אין דין פינטו כדין דכנר
בשישי האחרון, יום לאחר שבית המשפט התיר לפרסם את פרטי פרשת הרב יאשיהו פינטו וניצב מנשה ארביב, שוב התייצבו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" משני צידי המתרס. עמודו הראשון של "ידיעות" היה מאוזן, לרעת שני הצדדים, אבל הכותרת הענקית בכפולה הפותחת (בתמונה למטה) התמקדה בחשדות נגד ארביב. ב"ישראל היום", לעומת זה, הכותרת (בתמונה למעלה) כוונה דווקא נגד הרב פינטו. בתחילת השבוע המשיך "ישראל היום" בקו השלילי כלפי פינטו, וקרא שלא לסגור את התיק נגדו. המסר היה חד משמעי: להעמיד את הרב פינטו לדין על ניסיונו לשחד את תנ"צ אפרים ברכה, ובמקביל לחקור את המידע שמסרו פרקליטיו של הרב לפיו ניצב ארביב קיבל ממנו טובות הנאה.
את העמדה ההחלטית של "ישראל היום" בנוגע לאופן הטיפול בפרשת "הרב והניצב" (שאני אישית מסכים איתה לחלוטין) הובילו מרדכי גילת ודן מרגלית. "הפעם עולה חשד ראשוני כי יש גרעין של אמת בדברי הרב", כתב גילת ביום שישי. "אבל אפילו הם יאומתו; אפילו ייאלץ ארביב לשלם בתפקידו; איך בדיוק זה ישליך על טיוטות כתבי האישום נגד הרב? איך הוא ייחלץ מספסל הנאשמים? על מה בדיוק הוא בונה – על היועץ המשפטי וינשטיין שיתבטל בפניו ובעיקר בפני פרקליטיו? על קבלת מעמד של עד מדינה בכל הפרשיות? זה החלום המתוק שלו? נוסיף כאן כהערת ביניים: אם אכן יש ממש באפשרות, אפילו הקלושה ביותר, שוינשטיין ייתן ידו לעיסקה ברוח הזאת – כי אז רשאים שוחרי שלטון החוק להגיע למסקנה קשה, שכבר מזמן מציעים להם להגיע אליה: כיסא היועץ המשפטי ריק. וינשטיין נטש אותו סופית".
כעבור יומיים הצטרף מרגלית לדברי גילת. "פרקליטיו של פינטו מתנים את מתן החומר שהביאו נגד ארביב בכך שייסגר תיקו של פינטו. לא בא בחשבון", כתב.
האם גם אז סברו גילת ומרגלית שעסקה שכזו היא טעות? שיש לחקור את המידע שמסר דכנר נגד אולמרט ושאר הנאשמים, אבל במקביל למצות את חומרת הדין עם דכנר עצמו?
הנה הדברים שכתב גילת באפריל 2010, לאחר שהפרשה תפסה תאוצה: "החברים של אולמרט מודאגים. מה הם עושים בנסיבות האלה? יוצאים בקמפיין להשחרת איש עסקים הנחשב עד חשוד ומרכזי. נכון, לא מדובר בצדיק, אבל האיש גם לא מציג את עצמו כצדיק. הוא בא לסגור חשבון במסגרת מה שמכונה 'ריב גנבים'. זה קורה במאות תיקים".
גם מרגלית, בניגוד לעמדתו בפרשת פינטו הנוכחית, לא כתב בשום שלב לאורך בפרשת הולילנד כי יש להעמיד לדין גם את דכנר. לפני כשנה וחצי, בעת שנפתח משפט הולילנד, התפייט: "העד ענה על הציפיות. כך תיארתי אותו. רחב גרם, בעל מבטא זר, מגודל פנים, צולע על מקל, מתבונן בכל מסמך בעד זכוכית מגדלת, והעיקר – שחיתות זועקת לשמים, לכאורה, בצליל מונוטוני. תחושתי הייתה שניכרים דברי אמת גם כשהם יוצאים מפי מי שהיה שותף למעשי העבירה".
דן מרגלית, מדוע לא קראת בזמנו להעמיד לדין גם את דכנר במקביל לחקירת אולמרט?
"העיקרון במתן מעמד של עד מדינה הוא שנותנים חסות לדג רקק כדי להביא להרשעת לוויתן. אני חושב שדכנר הוא דג רקק לעומת הלווייתנים שיושבים על ספסל הנאשמים, ולכן הפרקליטות עשתה מעשה נכון. לא כן מקרה פינטו. באופן עקרוני, אם החשדות נכונים, יוצא שאצל פינטו מתקיים, לכאורה, ריכוז גבוה של מעשים החשודים בפליליות חמורה, כמו הניסיון לשחד לכאורה את אפרים ברכה, כדי שיגלה חומרים מהתנהלות החקירה נגד העמותות שלו. לעומת זאת, אם החשדות נגד ארביב נכונים, אז הוא עשה מעשה שפוסל אותו מלכהן בתפקידו במשטרה. אבל אין פרופורציות בין פינטו לארביב. במקרה הזה ברור לגמרי שארביב הוא אמנם לא דג רקק, אולי דג שמן, אבל פינטו הוא הלוויתן".
מרדכי גילת, למה פינטו לא ודכנר כן?
"זו שאלה יפה ונכונה, ובדיוק על השאלה הזו תהיה תשובה בטור הקרוב שלי ביום שישי".
