם ייפרדו בשנית.

רועי ברק, תוכל לעדכן בבקשה מה דעתך על טוריו של ציפורי נכון לשעה קשה זו?

"שמח שאתה עוקב אחרי בטוויטר ומזמין את כל הקוראים לעקוב גם. בואו בהמוניכם. ועכשיו לגופו של עניין: כל השבחים שכתבתי על ציפורי מגיעים לו בדין. אני חושב שכפרשן כלכלי הוא מביא הרבה ניתוחים מעולים וכתובים היטב, שמאתגרים את השיח הכלכלי, שהפך לאורך השנים למונוליטי מאד מבחינה אידאולוגית. אז, והיום.

"יחד עם זאת, בניגוד למה שכתבת והבנת, דעתי לא השתנתה על פרשנויותיו ועמדותיו אלה של ציפורי ב-180 מעלות. ההתייחסויות הביקורתיות שלי כלפיו נכתבו אך ורק על רקע טורים אישיים שלו, שבהם הוא ירד על אנשי תקשורת וכתב עליהם לדוגמה שהם: 'מפיצי רעל' (אביב הורביץ), 'שם נרדף לשחיתות עיתונאית' (שוקי טאוסיג מ'העין השביעית'), 'אנשי חונטה קלאסיים' (דורון צברי ושאול אמסטרדמסקי), 'הדר שיפר בנו של שמעון שיפר' כחלק מטענה לנפוטיזם (אלא שהעיתונאי הדר שיפר אינו בנו של שמעון שיפר), 'דורון צברי הוא ללא ספק מאנשי שלומם של אנשי התאגיד, הוא בראש שלהם, בא להם טוב בעיניים' ולכן 'המילייה' בחרו להעסיק אותו (צברי במאי עטור פרסים ובעל זכויות רבות. אגב, פוטר מהתאגיד, מה שסותר את התזה) – כל אלה מתוך הציוצים שאתה הבאת, וזה באמת רק על קצה המזלג. יש עוד: שוקן רולניק הם חונטה ו'שלטון באבות', עיתונאים אחרים כגון קרן נויבך, נתי טוקר אורן פרסיקו, רביב דרוקר ואחרים הם 'מפלצות רשע תקשורתיות', 'עושי דברם של אדוניהם', 'בריונים מתחסדים', 'אינטרסנטים', 'מלחכי פנכה', 'אמני פייק ניוז ושרלטנות' ועוד.

"מהרגע שמוניתי לתפקיד ראש מערכת החדשות של 'גלובס', נמנעתי מטבע הדברים מלהתייחס לכתבים ופרשנים שלי בעיתון באופן ביקורתי ברשת האינטרנט. כל מה שיש לי להגיד להם, נאמר בשיחה אישית. אני חושב שכך ראוי. באופן כללי, אגב, כשהייתי בערוץ 10, הקפדתי לא לקטול קולגות מחדשות 2 (לפרגן להם, דווקא כן), ומהרגע שחזרתי ל'גלובס' הקפדתי לא לעשות כך כלפי הקולגות שלי בעיתונים המתחרים (לפרגן, כן). למעט מקרים יוצאי דופן".

אלי ציפורי נמנע מלהגיב.

לטנף ולהשמיץ בני זוג?! יאללה, למה לא?

יומי עלה בהיר וקר, השחר לי האיר, היי טיריליי. בכינורי נעור מיתר, והוא היה לשיר. היי טיריליי. ברחוב חמק חלבן על אופניו, אבל אז הטלפון צילצל. על הקו היה הקונספירטור.

"הפעם זה יהיה קצר, הורביץ", הוא ירה. "תתקשר לג'ודי שלום-ניר-מוזס".

"באיזה נושא?", התעניינתי.

"בנוגע לציוץ הזה, שעלה בחמישי שעבר, ושג'ודי אפילו טרחה לצייץ מחדש", ירה הקונספירטור.

"ג'ודי היא ג'ודי", אמרתי. "אך טבעי שהיא תרים קול מחאה על כך שנתניהו ביקש משאול אלוביץ' לטנף ב'וואלה!' על גילת בנט, אשתו של נפתלי, ולפרסם שהיא עבדה במסעדות לא כשרות. מה הבעיה עם זה?".

"שום בעיה", ענה הקונספירטור.

"יופי", שמחתי. "אז אפשר לנתק?".

"מיד אחרי שתענה לי על השאלה הבאה", הטעים הקונספירטור. "אם ג'ודי כל כך מתנגדת לכך שיטנפו וישמיצו בני זוג – איך אתה מסביר את הציוץ הזה, שהיא העלתה בשלישי האחרון, חמישה ימים אחרי הציוץ הקודם שלה, מיד אחרי ששרה המריאה לגואטמלה וביבי נשאר בארץ?".

"התשובה פשוטה", מלמלתי. "אני בטוח שמדובר בצירוף מקרים".

"ואני משוכנע, הורביץ, שאתה תבקש תגובה מג'ודי מיד לאחר שאנתק", נבח הקונספירטור וניתק.

ג'ודי שלום-ניר-מוזס, תרצי להגיב?

"בשמחה. בניגוד אליי ואל שרה, גילת בנט היא אדם פרטי לגמרי, שמתחמק באופן קבוע ושיטתי מהתקשורת, לכן התקשורת מכבדת את רצונה ולא עוסקת בה. שרה, כמוני, היא דמות ציבורית שנמצאת ביוזמתה המלאה בקדמת הבמה. לכן הציוץ שלי מאוד רלוונטי, ובהכירי את ביבי – בטוחה שהוא מדויק".

ואם כבר טינופים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20, ש-mako מתחרה באתר "וואלה!" ושהח"מ משלים הכנסה ברצועת הבוקר של "קשת".

לטור מהשבוע שעבר: מי הדביק ליעקב אילון את הכינוי "פרימדונה"?

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il