הטראומה שאחרי הטראומה

הרבה נחישות. קצת פחות רגישות

יניב קיסלר הוא תושב בארותיים. בדיוק לפני שנה חוו משפחתו והוא טרגדיה, כאשר חמותו אירית וילדר נהרגה בתאונת דרכים בעת שטיילה בניו זילנד. בשבוע שעבר, במלאות שנה לאסון, פרסם קיסלר פוסט בעמוד הפייסבוק שלו, שבו תיאר כיצד במקביל לעיכול הטרגדיה – הוא נאלץ להתמודד גם עם התנהלותה של כתבת "ישראל היום" באזור השרון, נצחיה יעקב.

וכך כתב קיסלר:

לפני שנה חמי התקשר והודיע לנו כי חמותי נהרגה בתאונת דרכים בניו זילנד. אין צורך לתאר כמה נוראית היא הבשורה וכיצד התקבלה על ידי אשתי ובקרב בני המשפחה כולה. במוצאי אותה השבת, ישבה אשתי ושוחחה עם אביה, ששהה באותה העת בבית מלון בסמוך לבית החולים. אמא שלי, שהגיעה לבקר, אמרה לי שיש עיתונאים בדלת, ואכן בדלת היו שני עיתונאים. אחד שאינני זוכר את שמו, והשנייה נצחיה יעקב, כתבת "ישראל היום" באזור השרון. לא אישרתי להם להיכנס, וניהלתי עם נצחיה שיחה מחוץ לדלת. נצחיה שאלה אם נרצה להתראיין – עניתי שלא. היא שאלה למה לא, והסברתי לה שמדובר בטרגדיה אישית ושאנחנו לא מעוניינים להתראיין.

אחרי מספר דקות, חזרה נצחיה לבדה, ולהלן הלך השיחה:
נצחיה: אתה בטוח שלא תרצו להתראיין?
אני: אני בטוח.
נצחיה: לא תרצו לומר איזו אמא נהדרת היא הייתה?
אני: אנחנו יודעים את זה ולא מעוניינים להתראיין.
נצחיה: אנחנו נשאל שכנים.
אני: זכותכם.
נצחיה: יש אולי אח או בן משפחה אחר שנוכל לראיין?
אני: אני לא מתכוון למסור לך פרטים.
נצחיה: תרצה לתת תמונה? (חמי ביקש מראש שלא לפרסם תמונה).
אני: לא.
נצחיה: אם לא תיתן ניקח מפייסבוק.
אני: ביקשנו שלא תפרסמו תמונות.

הופתעתי מהגסות ומעזות המצח של הכתבת לדרוש תמונה כשידוע לה שישנה בקשה מפורשת לאי פרסום, והחוצפה באיום כי התמונה תילקח מפייסבוק פשוט לא תיאמן. "ישראל היום" בחרו לפרסם את הכתבה של נצחיה יעקב, שתוכלו לקרוא בלינק.

אסקור בפניכם את עבודתה העיתונאית של נצחיה יעקב בכתבה שפורסמה (הערותיי בסוגריים):

(בשלב זה לא ידענו מתי יגיע הארון, שהגיע בסוף ביום שישי והדבר גרם להטעיה של החברים אשר חשבו שההלוויה תתקיים ביום רביעי).

"וילדר נהרגה, ושני הגברים שהיו איתה נפצעו אף הם".

(ברכב היו זוג, בעל ואישה, ולא צוין בפרסומים מקומיים שמדובר בשני גברים).

"בתה, מורן קיסלר מבארותיים, התקשתה לקבל את הבשורה, ובמשך זמן רב דיברה אתמול בערב עם אביה, שנמצא סמוך לגופה… 'זו אבידה משפחתית פרטית, וקשה מאוד לכולנו', אמרה".

(נצחיה לא שוחחה עם אשתי, ומאיפה בדיוק ידעה היכן נמצא אביה?).

"מאז הודעת משרד החוץ הגיעו בני משפחה וחברים אל הבית הריק בטבעון".