טלפון אחד מפינטו, והעניין מסודר
ואם כבר פרשת פינטו: קרבתו הגדולה, לאורך שנים, של שלום ירושלמי, הפרשן הפוליטי של "מעריב", לרב החשוד בימים אלה במתן שוחד לקציני משטרה, היא מן המפורסמות. ביום שני אף הקדיש דוד אברהם באתר "וואלה! ברנז'ה" אייטם לבעייתיות הכרוכה בכך שירושלמי, מאוהדיו של פינטו, כותב עליו טורים מחמיאים ב"מעריב", ואף מפרשן לטובת הרב את ההתפתחויות האחרונות בעניינו בתוכנית "שישי" בערוץ 10 ובמהדורת "יומן" בערוץ 1.
כפי שתואר כאן בעבר, ירושלמי עמד מספר פעמים בפני סכנת פיטורים, ותמיד הצליח להינצל ברגע האחרון. אחת מהן התרחשה בנובמבר 2011, כאשר כבר זומן לשימוע, אך לבסוף הגזירה בוטלה. ירושלמי עצמו סיפר בשעתו לחבריו בעיתון שיש לו ערוץ ישיר לנוחי דנקנר, אך לא פירט מיהו האיש שמחבר ביניהם.
שלום ירושלמי, הרב התערב לטובתך?
"לא ידוע לי".
בחן את עצמך
מיהו העיתונאי המוכר, שתמונתו כשהוא מחייך חיוך רחב פורסמה לצד כותרת על אירוע שבו נרשמו אבדות בנפש?
א. אמנון דנקנר, שתמונתו הזחוחה הופיעה ב"מעריב" בפברואר 1996, לצד כותרת על פיגוע נוראי בקו 18 בירושלים.
ב. גונן גינת, שתמונתו החגיגית התנוססה ב"ישראל היום" במאי 2011, לצד כותרת על מותו של אוסמה בן-לאדן בפקיסטן.
ג. ינון מגל, שתמונתו החייכנית פורסמה ב"וואלה!" בינואר 2014, לצד כותרת על פיצוץ בלוני הגז בשכונת גילה.
ד. רוני דניאל, שתמונתו הלבבית שודרה בחדשות ערוץ 2 באוגוסט 2013, בעת שעוד מכונית תופת התפוצצה ברובע דאחיה בבירות.
יגאל סרנה VS אמנון לוי, טייק 2
"מיהי אשת התקשורת הבכירה שנאנסה על ידי כוכב ספורט?", זו השאלה שבה נתקל כל מי שצפה השבוע בפרומואים לתכניתו של אמנון לוי בערוץ 10, או דפדף שלשום ב"ידיעות אחרונות" ונתקל בפרסומת בולטת לתכנית.
זו לא הפעם הראשונה שבה סרנה תוקף את לוי בפייסבוק. לפני חמישה חודשים, בעת שידור סדרת הדוקו המדוברת "הפנים האמיתיות של השד העדתי", העלה סרנה סטטוס הסתייגות מהסדרה. לוי בתגובה פרסם פוסט שבו ציין כי סרנה רגיש לעזתים ולאריתראים, "אבל כאשר מספרים לו על מאות אלפי ילדים מזרחיים שאין להם סיכוי בארץ הזו, שהם כמו הוריהם נדונו להזנחה ונחשלות, זה לא מזיז לו. מה לו ולהם". סרנה, מנגד, השיב כי "מדכא אותי לראות את המקום השקרי והמניפולטיבי שאדם כמו אמנון נדחף אליו".
בניגוד למריבה הפומבית הקודמת, הפעם לוי לא טרח להגיב לסרנה בפייסבוק, ולכן נוצר צורך מסוים, לרווחת קוראי "מי נגד מי", לנסות ולתחזק את הסכסוכון.
"אני מזמן לא קורא את הפוסטים של יגאל. אני חושב שצריך לעשות הפרדה בין פרומו לתוכן של תכנית. לא אני הכנתי את הפרומו, וגם לא את המודעות לעיתון. אני ראיתי אותן בפעם הראשונה כשהן התפרסמו".
ומה חשבת כשראית אותן?
"זה לא היה קל. זה היה פרומו בוטה. אגרסיבי. אבל כשאתה בטלוויזיה מסחרית, בערוץ קטן, ונלחם על תשומת לב מול תכניות ריאליטי, מחלקת הפרומו הולכת לכיוון יותר בוטה כדי להבליט את התוכנית ואני מצטער על המצב. התוכן היה חשוב. פנו אלי בבקשות מבתי ספר כדי להקרין בהם את הסרט, וביקשו שאגיע לדיון בכנסת בעניין".
ובכל זאת, מה בנוגע לסרנה?
"אני חושב שזה לא מקצועי וילדותי לא לעשות הבחנה בין תכנית לפרומו שלה. הוא הרי יושב בעיתון ששיטות אלו לא זרות לו, אז שייטול קורה מבין עיניו".
יגאל סרנה, אמנון לוי אומר שהתגובה שלך ילדותית, כי אתה לא מפריד בין תוכן לפרומו.
"אני מקבל את התגובה שלו. במובן הזה הוא צודק. הוא היה חבר טוב ואדם שאני מוקיר, אבל אני עדיין מחזיק בדעתי שנעשה על ידו גם תוכן שלא מקובל עליי, כמו התוכניות על מירי רגב ועל רני רהב".
עוד על פרשת "אשת התקשורת הבכירה" (בלי אף מילה על סרנה) – בטור הבא.
פרסום ראשון: שניים רבים, השלישית לוקחת
אחת הכותרות הרכילותית של השבוע שייכת בלי ספק ליעל אבקסיס ורוני דואק, שהחליטו להפריד כוחות. ביום שלישי אחר הצהרים הציפה הידיעה הצהבהבה את הרשת, כאשר גם צחי קומה ב-ynet (למעלה) וגם אדם סרור ב"וואלה! סלבס" (למטה) מתגאים ב"פרסום ראשון". אמנם השעה המתנוססת באייטם של "וואלה! סלבס", 17:30, מוקדמת בארבע דקות מזו שמופיעה באייטם של ynet, אבל חיפוש בגוגל הציג דווקא נתונים הפוכים.
אז מי באמת פרסם ראשון את הסקופ? לא קומה ולא סרור. יומיים תמימים לפניהם דיווחה דבורית שרגל, על הפרידה המסעירה בשתי שורות צנועות בבלוג המומלץ "ולווט אנדרגראונד". זו לא הפעם הראשונה שבה "וואלה!" מפרגנים לעצמם שלא בצדק את המילים "פרסום ראשון" על אייטמים שהופיעו לפני כן אצל שרגל. אצל קומה מדובר בחידוש מסוים, ולכן אתמול (רביעי) נזפה בו שרגל על חוצפתו.
"אני לא אגיב הפעם".
אדם סרור, ואתה?
"אני מעדיף שלא להגיב".
דבורית שרגל, איך קרה שהבסת את כתבי הרכילות במגרשם הביתי?
"ממש במקרה. בארוחת צהריים מופזת בשבת, על שפת ימה של בת ים, קרוב לדרום חולון, עם מקבץ של חבריי האיכותיים, סיפרה אחת המצוינות שבהם, ששמעה ממקורבים לזוג על האירוע המסעיר. כוסות היין נשמטו מידי הנוכחים, סלט הפסטה האדמוני הסמיק והחברה אמרה לי, "נכון תוכלי להתעשר מהסקופ?". חייכתי בעצב. מי שיכול היה להתעשר בפוטנציה היה עו"ד צמרתי לדיני משפחה שנכח בארוחה, שתמיד יודע הכול לפנינו (וגם לפני צחי ואדם), אבל אפילו הוא לא ידע על אבקסיס ודואק, והוא ממילא כבר עשיר.
מאחר שהייתי אחרי 'אצבעות שחורות', פוסט הסופ"ש, העליתי את הסקופ בקז'ואליות לפוסט של יום ראשון, תחת כותרת הביניים "צהוV", שהרי מה לי ולרכילות. מי היה מאמין שזדים ינכסוהו".
טל פרידמן ויובל בנאי מאחדים כוחות
כמה אמוציות יכול לעורר מבקר מוסיקה אחד? מתברר שלא מעט, כולל מצד אמנים ידועים, שניתן היה לחשוב שהוותק והמעמד שצברו יוכלו לסייע להם להתמודד איכשהו עם ביקורת שלילית עד קטלנית.
רועי בהריר הוא בעל טור ביקורת הסינגלים השבועי "סינגולר" באתר nrg. לפני כשלושה שבועות, תחת הכותרת "מה עובר על יובל בנאי?", כינה את הסינגל החדש של MOBIUS TRIP, ההרכב החדש של בנאי, כ"איום ונורא". הוא גם לא נמנע מלקטול את ההרכב "לימוזינה אקספרס" של מייקל בנסון ואבנר חודורוב. "אמנם קשה לדמיין חיים ללא אחת משתי הלהקות האלה – שהם, ללא ספק, חיים המשולים למוות – אבל קשה אף יותר להבין מה עובר, לכל הרוחות, על יובל בנאי", הפליג בהריר בשבחים. "האם הוא הולך ונעשה, חלילה, חירש? האם הוא מודע לכך שהשנה בחוץ היא 2014, שהשיר החדש שלו נשמע כמו הצד הדלוח של 1989? כנראה שלא. בנאי העיקש והאומלל ממשיך לרמוס כאן את כבודו העצמי".
חלף שבוע נוסף, ובהריר המשיך את המתקפה על חברי "משינה". הפעם, תחת הכותרת "איגי דיין, הפדחן התורן", כתב בהריר על "הפרח בגנך", הסינגל החדש של דיין כי "לא מדובר בשיר ביזיוני כמו זה של בנאי, או מפגר שכלית כמו זה של 'לימוזינה'. 'הפרח בגנך' הוא סתם שיר לא טוב, הסובל מעיבוד מיושן ולחן עייף ומעייף". על חברי "משינה" בכלל כתב בהריר כי "משהו משונה, על סף הקריפי, קורה לאחרונה בקרב קבוצת המוזיקאים שפעלה בעבר תחת השם 'משינה', וכיום עושה לעצמה בושות תחת השם 'משינה', או, לחילופין, במסגרת של קריירות סולו. נכון לינואר 2014, יובל בנאי, מייקל בנסון, אבנר חודורוב ואיגי דיין נשמעים כמו ילדים בני ארבע הסובלים מבעיה רפואית נדירה שגורמת להם להיראות בני 50 ומשהו, וגם מתנהגים ככה".
עד מהרה גרר הסטטוס של עוז את הדיאלוג הבא:
יובל בנאי (תחת שם להקתו, MOBIUS TRIP): "אני לא יודע אם זה נכון או לא אבל מישהו סיפר לי שבהריר משלם לnrg שיפרסמו את הרשימות שלו".
מייקל בנסון: "הפלצן התורן".
רועי בהריר: "לא, יובל, אני לא משלם להם, אבל גם לא מקבל מהם כסף על זה. זו עבודה התנדבותית למען ציבור אוהבי המוזיקה בישראל, שבמקרה אני גם די נהנה ממנה, כמו גם מהמוזיקה המצוינת שעשית פעם. תהיה חזק".