(ביררנו עם השכנים והחברים: אף אדם לא הגיע לצפות בבית הריק. כנראה שנצחיה פשוט החליטה לתת טיפ למי שיחפוץ לרוקן את הבית הריק בטבעון. כנראה שהסירוב להתראיין הרגיז אותה).

כל בני המשפחה מתקשים להבין איך עיתונאית (שלדעתי היא איננה ראויה לתואר זה) מעזה להתנהג בצורה כה חסרת רגישות והתחשבות, וכיצד מתפרסמת כתבה בנושא כה רגיש עם אי דיוקים ושקרים. אז אם במקרה נצחיה יעקב מגיעה לראיין אתכם – אל תשתפו פעולה, מניסיוני היא גם ככה תפרסם מה שעולה על רוחה.

נצחיה יעקב, תרצי להגיב?
"תפנה למערכת. שיהיה לך יום טוב".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

בחן את עצמך

מי אמר למי, מתי ובאילו נסיבות: "התגאיתי שהם עיוורים ורק אני רואה את האמת, את הטוב שבך. הרגשתי קדוש כי לא היו להם הוכחות"?

א.    גאורגיוס הקדוש לקיסר הרומי דיוקלטיאנוס, בשנת 302 לספירה, בעת שזה הורה לחיילי האימפריה להקריב קורבן לאלים הרומיים.

ב.     השל"ה הקדוש לשליט העותומאני מוחמד אבן-פארוח', בשנת 1624, בזמן מאסרו יחד עם עוד 15 מרבני ירושלים.

ג.      עומר בן אל-ח'טאב, מנכבדי מכה, לנביא מוחמד, בתחילת המאה השביעית לספירה, כשהחליט לחבור אליו ולהצטרף לאיסלאם.

ד.     התסריטאי רן שריג לבכיר "רשת", שי גולדן, בדצמבר 2013, לאחר שהודח במפתיע מהגשת התוכנית "מדברים על זה" לצידו של אותו גולדן.

טכנולוגיה מעולה ומגעילה

מיהו אברי גלעד? האם הוא טאלנט של "רשת", המזמין מאות אלפי צופים להיכנס לפייסבוק? או שמא הוא מגיש טלוויזיה שבחר להתנתק מהרשת החברתית וקרא להעמיד את מרק צוקרברג אל מול כיתת יורים? האם גלעד סבור שסטיב ג'ובס המציא טכנולוגיה שטנית, ולכן מקומו ברשימת הצוררים הגדולים של האנושות? או שמא הוא דווקא מעודד את צופי תכנית הבוקר שלו לגלוש באייפון? התשובה הנחרצת מורכבת מארבע מלים: גם וגם וגם וגם. ויש גם בונוס קטנטנן: היעדר גילוי נאות.

שלשום (רביעי) פרסם המגזין "ליידי גלובס" ראיון נרחב עם גלעד, בן שבעה עמודים, שבו הוא נדרש בין היתר לטכנולוגיות החדשות והשטניות, כהגדרתו. "את הטכנולוגיה השטנית יצרו שני אדונים מרכזיים – סטיב ג'ובס ומרק צוקרברג", אמר למראיינת תחיה ברק. "אחד כבר הוצא להורג בידי הקב"ה, אבל השני צריך לעמוד מול כיתת יורים, בעיניי". בהמשך הוסיף גלעד כי "בעיניי ג'ובס הוא ברשימת הצוררים הגדולים של האנושות".

אכן כיף. עד כדי כך כיף, שהמסרים המעט סותרים מזכירים טיפ טיפה את המערכון המעולה והמגעיל ב"ארץ נהדרת" שהוקדש בשעתו לגלעד.

ומה עם קצת גילוי נאות? גלעד, מתברר, הוא אחד מבעלי המניות בחברת "ניינטי סק טכנולוג'יס בע"מ", האחראית לפיתוח האפליקציה החדשה שאותה הוא קידם בתכנית "העולם הבוקר". ואם כבר גילויים נאותים, גם לי יש אחד משלי: עד לפני כשלוש שנים ערכתי את תכנית הבוקר של "קשת", שבין השאר התחרתה בתכניתם של אברי גלעד והילה קורח.