נידר עוז: "מסתבר שאף אחד לא מוכן לשלם לרועי בהריר על מה שהוא כותב. רועי, תהיה חזק, אה?".
רועי בהריר: "אל תדאגי, נידר. את פרנסתי אני מוצא כעורך המשנה של המגזין 'את'. הכול בסדר. אגב, מה נסגר איתך? מדובר בביקורת. מה לא בסדר בזה שכתבתי את מה שאני חושב בבמה ציבורית, שלא שונה בהרבה מהבמה הזאת?".
טל פרידמן (שבהריר כתב נגדו בעבר ביקורת שלילית): "למה את נותנת לו במה? להתעלם מהאפס!".
ביום שני האחרון התייחס בהריר בטורו לסטטוס ולתגובות נגדו, וזכה לרוח גבית מאבישי מתיה, אושיית פייסבוק, קואוצ'ר, עיתונאי ב"גלובס" ומבקר ב"וואלה!". "ההתנהלות של נידר עוז חרגה מהכללים, קראתי את הטקסט שלה ותהיתי אם הוא נוסח על ידי רני רהב", כתב מתיה. "רק אעיר שבעקבות ביקורת שלי בעיתון 'כלבו' על מופע האיחוד המתיש שלהם בקיסריה ב-2003 הם ביקשו להטיל עליי חרם. כלומר, חברי משינה מתקשים לקבל ביקורת. כל ביקורת שהיא".
נידר עוז, יכול להיות שאתם פשוט מתקשים לקבל ביקורת?
"אני לא נגד ביקורת. אני בעד עיתונות חופשית. הבעיה היא כשמדובר בהשתלחות אישית, פוגענית ולא עניינית".
רועי בהריר, איך תסכם?
"היו המון תגובות לטור, ואני אשמח שיהיו עוד. אני חושב שזכותו של כל אדם להביע ביקורת. וכשמדובר בביקורת על מוזיקה, היא לא חייבת להיות עניינית, היא יכולה להיות אמוציונאלית וקפריזית בדיוק כמו המוזיקה עצמה".
ואלה מילות השיר: "הסיפור שלי הוא על נידר / בחורה שלא מזמן הכרתי / ואותה אני פוגש בפייס / כל לילה /// והיא הייתה רעה ומסכנה / הכוכבים שלה דולקים על אש קטנה (אה אה) /// אז יצאנו יחד לבלות / חת'כת אפס וחסר חיים לא די לה / בכיתי וחשבתי על קללות / בלילה /// והיא הייתה רעה ומסכנה / הכוכבים שלה דולקים על אש קטנה (אה אה) / והיא הייתה שפוטה של השטן / ואת הכסף היא קיבלה במזומן (אה אה).
נידר עוז, מה דעתך על השיר?
"לא אגיב. תודה".
"מעריב" בשפל חסר תקדים*. עליה חדה בשיעור החשיפה ל"מי נגד מי"**
השבוע החולף הביא באמתחתו עוד סקר TGI, וגם הפעם, כמו בכל חצי שנה, שום דבר דרמטי לא השתנה. הכלל "אמור לי איזה עיתון אתה קורא, ואומר לך אם בכלל תזכה לקרוא על הסקר ואם כן – איזה נתון יופיע בכותרת", עדיין תקף. העיתונים שכן מתייחסים לסקר מקפידים כמובן להבליט אך ורק את הנתונים שמחמיאים להם (ו/או את אלה שמטילים דופי במתחרים), ולהצניע את הסטטיסטיקה שמציגה אותם באור פחות מוצלח.
כך, למשל, "ישראל היום" הבליט את הנתון שלפיו בחצי שנה האחרונה הוא זוכה בימי חול ל-38.6 אחוז חשיפה, לעומת 38.4 אחוז ל"ידיעות". מנגד, הוא התעלם בחינניות מכך שבשנת 2013 כולה שומרים שני היומונים המובילים על שוויון של 37.7 אחוזי חשיפה, וגם מכך שביחס לנתוני TGI של שנת 2012 שיעור החשיפה של "ידיעות" דווקא עלה ושל "ישראל היום" ירד.
באשר לעיתונים האחרים: "ידיעות", כמנהגו בעשור האחרון, עוד מאז שניהל מלחמות ראש בראש מול "מעריב" (היו זמנים בקרליבך) הקפיד להתעלם מהסקר. "דה מרקר" לא התאפק מלציין ששיעור החשיפה ל"גלובס" ירד בחצי השנה האחרונה לעומת התקופה המקבילה אשתקד. העיתון רק לא הזכיר שכאשר משווים את 2013 כולה ל-2012 כולה – שיעור החשיפה של המתחרים דווקא עלה במעט, ואילו זה של "דה מרקר" ירד משמעותית (ב"גלובס", כמובן, התייחסו גם לנתוני השנה כולה המחמיאים יותר לעיתון). עוד נתון מעניין שלא הוזכר ב"דה מרקר" ואף לא ב"גלובס": למרות ששיעור החשיפה של "כלכליסט", 11 אחוז, ירד לעומת השנה שעברה, הוא עדיין נותר גבוה יותר מזה של "דה מרקר" ו"גלובס" גם יחד.
שלמה בן-צבי, אתה עדיין בטוח שבתוך ארבע שנים "מעריב" יעקוף את "ידיעות"?
"נשארו עוד שלוש שנים וחצי".
אתה נשמע אופטימי.