אברי גלעד, לא קצת נסחפת כשקראת להוציא להורג את צוקרברג?
"הבעיה בכותרות בעיתונים זה שהן לא מעבירות נימה. אני אמרתי את הדברים האלה מתוך צחוק. העובדה שעשו מזה כותרת פשוט מחרידה בעיניי. בעיניי זו נבזות עיתונאית. אני לא באמת קורא להוציא להורג מישהו".

מה בעצם הבעיה שלך עם הטלפונים הסלולריים?
"ראית לאחרונה בני נוער בהתגודדותם? במקום לדבר אחד עם השני כל אחד מהם במסך שלו. אני חושב שאמרתי את זה בראיון די במדויק. במקום לקשר בין אנשים פרמו את הקשרים בין אנשים. כל אדם הפך להיות פרודה. האנשים נפרדים אחד מהשני, אין ביניהם דיאלוג, אין ביניהם שיח, אין ביניהם כלום. אנשים נפגשים ותוך כדי כך מדברים עם אנשים אחרים, שנמצאים במקום אחר, וכשהם יפגשו אותם הם ידברו עם האנשים שהם היו איתם קודם. הבעיה בדבר הזה – וזו אותה בעיה גם בציטוט הכותרת כפי שהיא צוטטה – זה שאין ניואנסים. אין חיוך, אין גוונים בקול, זה רק מה שאתה כותב. השיח האנושי מתרדד. הניואנס הכי גדול שאתה יכול לכתוב זה חחחח או סמיילי, וזה דבר שפוגע בעושר ההבעה האנושית, בעומק הרגש האנושי. זה הופך הכול לשטוח. ואתה רואה היום שנוער שותה בכמויות שהוא שותה בגלל שהוא לא יודע לתקשר, בגלל שלא נרכשים הכלים לתקשורת כי הכול קורה דרך מכשירים אלקטרוניים".

אבל כשבתוכנית הבוקר שלך אתה עצמך קורא מספר פעמים להוריד אפליקציה, זה לא מעודד בעצם שימוש במכשירים האלקטרוניים שנגדם אתה יוצא?
"תראה, קודם כל כן. אם אתה רוצה להוכיח שוב שאני צבוע – אז אני רוצה לומר שאנחנו חיים בעולם הזה. מה, אני אקרא לא להשתמש באייפון? זה מגוחך. כולם משתמשים באייפון. אם כולם משתמשים באייפון ואני יכול לעשות באייפון הזה משהו שישרת אותי וישרת את מה שאני רואה כדמוקרטיזציה של המרקע – זאת אומרת שאני יכול במהלך ראיון להביא למרואיין מה שהצופים חושבים על מה שהוא אמר, בזמן אמת – אז בעיניי יש לזה ערך. האם זה מוסיף עוד פולס של שימוש בטכנולוגיה לתוך החיים של האנשים? התשובה היא כן".

ולמה לא נתת גילוי נאות שאתה אחד מבעלי החברה האחראית לפיתוח האפליקציה שמוצגת ב"העולם הבוקר"?
"אני לא אחד מבעלי החברה. אני שותף באחוז אחד בחברה".

שותף ב-2.3 אחוזים, על פי רשם החברות.
"זה היה אחוז אחד, ואולי שודרג. צריך להיעשות גילוי נאות בעניין הזה. אין ספק. השאלה היא איך לעשות גילוי נאות, כי גם רשת הרי שותפה בדבר הזה. אבל ייעשה גילוי נאות".

ב"הארץ" ממשיכים למות בעיקר אשכנזים

האם ב"הארץ" ממשיכים לכתוב בעיקר על מתים ממוצא אשכנזי?

כבר כמעט שנה וארבעה חודשים כותב עופר אדרת ב"הארץ" את הטור השבועי "אחרי מות" – מדור הספדים ובו ביוגרפיות קצרצרות של אישים, לא תמיד כאלה המוכרים לציבור הרחב, שנפטרו לאחרונה. בשעתו פרסם אדרת פוסט, שבו תיאר כיצד זמן קצר לאחר שקיבל על עצמו את המשימה לכתוב את המדור, הבין שמדובר בחבית חומר נפץ בכל הקשור לשד העדתי. "לא עבר שבוע מאז כניסתי לתפקיד, עד שתיבת האימייל, תיבת הדואר והתא הקולי שלי התמלאו בפניות של קוראי 'הארץ' נאמנים ומסורים", כתב. "כולם פותחים את סוף השבוע בקריאת המדור, ומברכים עליו. אבל יש להם בעיה אחת קטנה. כפי שניסח זאת אחד הבוטים שבהם: 'אצלכם, ב'הארץ', מתים רק אשכנזים'".

בהמשך הפוסט פירט אדרת כיצד החל לפעול כדי לנסות ולשנות את המאזן העדתי של "אחרי מות". אלא שבבדיקה טרחנית למחצה שערכתי שלושה חודשים אחרי שאדרת התחיל לכתוב את הטור התברר ששיעור המתים ממוצא מזרחי שהוא כותב עליהם נותר נמוך מאוד, ועמד על עשרה אחוזים בלבד. "מוקדם מדי, רק התחלנו", אמר לי אז אדרת בתגובה. "מה שאני הולך לעשות זה ליצור קשר עם ארגונים של יוצאי לוב ומרוקו למשל כדי להביא יותר לידיעתם את הנושא הזה. זו תכנית העבודה שלי ל-2013".

סם בן-שטרית, יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, האם עופר אדרת מ'הארץ' פנה אליך כדי להתעניין בנפטרים בני העדה?
"לא. הוא לא שוחח איתי אף פעם".

מאיר כחלון, יו"ר ארגון יוצאי לוב, האם עופר אדרת פנה אליך?
"לצערי לא, למרות שאני גם יו"ר מרכז הארגונים של כל היהודים יוצאי ארצות ערב. יש לי שמות של נפטרים מלוב. הנה, רק לפני חודש הלך לעולמו נסים חדד, חבר מועצת עיריית אשדוד ויקיר העיר, אדם שתרם רבות לחברה".

מסקנה: הדרך לתיקון האפליה העדתית ב"אחרי מות" עדיין ארוכה. דוגמאות לדמויות שמתאימות לפרופיל של גיבורי המדור ושהלכו לעולמן בשנה החולפת לא חסרות. כך, למשל, נפטרו ב-2013 חוקר מורשת ישראל פרופ' יצחק גלוסקא, פעיל השלום והקולנוען העצמאי אלי חמו, המוסיקאי והמלחין נעים רג'ואן. כולם ממוצא מזרחי, איש מהם לא הגיע ל"אחרי מות".

עופר אדרת, מתברר שתוכנית העבודה שהבטחת ל-2013 לא כל כך הצליחה. לא הגיע הזמן לאזן קצת את שיעור המזרחיים ב"אחרי מות"?
"אני מאחל לקוראי עיתון 'הארץ' ולכל עם ישראל שיאריכו ימים".

ואז הפסים זה לזה אמרו: עמיר בן-דוד זה הוא  

בדיוק לפני שלושה חודשים, ב-10 באוקטובר 2013, פרסמה רכבת ישראל מכרז למשרת דובר. תיאור המשרה: אחריות לגיבוש המדיניות והאסטרטגיה התקשורתית, עיצוב מסרים הסברתיים וייצוג הרכבת באמצעי התקשורת השונים. התאריך הסופי להגשת המועמדות היה שבועיים לאחר מכן, ב-23 באוקטובר 2013. בין הדוברים בפוטנציה שהגישו בפרק הזמן הזה את מועמדותם לתפקיד, היה גם עמיר בן-דוד, הכתב לענייני סביבה ואנרגיה של "ידיעות אחרונות".

שלום, עמיר, אני מתקשרת בנוגע למועמדות שהגשת למשרת דובר הרכבת. אתה יכול לדבר רגע בפרטיות?
"כן, כן, דברי".