"אני תמיד אופטימי".
* נכון לשנת 2013, ובעיקר בחציון השני
** ברבעון השני של החציון הראשון, בקרב חלק מבני משפחת הורביץ, באזור הצפון המזרחי של דרום חולון
אירח את אייל גולן, וגם עשה עוד כמה דברים
מסע ההופעות של אייל גולן בארצות הברית הצדיק כמובן תגובה ציונית הולמת מצד מערכת "ערב טוב" עם גיא פינס בערוץ 10. השבוע שודרה בתוכנית כתבתה של שני לאובר, שהתלוותה לגולן בלוס אנג'לס ותיארה כיצד לאחר ההופעה הגיע רולס רויס מפואר לאסוף את הזמר. "הרכב שייך למארח של גולן, חי ועקנין", דיווחה הכתבת. "אם השם מוכר, ועקנין הוא איש עסקים שהתפרסם בהקשר של אחיו, אסי ועקנין, שזכור לכם אולי מתחקיר 'עובדה' על פרשת רוברטו והדוגמניות". ועקנין שוחח עם הכתבת, ואף קיבל את הכיתוב הנחשק "איש עסקים. אירח את אייל גולן בלוס אנג'לס".
במערכת "ערב טוב" נמנעו מלהגיב.
אריאל שרון כפי שלא קראתם
למחרת מותו של אריאל שרון, היו רוב היומונים נוסטלגיים ודביקים כמצופה. למעט "הארץ", בכל העיתונים ששלפו את החבצלות על קורות חייו של הנפטר, לא מצאו לנכון לשלב בהן איזכור לשלוש הפרשיות הפליליות הגדולות שריחפו מעל שרון בעת שכיהן כראש ממשלה – פרשת האי היווני, פרשת עמותות הקש ופרשת סיריל קרן. בכולן נחשד שרון בעבירות מרמה והפרת אמונים, אך לא הוגש נגדו כתב אישום.
גם ב"גלובס" – למעט פיסקה אגבית של סטלה קורין-ליבר – העדיפו לא לעסוק בצדדים הפחות מחמיאים של שרון. כתב "גלובס" לענייני משפט, יובל יועז, שלח לעמודי הדעות של העיתון מאמר ביקורתי, שבו הוזכרו שלוש הפרשות הללו וגם אחרות. שלושה ימים לאחר מכן, דיווח יועז בדף הפייסבוק שלו כי "המאמר נפסל על ידי עורכי 'גלובס'. לדעתם, הוא לא היה ראוי לפרסום, הן מבחינת תוכנו והן מבחינת עיתויו. אני מכבד את עמדתם, אבל חושב אחרת".
בהמשך הסטטוס פרסם יועז את המאמר המלא, שבו כתב בין היתר כי "שרון היה מצביא, מדינאי, פוליטיקאי, מנהיג – אבל גם אדם שלא טרח להקפיד על טוהר המידות, האישי, המשפחתי והציבורי", הוסיף כי "ראוי לזכור גם את התנהלותו המושחתת, רדיפת הבצע, ההטבות למקורבים והצפצוף המתמשך על מערכת החוק", וסיים ב"צילו של שרון ממשיך להאפיל על מערכת המשפט, כמי שהצליח לכופף אותה ולהערים עליה, ולהציגה ככלי ריק, כמי שאיננה מסוגלת להטיל את מורא הדין על מושחתי הצמרת".
ב"גלובס" פסלו את המאמר גם בשל העיתוי שבו נשלח וגם בגלל חשש שמשפטים מתוכו מהווים לשון הרע.
התגובות לסטטוס של יועז היו חלוקות. "לגבי שאלת העיתוי: קל לומר שצריך לחכות 'עד שהגופה תתקרר' והשבעה תחלוף (או השלושים), אבל לא כך העיתונות פועלת", השיב יועז למגיבים. "בימים אלה, שבהם מסוכמת מורשתו של שרון, מתקבע הבטון. אחר כך העיתונות תעבור הלאה (כבר עברה). לכן חשוב להזכיר, כדי שמי שיחפור בעתיד במאמרים הללו, יגלה את כלל המאפיינים של שרון האיש, שהיה פוליטיקאי, מנהיג ואדם שנוי במחלוקת".
יובל יועז, איך הגיבו ב"גלובס" לזה שהצפת את המחלוקת איתם בפייסבוק?
"אין תגובה".
ב"גלובס" נמנעו מלהגיב.
3? 4? 5? נתפשר על 3.5
כמה זמן הועסקה נעמה גת כסמנכ"לית השיווק של "פרטנר" עד לסיום החפוז של כהונתה הקצרצרה? תלוי את מי שואלים. על פי "גלובס" (למעלה) גת הודיעה על פרישתה אחרי שלושה חודשים בלבד. על פי "דה מרקר" (באמצע) ההודעה על העזיבה הייתה מקץ ארבעה חודשים, ואילו על פי "אייס" (למטה) גת פורשת אחרי חמישה חודשים תמימים בתפקיד.
"אני נכנסתי לתפקיד ב-1 באוקטובר, מה שאומר שמאז ועד היום עברו קצת יותר משלושה חודשים וחצי".
האופוריה התפוגגה בדקה, כשהטלפון של קליגר צלצל ועל הקו היה נודניק
ביום שלישי גיוון מעט נח קליגר את הרפרטואר הרגיל, כאשר פרסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות" כתבה שנגעה לשואה. הגיבור הפעם היה יונתן דניאלס, צעיר יהודי שהגשים את חלומו המוזר: לקיים ישיבה חגיגית של הכנסת על אדמת אושוויץ לרגל יום השואה הבינלאומי. בין השאר תיאר קליגר בהרחבה את תלאותיו של דניאלס כאשר זה ניסה לגייס תרומות לצורך מימוש הפרויקט, והגיע (לכאורה) עד נשיא הקונגרס היהודי, המיליארדר רון לאודר, שלקח על עצמו (לכאורה) את מימון רוב התקציב הדרוש. "אבל האופוריה התפוגגה במכה לפני כחודש, כשהטלפון של דניאלס צלצל ועל הקו היה לאודר, שבישר לו שהחליט לבטל את התמיכה", הוסיף קליגר, לפני שציטט את דניאלס מספר כיצד בעקבות הבשורה שקיבל (לכאורה) מלאודר הוא היה ממש הרוס וראה את כל הפרויקט שלו עומד להתפורר. בכותרת המשנה הודגש כיצד (לכאורה) "לאודר הבריז" לדניאלס.
עוד ביום פרסום כתבתו של קליגר בן ה-87 וחצי, טלפנה למערכת "ידיעות" (הפעם ממש לא לכאורה), מיכל גרייבסקי, לשעבר כתבת העיתון החתומה על לא מעט תחקירים מהדהדים והיום נציגתו של רון לאודר בישראל. במקביל שיגר פרקליטו של לאודר, עו"ד יעקב ישראלי, מכתב לעורך העיתון, רון ירון, שהתריע מפני פרסום לשון הרע. "מר לאודר מעולם לא דיבר או פגש את מר דניאלס ולא הייתה שום התקשרות ביניהם", הדגיש ישראלי. "מר דניאלס פנה לקונגרס היהודי העולמי בבקשה שישמש ספונסר לאירוע. הקונגרס השיב שבקשתו תילקח בחשבון ותיבדק. עוד נמסר לי שלפני כחודש, לאחר בדיקת הבקשה לעומקה, השיב הקונגרס לדניאלס שהקונגרס לא ייקח חלק באירוע. בהתחשב בנאמר על מר לאודר בכתבה, הפנייה לקבלת תגובה ממנו או מהקונגרס הייתה מתבקשת וברורה, ועל כן תמוה מדוע לא נעשתה פנייה כזו אשר יכלה הייתה למנוע את הפגיעה בשמו הטוב".
נח קליגר, מתברר שגם אחרי קריירה ארוכה בת 57 שנים ב"ידיעות" אף פעם לא מאוחר מדי לפשל.
"תפסיק עכשיו, כי אחרת לא נמשיך לדבר. אתה לא תלמד אותי עיתונות. רון לאודר אישית לא דיבר עם דניאלס, אבל הקונגרס היהודי העולמי שרון לאודר עומד בראשו עשה איתו הסכם. זאת אומרת שחוץ מהעובדה שרון לאודר לא דיבר איתו אישית, כל היתר הוא אמיתי, אז מה לעשות? אם זו לדעתך ידיעה – בבקשה. גם אני יכול לטעות. אגב, כל הכעס שלהם לא היה על מה שאני כתבתי אלא על כותרת המשנה, שכתוב בה שרון לאודר הבריז. אז עזוב אותי ותכתוב מה שאתה רוצה. תאמין לי שאני אפילו לא יודע מה זה המקום שאתה כותב בו, אני לא ראיתי את הדבר הזה אף פעם ואני גם לא אראה אותו אף פעם".
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב. את תגובתה של מיכל גרייבסקי לא ניתן היה להשיג.
מה שזול עולה ביוקר (או להיפך)
האם ישראל יקרה לנו? או דווקא די זולה? ביום שישי האחרון ניתח סבר פלוצקר בטורו השבועי במוסף "ממון" של "ידיעות" את יוקר המחיה בישראל. "2013 הצטיינה בגל של ידיעות על גל של התייקרויות", כתב פלוצקר בתחילת הטור ומיהר להתייחס לסקר מחירים השוואתי של ה-OECD שחלקים ממנו, הנוגעים למחירי מוצרי מזון, צוטטו על ידי מרכז המחקר של הכנסת. "יחסית למדינות המערב המפותחות, סל הצריכה הפרטית בישראל לא יקר במיוחד", כתב. "למה מחירי מוצרי החלב בישראל גבוהים יותר? קודם כל בגלל מס ערך מוסף. אצלנו חייבים מוצרי החלב במע"מ מלא, 18 אחוז, באירלנד מוטל עליהם מע"מ אפס. הגורם השני לפער המחירים: הכשרות. הגורם השלישי: המדיניות החקלאית של הממשלה. יש המתעלמים מגורמים אלה ומחפשים את האשם במספרן המצומצם של רשתות השיווק הקמעונאיות. ההסבר הזה, כשהוא מוצג כעיקרי, לא מחזיק מים".
האמנם? יום למחרת הפרסום העלה לטוויטר אייל עופר, דובר תנועת "ישראל יקרה לנו", את עמודים 15 ו-20 מתוך דו"ח ניתוח עליית מחירי מוצרי המזון שהפיק מרכז המחקר של הכנסת. מסקנותיו – כך מתברר – הפוכות לחלוטין מאלה של פלוצקר. "ריכוזיות בתחום תת ענפי המזון יכולה להסביר את רוב הפער בעליית מחירי מוצרי המזון בין ישראל למדינות האיחוד האירופי", נאמר בדו"ח. "העלייה במחירי התשומות ושיעורי המע"מ אינם יכולים להסביר לבדם את עליית מחירי המזון בהשוואה לעליית המחירים באירופה. מצאנו כי בענף ייצור המזון ובענף הקמעונאים קיימת תחרות מוגבלת, שיכולה להסביר חלק מההפרש וחלק מהסיבה לעליית המחירים בישראל".