רציתי לשאול אותך האם אין טעם לפגם בעובדה שכתבת  על הרכבת, בזמן שאתה מתמודד במקביל על תפקיד דובר הרכבת?
"אני לא מסקר את הרכבת באופן שוטף, ואת מוזמנת לדבר עם העיתון שלי. אין לי עניין לדבר איתך, ואני לא מאשר לך שום דבר".

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

והנה אייטם שלא תמצאו ב"תיק תקשורת"

גילוי נאות: הגם שחציתי את גיל 40, הרי שמעולם לא צפיתי בטלוויזיה במשחק כלשהו, כולו או חלקו, בליגת הכדורסל הישראלית. השבוע זה קרה לי, לא בשידור חי כמובן, והכל בגלל שיחת טלפון מפתיעה ממכר חולוני ותיק ויקר.

גרשון: "אתה רוצה לשמוע? אין לו שליטה על זה".

רסקין: "מה זאת אומרת?".

גרשון: "אין לו. זאת אומרת אין לו שליטה על זה".

רסקין: "פיני, אז לוקחים כדור נכון, או שופטים בליגות אחרות".

גרשון: "איזה דחפים יש לך? אתה יש לך דחפים שאנחנו לא יכולים לדבר עליהם פה בשידור".

רסקין: "אז לוקחים כדור, כל אחד לוקח כדור".

גרשון: "כל אחד יש לו דחפים, אבל לפעמים ההשפעה של הכדור נגמרת".

רסקין: "הבנתי".

ולמה השיחה המרתקת הזו בעצם מעניינת את "מי נגד מי"? כי לא רבים מצופי המשחק (ואפילו שני עיתונאי ספורט ותיקים שעימם שוחחתי השבוע) יודעים שאשתו של ניב רסקין, נועה ברעם, היא בתו של זאב ברעם, מנהל קבוצת בני הרצליה, שרסקין כל כך לקח ללב את העוול שנגרם לה, עד שהמליץ לשופט המשחק לקחת כדור.

אבל בכל זאת יש הבדל בין למתוח ביקורת מקצועית על השריקה של השופט, לבין לתקוף אותו באופן אישי ולהציע לו לקחת כדור.
"מכיוון שאני קורא את הטור שלך, ויודע שאתה מדייק בעובדות, אנא צפה בשידור ותבדוק מי אמר את עניין הכדורים. מי שאמר את עניין הכדורים הוא פיני גרשון".

בדיקה נוספת של כל מכלול העובדות באייטם, לא שינתה את הממצאים, אבל העלתה טעות עובדתית מפתיעה אחרת: בניגוד לדברי רסקין, שלפיהם הוא הוא נשוי לנועה ברעם מזה 12 שנים, חתונתם נערכה לפני שבע שנים וחצי.

ודרך אגב, מעולם לא שוחחתי עם עומר אסתרון. חמור מזה! עד השבוע כלל לא ידעתי שהוא קיים.

יואל אסתרון מככב ב"מעריב"

ובשולי ההפסד של בני הרצליה להפועל ירושלים: מתברר כי השופט עומר אסתרון, גיבור המשחק הסוער, הוא אחיינו של מו"ל "כלכליסט", יואל אסתרון. ב"מעריב ספורט" קצת התבלבלו למחרת המשחק, ובכותרת המשנה (בתמונה) פרסמו את שמו של אסתרון העיתונאי במקום אסתרון השופט.

יואל אסתרון, שודרגת לליגת העל?
"עזוב, אני כבר בדרך ל-NBA".

וארז ויגודמן מככב ב-mako

אם כבר טעויות חינניות (בערך): כמו כל אתרי החדשות, גם mako פרסם היום (חמישי) כי מנכ"ל "מכתשים אגן", ארז ויגודמן, מונה לנשיא ומנכ"ל חברת "טבע". בניגוד לאתרים האחרים, ב-mako החליטו להצמיד לכותרת החגיגית כותרת משנה לפיה "בית המשפט קבע כי ירי בצעיר שחור היה חוקי". 