סבר פלוצקר, האם דן פרופר תדרך אותך, כפי שרומז אייל עופר?
"לא ראיתי את דן פרופר אולי חמש שנים".
אז איך אתה מסביר את העובדה שהסיבות שמנית לעליית המחירים הפוכות ממה שנכתב באמת בדו"ח מרכז המחקר של הכנסת שאותו הזכרת?
"אני כלכלן מספיק מבוגר כדי לעשות את הניתוח לעליית המחירים בעצמי. אני טוען שיש הרבה גורמים לעליית המחירים, והעיקרי שבהם הוא המע"מ. לדו"ח OECD, שמביא מרכז המחקר של הכנסת, אני מייחס משקל מופחת".
יהודה שרוני, אייל עופר טוען שתודרכת בנתונים לא נכונים.
"לא תודרכתי. באתי עם החשיבה שלי, ופניתי גם לדן פרופר וגם לאנשים נוספים בענף המזון והם ממש לא תדרכו אותי. פרסמתי נתון אחד של מרכז המחקר של הכנסת, שדיבר על פערי מחירים של 25 אחוזים, ונתתי לזה את הפרשנות שלי. גם עכשיו חד משמעית אני עומד מאחורי הנתונים: המע"מ, הוצאות הכשרות והפערים בשערי המטבע וחסמי הכניסה לישראל הם הסיבות העיקריות ומסבירים את מרבית פער המחירים".
יהללך פיך
ואם כבר עניינים כלכליים: זכייתו של אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", בפרס לתקשורת כלכלית איכותית של האגודה לזכות הציבור לדעת, שימחה אותו מאוד. עד כדי כך ציפורי היה מרוצה מעצמו – שבתור עורך עמודי החדשות של היומון הכלכלי הוא בחר (באובייקטיביות מוחלטת, כמובן) להקדיש לזכייתו המרגשת כותרת בולטת בעמוד השער, פלוס ידיעה נרחבת, שתפסו 261.66 סמ"ר, לא פחות מ-30 אחוזים (!) משטח התוכן בעמוד הראשון. למיטב זכרוני, מדובר בקילוס עצמי בהיקף חסר תקדים. רק לשם השוואה: כאשר הוכרז על זכייתו של גיא רולניק בפרס סוקולוב (הקצת יותר משמעותי), הופיעה על שער "הארץ" הפניה בשטח 72.57 סמ"ר, שהיוותה כ-4 אחוזים בלבד משטח העמוד. הידיעה על רולניק הופיעה בעמודים הפנימיים של "דה מרקר" (ללא כל אזכור בשערו של המוסף).
עורך "גלובס", חגי גולן, אתה לא חושב שגודל הידיעה בשער היה מוגזם?
"לא, העיתון מתברך בהישגיו של ציפורי ובקמפיינים החשובים שהוא מוביל. זה היה פרגון מוצדק".
אלי ציפורי נמנע מלהגיב.
בחן את עצמך – התשובה
התשובה היא ג', כמובן. תמונת העורך הראשי של "וואלה!", ינון מגל, כשהוא מחייך חיוך רחב, הופיעה השבוע לצד כותרת באתר על האשה שנפצעה באורח אנוש בפיצוץ בלוני הגז בירושלים. כך זה נראה השבוע:
ינון מגל, זו לא תמונה טיפ טיפה בעייתית לאור הכותרת?
"יש טעם בדבריך. נחשוב על שינוי לתמונה נייטרלית יותר".
אם אתה לא שם, אתה לא קיים
אלוהים, תן לי רק טיפת מזל, התפללתי בזמן שגירדתי עוד כרטיס חיש-גד בדוכן פיס מזדמן בדרום חולון. בדיוק כשזכיתי בעשרה שקלים שבהם רכשתי כמובן כרטיס נוסף, צלצל הסלולרי. על הקו היה הקונספירטור.
"מעוניין להמר על חייך, הורביץ?", הוא שאל במפגיע.
"על מה בשם אלוהים אתה מדבר?", נבהלתי.
"זה דיסקרטי", ענה הקונספירטור, "אשקול לשתף אותך בפרטים החשאיים בהזדמנות אחרת. תגיד, למה עדיין לא הספדת את המנוח?".
"למה? מי מת?", שאלתי בדריכות.
"אתה לא בעניינים, אה הורביץ?", נזף הקונספירטור. "אני מדבר על מגזין התחקירים השיווקיים MANTALK מבית מדרשו של 'גלובס', שבחודש שעבר נפח את נשמתו בדמי ימיו והוא בן 67 גיליונות בלבד".
"אכן טרגדיה", מיהרתי להסכים. "כל סגירת עיתון, בייחוד כשמדובר במגזין אקטואלי, אובייקטיבי וחשוב כמו MANTALK, מהווה פגיעה אנושה בחופש הביטוי ובדמוקרטיה".
"נגיד", פיהק הקונספירטור מעבר לקו.
"אני חייב להתקשר לנחם את ניר העורך", המשכתי.
"חכה שנייה עם הטלפון, הורביץ", התפרץ הקונספירטור לדלת סגורה. "אתה בטוח שניר הוא אכן בעל הטרגדיה?".
"מה זאת אומרת?", התבלבלתי. "ברשימת הקרדיטים של המגזין כתוב במפורש שניר הוא העורך".