אורי רוזן, העורך הראשי של mako, איך התרחשה הטעות? 
"אביב, אתה שוב קטנוני? טיל רעל בדרך אליך".

יודע צדיק נפש בנפש

מה גרם ל"ישראל היום" לשבץ במיקום יוקרתי במיוחד, תמונה ממוחזרת של צעירים אמריקאים, שהופיעה באותו עיתון ממש כבר לפני כמעט חמישה חודשים?

ביום רביעי שעבר, היום הראשון של שנת 2014, פרסם "ישראל היום" כיתוב תמונה בעמוד 2. תחת הכותרת "זינוק בעלייה" דיווח הכתב יורי ילון כי "125 צעירים מארה"ב ומקנדה, שעלו ביוזמת 'נפש בנפש' כדי להתגייס לצה"ל (בתמונה) הצטרפו ל-126 עולים חדשים שנחתו בנתב"ג אתמול".

יורי ילון, למה מיחזרתם את התמונה של עולי "נפש בנפש" והצמדתם אותה לאייטם על עולים חדשים שבכלל לא שייכים לארגון?
"אני לא מתייחס לדברים האלה".

לא נותר לי אלא להתייחס לדברים האלה בעצמי. יו"ר ארגון "נפש בנפש", שקיבל מ"ישראל היום" את הצ'ופרון הבלתי אקטואלי בעליל, הוא איש העסקים טוני גלברט. לפני כשנה וחצי חשף חיים לוינסון ב"הארץ" כי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שלח בימי כהונתו כשר בממשלת שרון מכתב המלצה נרגש וחריג, ששיבח את כישוריו העסקיים של אותו גלברט. איש העסקים, מצדו (כפי שחשף עוד לפני כן רביב דרוקר ב"המקור"), שילם לנתניהו עשרות אלפי דולרים תמורת הרצאות, ואף תרם לו עשרות אלפי שקלים כשהתמודד על ראשות הליכוד. כעת נותר רק לנסות ולמצוא קשר כלשהו, או לפחות פוטנציאל לזיקה, בין נתניהו ל"ישראל היום" – ונדמה לי שאני מסודר.

מ"ישראל היום" נמסר כי "האייטם לא ראוי לתגובה". 

האיזכורים ל"אצולת העמק". קונצנזוס בין העיתונים

עפולה על המפה

על היריבות המרה בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" באמת שאין צורך להכביר מילים. כמה טוב שקיים בארץ מוסד אחד שלגביו שורר קונצנזוס די נדיר בשתי מערכות העיתונים (ואפילו ב"מעריב"). לא מדובר בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, לא בבנק הפועלים ואפילו לא ב"קוקה קולה", אלא דווקא באולמי "אצולת העמק" בעפולה. למרבה ההפתעה והשמחה, דווקא הם זוכים פעם אחר פעם לאיזכורים מפרגנים ביומונים הנצים. זה תקף גם בתאריכים מיוחדים (12.12.12), גם בתאריכים שהשד יודע מי החליט שהם מיוחדים (3.10.13, תאריך שאפשר לקרוא אותו באותו אופן משני הכיוונים), ואפילו בתאריכים נדירים במיוחד (11.12.13, רצף תאריכי המתחולל רק פעם במאה שנה! וואו). ניפגש בשמחות (שזה אוטוטו ממש, ב-1.4.14).

אינפוגרפיקה? אין פה גרפיקה!

ביום שישי האחרון פרסם עמוס הראל ב"הארץ" כתבה נרחבת על השחיקה במעמדו של צה"ל ועל תכנית הקיצוצים שלו. לכתבה צורף מלבן אינפוגרפיקה שהמידע בו – איך לומר – לא לגמרי חפף את הפרטים שנמסרו בגוף הטקסט. בעוד שבכתבה (למעלה) דווח כי יעזבו 26 מתוך יותר מ-400 אלופי משנה, באינפוגרפיקה (למטה) נאמר כי יפוטרו יותר מ-400 אלופי משנה. בעוד שבכתבה נאמר שיפוטרו שבעה אחוזים מסגני האלופים, באינפוגרפיקה נטען כי יעזבו כשבעה אחוזים מהאלופים בשירות קבע. ואם זה לא מספיק: כותרת הכתבה בעמוד 7 הייתה "אויב הציבור מספר אחת", ואילו הכותרת להמשך הכתבה, בעמוד 24, הייתה "איוב הציבור מספר אחת". מישהו מנסה לרמוז משהו?

בחן את עצמך - התשובה

התשובה היא ד', כמובן. הציטוט לקוח מציוץ אלגנטי של רן שריג על שי גולדן בחשבון הטוויטר שלו.

השלום מתחיל בתוכנו

בשמים ראיתי קשת. היא עמדה ממש מול הרחוב. ורציתי אליה לגשת ולראות אותה מקרוב, אבל דווקא אז הטלפון צלצל בדירת מעמד הביניים שלי בדרום חולון. על הקו היה הקונספירטור.

"נו, הורביץ?", הוא פתח כהרגלו מהאמצע. "כבר התעדכנת בחדשות המשמחות?".

"מצאו נדבן חדש שישקיע בערוץ 10, ויפסיד בכיף עשרות מיליוני שקלים מדי שנה?", ניסיתי את מזלי.

"אפילו עוד יותר טוב", גייס הקונספירטור את קולו החגיגי ביותר. "אני מדבר איתך על פוטנציאל להודנה, הורביץ. על אפשרות לתהדייה. על סיכויים לתהליך פיוס שכבר נמצא בשלבים ראשוניים, ושאם הוא יעלה יפה נזכה – אולי אולי – לרגע היסטורי שישפיע עלינו ועל הדורות הבאים".

"הסכם קבע עם הפלסטינים?", ניסיתי לנחש. "שלום כולל בכל המזרח התיכון?".

"אתה שוב חושב בקטן, הורביץ", נזף בי הקונספירטור. "אני מתכוון למהלך מכונן בסדר גודל משמעותי בהרבה. אם בסופו של יום המיזם המפתיע יבשיל, ושני הצדדים יגיעו להבנות בילטרליות, עשויה לבוא אל סופה מלחמה איומה ונוראה שמתחוללת כאן שנים, ואני כבר לא מדבר על סופו המיוחל של הסמל המסחרי המטופש שלך".

"איזה סמל? למה הוא מטופש? ואיך הוא קשור – אם בכלל – למלחמה הלא ברורה?", שאלתי.

"אני מתכוון כמובן לגילוי הנאות המטופש בסוף הטור שלך", נזף הקונספירטור.

"הוא לא מטופש", התגוננתי. "זה אך ראוי ומתבקש שמי שעוסק בתקשורת ומועסק בעצמו בגוף שיש לו אינטרסים כאלה ואחרים, ייתן גילוי נאות".

"אני משוכנע שמדובר בצרוף מקרים", מיהרתי להשיב, "ובכל מקרה, זה לא קשור אליי ולגילוי הנאות שלי".

"אתה פאסה, הורביץ", לאט הקונספירטור. "הגיע הזמן שתוותר סופסוף על הגילוי הבלתי נאות ושתעשה מה שאלדד אומר לך כבר שבועיים ברצף".

"תת-אלוף במיל' חבר הכנסת לשעבר הדוקטור אריה אלדד?", שאלתי.

"לגמרי לא", נזף הקונספירטור, "אני מתכוון לסגן במיל' ולחבר הכנסת לעתיד לשעבר, הספין דוקטור אלדד יניב, שהיה המפקד שלך ב'במחנה'. בשישי שעבר הוא צייץ לך בטוויטר שהגיע הזמן להשמיט את הסיפא בטור. ומכיוון שהעזת בחוצפתך להתעלם מהנחייתו המפורשת של אלדד, הוא הוסיף עוד ציוץ נוקב בשבת האחרונה, מה שמחזיר אותי אל השאלה שתתקשה להתחמק ממנה: לא הגיעה העת שתעשה מה שאלדד אומר לך?!".