"תגיד, הורביץ", התעצבן הקונספירטור. "אתה מכיר עוד מבקר תקשורת אחד, חוץ ממך כמובן, שמאמין לכל מה שכתוב בעיתון?".
"אני לא מתכוון לקחת חלק בשיח הזה", אמרתי בביטחון. "ניר הוא העורך, כי הוא זה שכותב תמיד את דבר העורך. הרי ברור כשמש שאם הוא לא היה העורך, לא היה לו קרדיט של עורך".
"זהו? סיימת כבר להשתמש בכל ההטיות לשורש ע.ר.כ?", שאל הקונספירטור בשעמום קל.
"נדמה לי שכן", אמרתי בתוגה קלה.
"שמח לשמוע", המשיך הקונספירטור ביובש. "עכשיו תסביר לי, הורביץ, למה יאיר גת, שנהג לכתוב בכתב העת MANTALK על יינות ומסעדות, הודה בעמוד הפייסבוק שלו לניר קיפניס ולי-אור אברבך שערכו?".
"צירוף מקרים?", ניסיתי להמר.
"רגע אחד", גירדתי בראשי. "אז מי כן ערך את המגזין בשנתיים האלה?".
"כנראה שלי-אור", אמר הקונספירטור.
"אז למה ניר המשיך לקבל קרדיט של עורך?", מיאנתי להאמין.
"כי זה מה שהיה טוב מול הלקוחות, הורביץ", סיכם הקונספירטור. "מה, לא שמעת שהלקוח תמיד צודק? ניר הוא זה שעשה כתבות תחקיר נפלאות על בנק דיסקונט במימון בנק דיסקונט, על חברת הרכב 'הילוך שישי' במימון 'הילוך שישי' ועוד שפע כתבות דומות אחרות, ולי-אור היה עורך הצללים".
"אני מופתע", אמרתי בפליאה.
"גם אני מופתע", הגיב הקונספירטור. "אני ממש מופתע שלא נכללת ברשימת ה-259".
"איזו רשימה?", היתממתי.
"רשימת המכותבים של האישה החזקה ב'קשת', זאת ששיתפה השבוע במייל קולקטיבי את כל העולם ואשתו בסודות הרגולציה שלכם", ענה הקונספירטור. "הרשימה הזו כל כך אקסלוסיבית, שדי ברור שאם אתה לא שם אתה לא קיים, ומכאן משתמע, הורביץ, שככל הנראה אתה לא קיים. איך תסביר את העובדה שאתה לא בליסט?".
"צירוף מקרים, כמובן", אמרתי בשכנוע.
"אבל אפילו ענבל הרצברג בפנים", המשיך הקונספירטור. "כן, כן, ענבל שהייתה אצלך פעם תחקירנית צעירה, כשערכת את תכנית הבוקר הנוצצת".
"ראשית, ענבל המוכשרת עלתה מאז בסולם הדרגות והיום היא עורכת בעצמה את תכנית הבוקר", השבתי. "ושנית, זה בטח סתם צירוף מקרים".
"באמת?", הקשה הקונספירטור, "למה אתה ממשיך לחיות בהכחשה? למה לא תודה שטלי לא סופרת אותך? שהסמנכ"לית העוצמתית לענייני רגולציה ודוברות מתעלמת בבוטות מקיומך?".
"אתה טועה ומטעה", הגבתי, "טלי בהחלט מכירה בקיומי, אבל יתכן שמשיקולי דיסקרטיות היא העדיפה רק הפעם, באופן חד פעמי לחלוטין, למדר אותי".
"אתה בטוח?", פיקפק הקונספירטור.
"בוודאי", אמרתי בהיסוס. "אני משוכנע שאם היה לטלי מידע חשוב למסור לי, היא הייתה קובעת איתי בתחנת דלק חשוכה, רגע לפני שהמריאה לאמסטרדם, או שולחת לי מעטפה מאובטחת עם בלדר מוסמך. וחוץ מזה, לא מופרך יהיה להניח שאולי זה רק צירוף מקרים".
"שיהיה", נאנח הקונספירטור. "תגיד, אתה כבר נערך לקראת איתי, הבוס החדש שלך?".
"בוודאי", עניתי בהתלהבות. "הבוקר, על אף שאני דרום חולוני, אפילו קראתי את השבועון התל אביבי המגניב Timeout, ומאוד שמחתי".
"ממה בדיוק שמחת?", שאל הקונספירטור.
"שמחתי לגלות שמסתמנת הדדיות מבורכת בקשר בין איתי לביני, ושגם הוא כבר התחיל להתאמן לקראת עבודתנו המשותפת והצטרפותו המיוחלת למשפחת 'קשת', המשפחה החמה של כולנו".
"איך בדיוק איתי מתאמן?", תמה הקונספירטור.
"לגיליון Timeout צורף הבוקר מוסף ליקוק יחצני מיוחד, בן 32 עמודים, שכל תכליתו לקדם את 'משחקי השף'", עניתי.
"יש לך טעות, הורביץ", צהל הקונספירטור. "'משחקי השף' זה בכלל ב'רשת'. אצלכם זה 'מאסטר שף'".
"נכון", עניתי, "אבל אפשר לקוות שהמוסף המושקע למען 'רשת' יתרום לאיתי ניסיון רלוונטי מהותי לקראת האתגרים העיתונאים החשובים שמחכים לו אצלנו: קידום הגמר הגדול של 'מאסטר שף' ואירוע ההשקה הנוצץ של 'האח הגדול 6'".
ואם כבר "האח הגדול", זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות'".