"ראשית, בתקופה החשוכה שבה נאלצתי לעשות את מה שאלדד אמר – זה לא נגמר בטוב, ולא באשמתו", עניתי בהיסוס, "ושנית, לא מן הנמנע שמדובר בצרוף מקרים".

"כן?!", רגז הקונספירטור, "אז מה תגיד על הציוץ של אמיר טייג, איש 'דה מרקר', שלפיו קשת יצרה עם mako תחרות לידיעות אחרונות, שנלחם בה באמצעיו האלימים ושהמלחמה נגמרה בהסכם מסחרי. נו, הורביץ, עכשיו תאלץ להסכים להסיר את הגילוי הנאות?".

"לגמרי לא", עניתי, "ראשית, ממה שאני מבין, השמחה מוקדמת. שנית, לא מופרך יהיה להעריך שהסכם שלום בר קיימא בין 'קשת' ל'ידיעות' יושג רק אחרי שאבו-מאזן ונתניהו יקבלו באוסלו פרס נובל לשלום. ושלישית, יתכן שזה פשוט צירוף מקרים".

"ידעתי שתנסה להתחמק", אמר הקונספירטור, "אבל אפילו אתה תתקשה להסביר את העובדה שבחודש שעבר התפרסמו במפתיע ב'קשת', לראשונה מזה שנים, עשרות פרסומות של 'ידיעות'. ואיך תסביר שזמן לא רב לאחר מכן התפרסמו לפתע ב'ידיעות' מודעות של 'קשת' לקידום גמר 'הכוכב הבא' ו/או השקת העונה החדשה של 'מאסטר שף'?".

"ראשית, מדובר בהסכם מסחרי נקודתי ומוגבל, שספק רב אם יש בו כדי לבשר את בואו של האביב, ואת זה אני אומר לך כאביב", השבתי בזהירות. "ושנית, בהחלט קיים סיכוי לגמרי לא רע שבכלל מדובר בצירוף מקרים".

"ואיך תסביר את הביקורת המהללת של אריאנה על תכנית פתיחת העונה של 'ארץ נהדרת'?", הקשה הקונספירטור. "איך אריאנה כתבה שם? 'אם המועמדויות עדיין לא נסגרו, צריך להמליץ על 'ארץ נהדרת' לפרס ישראל לטלוויזיה'. מתי בפעם האחרונה, הורביץ, מישהו בקבוצת 'ידיעות' המליץ על מישהו ב'קשת' לפרס ישראל?!".

"אריאנה היא מבקרת דעתנית ועצמאית", מיהרתי לענות. "ככזו, היא חופשיה לכתוב כל מה שעולה על רוחה, ואין לזה שום קשר למלחמה שמתנהלת או לא מתנהלת בין 'ידיעות' ל'קשת', כך שאין לי ספק שמדובר בצירוף מקרים".

"אין לך תקנה", הגיב הקונספירטור, "מה לעזאזל צריך לקרות כדי שתעיף סוף סוף את הגילוי הנאות המנג'ס?!".

"אשמח מאוד לעשות זאת", השבתי בשלווה, "אבל רק לאחר שרז יפרסם ב'7 לילות' ראיון שער מפרגן עם ארז ואסי לרגל העונה החדשה של 'האח הגדול', וגם זה בתנאי שהוא יהיה מחבק ומלטף לפחות כמו הראיון האחרון עם מיקי חיימוביץ' או שלל אייטמי התדמית או היפית של "ידיעות" על אקס פקטור, שלא לדבר על חבילת הפינוק 'שכניק VIP' לקידום מפעלות תשלובת ADD".

"ואז תוותר על ההערה?", שאל הקונספירטור, "מתחייב?!".

"בהחלט", עניתי, "אלא אם כן תתעורר האפשרות הלא בלתי סבירה שזה יהיה סתם צירוף מקרים".

ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות'". 

מה משותף לאייל גולן, עמנואל רוזן ודני דנקנר?

כתבו לאביב הורביץ

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר