דן מרגלית, שלמה צזנה, מרדכי גילת ויואב לימור VS בנימין נתניהו
לפני שנה ועשרה חודשים, ערב הבחירות האחרונות, עתר עו"ד שחר בן-מאיר לוועדת הבחירות המרכזית וביקש לקבוע כי "ישראל היום" הוא עלון תעמולת בחירות לטובת נתניהו, ועל כן יש לאסור את הפצתו. הוועדה, כידוע, ישבה על המדוכה ודחתה את העתירה. הביקורת הנמשכת כלפי נתניהו בשבועות האחרונים, מצד ארבעה מבכירי "ישראל היום" – מעל דפי העיתון ומחוצה לו – שומטת את הקרקע לעתירה עתידית בנושא.
חודש ושלושה ימים אחרי שהתגלו ניצני מרד וכיסי התנגדות מכיוונם של כתבי "ישראל היום" כלפי שרה ובנימין נתניהו, נחתה השבוע מהלומת הנגד: ביום שלישי פרסם נתי טוקר ב"דה מרקר" כי לראשונה מאז הקמת "ישראל היום" לא הצטרף אף כתב מטעם העיתון לביקורו המדיני של ראש הממשלה באזרבייג'אן ובקזחסטן. מי שהיה אמור לנסוע הוא הכתב המדיני, שלמה צזנה, שהרבה לאחרונה לצייץ נגד הפוליטיקאי (ורעייתו) ש"ישראל היום" אוהב יותר מכל. יומיים בלבד לפני הטיסה, שאליה לא הצטרף ברגע האחרון, צייץ צזנה עוד הערה שהתייחסה לרצונו של נתניהו למנות בכירים כמו אצל טראמפ, ללא ההליך המנג'ס הזה שנקרא מכרזים: "אחרי מבקר המדינה, בג"צ, התקשורת, יועמ"ש, אגף החקירות, מגיע תורה של נציבות שירות המדינה", כתב בסרקזם.
צזנה, כידוע, לא לבד. אל מתקפת הציוצים הזו אפשר להוסיף גם את הפוסטים האחרונים של דן מרגלית נגד נתניהו, את חתימתם של שלושה מבכירי עיתונאי "ישראל היום" – מרגלית, מוטי גילת ויואב לימור – על עצומה נגד המתקפה של ראש הממשלה כלפי רביב דרוקר, ואת הנתון שלפיו רק בנובמבר האחרון פורסמו ב"ישראל היום" תשעה (!) אזכורים שליליים נגד נתניהו.
האם הדרתו של צזנה ממשלחת רה"מ היא שלב הפתיחה ובקרוב יתחיל נתניהו לתקוף בדף הפייסבוק שלו גם את "ישראל היום"? לא צריך (בינתיים) להגזים, אבל הפלורליזם המחשבתי ההולך ומתעצם ברחוב השלושה הביא ברביעי האחרון גם את רזי ברקאי להקדיש לנושא את האייטם הפותח בתכניתו "מה בוער", ולראיין את דן מרגלית. "נעלמת לי בחודשים האחרונים. פעם כתבת יום יום. מה קרה?", שאל ברקאי בהתייחס לטוריו של מרגלית בעיתון, שתדירותם פחתה משמעותית בחודשים האחרונים. "שמע, אני לא רוצה להתראיין על 'ישראל היום'", התחמק מרגלית שנייה לפני שכמעט מעד בלשונו. "את זה אתה צריך לשאול את עמוס רגב, הוא העורך, הוא הכניס אותי כל יום, הוא עכשיו לא מכנ... עכשיו אני לא כותב כל יום. אל תשאל אותי על מערכת יחסיי עם 'ישראל היום'".
איך תימשך המגמה? האם המרד יתגבר או ידוכא? כידוע, קצת קשה להתנבא, בעיקר בנוגע לעתיד. דבר אחד בטוח: העובדה שבעיתון של אדלסון התחילו להרים ראש אולי עושה קצת רע לנתניהו, אבל עושה הרבה טוב ל"ישראל היום". הישג אחד כבר נרשם לזכותו של העיתון: הביקורת שמפנים כתביו כלפי ראש הממשלה, הן מעל דפי "ישראל היום" והן בפלטפורמות האחרות, גדולה באופן משמעותי מזו שהייתה לבכירי "ידיעות אחרונות" כלפי ראש הממשלה שקדם לו, בעת שעיתונם כונה (ובצדק) "אולמרטון". וזה, כמובן, עוד לפני שהזכרנו את הרוח הגבית החד צדדית שקיבל בשעתו הקשה חבר המערכת חיים רמון.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
רוני שוקן מתחמם על הקווים
האם ומתי יתגשמו ההערכות (שלי) שרוני שוקן יחליף, במהרה בימינו, את אביו עמוס שוקן בתפקיד מו"ל "הארץ"? שוקן האב (שבעצמו נחשב במשך לפחות מחצית מחייו כ"שוקן הבן") חגג בשבוע שעבר יומולדת 72. עמוס שוקן הצטרף לתפקיד רשמי בהנהלת העיתון המשפחתי "הארץ" כשהיה בן 28. בשנת 1990 נפטר אביו, גרשום שוקן, שקיבל בעצמו את תפקיד העורך בגיל 27, לאחר שאביו זלמן רכש את העיתון. גרשום נשא בתואר העורך הראשי במשך 51 שנים ברציפות. מה זה אומר על רוני שוקן, הבן של עמוס, הנכד של גרשום והנין של זלמן? שכדי ללכת לגמרי בדרכו של אביו, כבר לפני שש שנים היה עליו לקבל תפקיד בכיר בצמרת "הארץ" – בהנהלה או במערכת – שיכשיר אותו, בבוא העת, לשבת בכורסת המו"ל.
שוקן ג'וניור, בן 34 בקרוב, עבד בנעוריו בדסק הספורט של "הארץ" ושירת אחר כך ככתב בגלי צה"ל. הוא סיים תואר ראשון במשפטים בישראל ותואר שני בהרווארד. דעותיו הפוליטיות שמאלניות עוד יותר מאלו של אבא עמוס, והוא ביטא את חלקן ב-11 מאמרים שפרסם עד היום ב"הארץ".
לפני שנה וחצי רמז עמוס שוקן כי הוא סבור שבנו יכול להיכנס לנעליו. השאלה אם רוני שוקן מעוניין בכך או לא נותרה לעת עתה פתוחה. בינתיים, ללא ספק, הוא עוקב מרחוק באדיקות אחרי מה שנכתב בעיתון ועל העיתון, ומגיב מעת לעת בחשבון הטוויטר ו/או בדף הפייסבוק שלו. מי שקורא את ציוציו של היורש בפוטנציה יוכל להניח שהוא לא כל כך הצטער כשארי שביט הודיע על התפטרותו מ"הארץ", אבל ממש ממש יצטער אם גדעון לוי יחליט אי פעם לעזוב את "הארץ":
בשישי האחרון העלתה שרון שפורר בדף הפייסבוק שלה סטטוס ארוך, שזכה ללא פחות מ-9,700 לייקים, שבו תקפה את רני רהב ואת כל מי שמקיים איתו קשר כזה או אחר. "אני בזה לעמוס שוקן ולאוליגרך לאוניד נבזלין שרני רהב מייחצן באופן אישי", כתבה. "בעלי 'הארץ' שמסתובבים חבוקים עם רני רהב באירועים המטופשים שלהם והנוצצים שלהם ולא מבינים את הנזק החברתי שהוא גורם לכולנו. שוקן, אותו מו"ל 'הארץ' שמתהדר באחריות חברתית כה גדולה, הוא אחד העיוורים הכי גדולים, אולי אפילו בהעלמת עין מכוונת כי שוקן אינו טיפש כידוע, לנזק שגורמים לנו אנשים כמו זמיר דחב"ש ורני רהב והלקוחות שהם משרתים כל היום".
בשני הסיבובים הקודמים שבהם הרגיזה שפורר את עמוס שוקן, הוא עקץ אותה בחזרה. הפעם לא מיהר לעשות זאת. מי שכן נחפז להתייחס הוא רוני שוקן, שצייץ (וגם העלה לדף הפייסבוק שלו) את התגובה הבאה:
בתגובה לגולשים שיצאו להגנתה של שפורר, הוסיף שוקן כי היא מפגינה "נרקיסיזם, חוסר צניעות ובורות. לשיטתה, העיתונות האמיתית, המחויבות לציבור, מתחילה ונגמרת בשרון שפורר. אתה צריך להיות טיפוס מיוחד כדי לחשוב שאתה עצמך כל כך חסר תחליף. נראה לי שעיתונאי אמיתי צריך להתעניין יותר בסיפור מאשר בו עצמו". בהמשך ציין כי "שפורר מדברת על דברים שאין לה מושג בהם, בזחיחות של אני ואפסי עוד... אני בז לנרקיסיזם שלה, לחוסר היושרה ולזחיחות... עמדתה היא עמדה לא רצינית, שנובעת מבורות ומזחיחות של מישהי שיותר עסוקה בדימוי שלה כלוחמת צדק מאשר באמת... הנרקיסיסטית הזאת זקוקה לאהבת הקהל, אז לעזאזל האמת".
שרון שפורר, תרצי להגיב?
"לא".
אלי ציפורי VS אליעזר פישמן
בינואר 2003, טלפנתי לאליעזר פישמן בפעם הראשונה בחיי. כמה ימים לפני כן פרסם אלי ציפורי, אז עורך מוסף "שוק ההון" של "גלובס", עיתונו של פישמן, מאמר שבו תקף את בזק על שהזרימה מאות מיליוני שקלים לחברת הבת שלה YES. הייתה רק בעיה קטנה אחת: ציפורי לא נתן שום גילוי נאות לכך שפישמן היה אז בעל מניות בחברת הכבלים ערוצי זהב, המתחרה הישירה של YES, ולכן מאמר כמו זה שפרסם בעצם שירת את האינטרס העסקי של המו"ל. שאלתי אז את פישמן האם לדעתו מגיע לציפורי בונוס, והוא מיד התפרץ עליי. "תגיד לי, חתיכת חוצפן", הוא התעצבן. "בגלל זה התקשרת אליי?".
כמעט 14 שנים חלפו מאז. פישמן, שבתחילת המילניום היה איש עסקים כל יכול, נכנס השבוע רשמית להליך של פשיטת רגל. ביום שני, ביציאה מבית המשפט שהוציא נגדו צו כינוס נכסים, פרק את תסכוליו ("את מוכנה לעוף לי מהעיניים? אז תלכי קיבינימט") על כתבת חדשות ערוץ 2, עמליה דואק. באותו ערב שודרה ב"עובדה" כתבתו של בן שני על אלונה בראון, בעלת מניות מיעוט ב"גלובס" שהסתכסכה עם פישמן.
את חובותיו העצומים, נזכיר, החל לצבור פישמן במאי 2006, כשהפסיד סכומי עתק במשבר הלירה הטורקית. שנתיים וחצי אחר כך, באוקטובר 2008, הימר שוב על הלירה הטורקית ועל הין היפני, ושוב הפסיד מאות מיליונים. ציפורי, מצידו, התקדם מאז 2003 לתפקיד סגן עורך "גלובס". על אף שחגי גולן ממשיך לכהן כעורך העיתון, ציפורי הוא האיש החזק ומי שעורך בפועל את העיתון היומי. גילוי נאות: אותו ציפורי כתב עליי פעמיים שקרים, אבל זה לא ימנע ממני לכתוב עליו את האמת.
מצבו הכספי הנואש של פישמן, בעקבות הימוריו על הלירה הטורקית, נמשך כבר עשר שנים וחצי. למרות זאת, עד ספטמבר האחרון ציפורי לא ביטא ביקורת חריפה נגד המו"ל שלו. מה שכן פרסם הם כמה וכמה מאמרים נחרצים בעד בנק הפועלים (שהעניק לפישמן אשראי נדיב למרות מצבו הכלכלי הרעוע והידוע) ו/או נגד בנק ישראל שדרש להדיח את מנכ"ל הבנק דני דנקנר. התמונה השתנתה לפני קצת יותר משלושה חודשים, כשפישמן הפך לברווז צולע והיה ברור שבקרוב ייאלץ להיפרד מ"גלובס". אז, לפתע, החל ציפורי להמטיר על קוראיו סדרה של מאמרים ביקורתיים נגד המו"ל לעתיד לשעבר. בתחילת ספטמבר פרסם מאמר נוקב שקרא לפישמן לחשוף את נכסי ילדיו ונזכר להתייחס להימור הכושל על הלירה הטורקית. "זה היה הימור פרוע, חסר כל פרופורציה וחסר כל אחריות במטבע הטורקי, הימור שלא היה קשור בכלל לעסקים השוטפים – וגרם להפסד עצום של 2 מיליארד שקל", כתב. כעבור שבועיים פרסם מאמר נוסף שבו תהה מדוע עו"ד פנחס רובין לא המליץ לבנק הפועלים להיכנס לנעליו של פישמן במניותיו ב"ידיעות אחרונות". בשבוע שעבר פרסם ציפורי שני מאמרים נוספים: באחד קרא לבדוק את נכסיהם של כל ילדי פישמן ואף טרח להזכיר שלבתו יש וילה בסביון בשווי 30 מיליון שקל; בשני קבע באופן חד משמעי כי "אסור לתת להסדר החוב שהציע פישמן לעבור".
אליעזר פישמן, מה תגובתך לסדרת המאמרים שציפורי פרסם נגדך בתקופה האחרונה?
"אני אגיד לך רק דבר אחד: כל אחד שהייתי איתו בסדר, נושך לי היום את כף היד. ואני מדבר גם על אלונה וגם על אלי ציפורי".
אלי ציפורי נמנע מלהגיב.
כשגיא רולניק חיפש תשובה
בטור האחרון שלו, כהרגלו, תקף סגן עורך "גלובס", אלי ציפורי, גם את מייסד "דה מרקר", גיא רולניק. הוא הזכיר כי בשנת 2008 ערכה קבוצת "הארץ דה מרקר" כינוס במלון פלאזה ניו יורק, שבו נכח גם מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, והפנה לפרסום של יואב יצחק על פיו הוועידה התקיימה על חשבון הבעלים של הפלאזה דאז, יצחק תשובה. "אז מתברר ש'הון-שלטון-עיתון' הוא גם מנת חלקם של שוקן & רולניק, לא רק של אחרים", לגלג ציפורי, במידה לא מעטה של צדק.
רולניק, שעיתונו היום יוצא נגד מונופול הגז של יצחק תשובה (גילוי נאות: תשובה הוא מבעלי אתר mako, שבו מתפרסם טור זה), התנהל כחתן בחופתו באותה ועידה נוצצת לפני שמונה שנים. לפני כשנה שלפה תכנית "המקור" מהארכיון קטע מנאומו. "'דה מרקר' עשה כמה טעויות בתחזית מגמות עסקיות", הודה אז רולניק בעת שתשובה ואשתו ישבו בקהל. "לפעמים אנחנו עקביים מאוד בעשיית טעויות. כשיצחק תשובה השלים את ההשתלטות העוינת על קבוצת 'דלק' בדיוק לפני עשר שנים, כתבנו שהוא רכש חברה שהיא גדולה מדי בשבילו. בחיי, כמה שטעינו. כשב'דלק' הכריזו שמצאו גז טבעי בים, חשבנו שזו מעין בדיחה. רק שהיום לקבוצה יש רווחים של כ-200 מיליון דולר בשנה מגז. וכמובן, כשאלעד רכש את 'פלאזה' ציטטנו שאין היגיון גלוי לעין בעסקה. אני מניח שזה הדבר שמפריד בין האנשים שכותבים לבין האנשים שעושים".
ביום שישי האחרון, תחת הכותרת "ראש ממשלת ישראל, מר נוחי דנקנר", פרסם רולניק טור שבו יצא נגד השיטה שאפשרה את שלטון הטייקונים. בין השאר תקף את "תהליך האוליגרכיזציה הישראלי", שבו "הטייקונים והבנקאים שלהם נהפכים לשחקנים אגרסיביים ולגיטימיים בשירה הפוליטית או במדיניות הכלכלית", ואף הזכיר כי בשיאו של התהליך "שם הקוד היה 'ראשי המשק', וכולם ריקדו לפניהם או עימם". בתגובה שלף פרופ' דני גוטווין מאמר שפרסם רולניק אי שם ב-2005, שבו תהה "מה עדיף – משק שנשלט על ידי הממשלה, ההסתדרות, הפוליטיקאים והבנקים, או משק ש-16 משפחות שולטות ב-20 אחוז מההכנסות של החברות הגדולות בו" ומיד אחר כך קבע כי "התשובה הכלכלית, לטעמנו, ברורה: עדיף משק בידיים פרטיות מאשר בידיים ממשלתיות ופוליטיות: הוא בדרך כלל יותר יעיל, יותר חזק ויותר עשיר". ללינק הוסיף גוטווין ציוץ עוקצני, שזיכה את רולניק בעוד ציוץ סרקסטי מכיוונה של שלי יחימוביץ':
גיא רולניק נמנע מלהגיב.
המורה של המדינה? חטף כתב אישום
איך הזמן טס כשבוחרים מורים מצטיינים: כבר שבע שנים מתקיים שיתוף פעולה לוהט בין הסתדרות המורים לבין קבוצת "ידיעות", שבא לידי ביטוי בתחרות מתוקשרת הנושאת את הכותרת "המורה של המדינה".
אחד האחראים למיזם הוא כמובן יוסי וסרמן, מי שבמשך לא פחות מ-14 שנים, מאז 2002 ועד סוף השבוע שעבר, כיהן כמזכ"ל הסתדרות המורים. לפני עשר שנים וחצי, במאי 2006, פרסם מרדכי גילת, שעבד אז ב"ידיעות אחרונות", תחקיר מהדהד על וסרמן, שבעקבותיו נחקר מזכ"ל הסתדרות המורים בחשד למעורבות בהטיית מכרז לטובת מקורבים. אלא שבשנת 2008 עזב גילת את "ידיעות" לטובת "ישראל היום". כעבור שנה, ב-2009, בחרו גיבור התחקיר וסרמן והעיתון שהוקיע אותו לשתף פעולה באופן מסחרי. מה האינטרס של וסרמן? הוא קיווה (והצליח) למנוע תחקירים נוספים ולהשיג סיקור אוהד. מה האינטרס של "ידיעות"? כסף. הרבה כסף. כך נולד מיזם "המורה של המדינה" (פרויקט ראוי לכשעצמו), המתרחש פעם בשנה, זוכה לסיקור נרחב ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet, ומזרים מאות אלפי שקלים לקבוצת "ידיעות".
לפני שלוש שנים וחצי חשפו מרדכי גילת, מיכל שבת ועוזי דיין ב"ישראל היום" כיצד ניצל וסרמן את מעמדו להשגת טובות הנאה לעצמו, למשפחתו ולמקורביו. מאז ליוו השלושה את הפרשה באינטנסיביות (ואפילו באובססיביות). ברביעי שעבר, בעקבות סדרת התחקירים של גילת, הוגש סוף סוף כתב אישום נגד מזכ"ל הסתדרות המורים (מה שהוביל להתפטרותו).
למחרת, חמישי, הקדיש "ישראל היום" לנושא הפניית שער ועוד שני חצאי עמודים (עם שתי תמונות של וסרמן) בשטח כולל של 853 סמ"ר; "מעריב" פרסם חצי עמוד בשטח של 468 סמ"ר, עם תמונה בולטת במיוחד; "הארץ" הקצה לנושא אייטם ששטחו 147 סמ"ר; ורק "ידיעות" הסתפק באייטם הקטן ביותר,בטור צד בעמוד הלפני אחרון. שטח האייטם: 104 סמ"ר בלבד, כלומר קטן פי 8 מהשטח שהוקדש לנושא ב"ישראל היום".
כעבור יום נוסף, לאחר שווסרמן התפטר מתפקידו, חגג "ישראל היום" את ההישג בהפניית שער נוספת (עם תמונה של וסרמן), פלוס חצי עמוד (עם תמונה נוספת של וסרמן), פלוס אזכור מתבקש נוסף בטור של גילת במוסף "ישראל השבוע" (עם תמונה שלישית של וסרמן) – והכול בשטח כולל של 584 סמ"ר. "ידיעות", לעומת זאת, הסתפק באייטם צנוע בלבד ששטחו 74 סמ"ר (שוב קטן כמעט פי 8 מהשטח שהוקדש לנושא ב"ישראל היום").
מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "'המורה של המדינה' הוא אחד הפרויקטים החשובים והיפים ביותר של 'ידיעות אחרונות' ואנו גאים בו מאוד. במשך עשר שנים בוחר העיתון להקדיש מקום נרחב להעלאת קרנם ומעמדם של המורים בישראל. התחרות הפכה כבר למוסד, מעין 'פרס ישראל' למורים מצטיינים, ובכל שנה אנו מקבלים אלפי המלצות על מורים. לפרויקט הזה אין שום קשר לסיקור פרשת וסרמן. ההחלטה להעמידו לדין קיבלה את המקום המתאים לה בעיתון משיקולים ענייניים לחלוטין. אגב, כפי שהיה במרבית אמצעי התקשורת החופשיים".
דברים בשם אומרם: אורית שוחט וסילבי קשת VS דן מרגלית
אם יש את נפשך לדעת את רוח התקופה, עליך לקרוא את המתחזה לליברל ציוני דן מרגלית. אחרי שיצא מישבנו של אולמרט ואז רדף אותו, הוא עכשיו בתהליך יציאה מישבנו של ביבי ומבקר גם אותו, ועושה דרכו לנפתלי בנט. מרגלית רוצה לנהל את גימנסיה הרצליה ברוח גנדי, אהבת הארץ וצה"ל, נלחם במנהל זאב דגני שנותן ל"שוברים שתיקה" לדבר בפני תלמידיו וכמובן נורא נורא מאמין בתוכנית 5 יחידות מתמטיקה של בנט.
לפני כמה שנים, כשהיה בישבנו של מקסוול ב"מעריב", כתב גם נגדי, בשם אולמרט כמובן, ונזף בי על שבנותיי גרות בחו"ל בזמן שאינתיפאדה משתוללת בארץ. אז בינתיים בנותיי חזרו, וכבר מותר לי להגיד שאנחנו סובלים מדן מרגלית ביחד, בשם חופש הביטוי.
(אורית שוחט בדף הפייסבוק שלה, בתגובה למאמר של דן מרגלית)
אם תבוא יושרה ותיתן לו בוקס בפרצוף, הוא לא יכיר אותה. תמיד היה שבשבת. והוא אחד האחראים יחד עם טומי לפיד ואמנון דנקנר להתבהמות השיח הציבורי. זיכרו גם את הופעתו וכתיבתו ב"האריה השואג" מחוץ לכותלי כלא מעשיהו, כשהצטרף לצועקי "הוא זכאי! הוא זכאי! הוא זכאי!" על אריה דרעי.
(סילבי קשת בתגובה לפוסט של שוחט)
דן מרגלית נמנע מלהגיב.
מקור לא בלעדי מסר
איך יודעים שאותו גורם אנונימי תדרך במקביל גם את סימה קדמון ("ידיעות אחרונות") וגם את יוסי ורטר ("הארץ")? די פשוט: כמו בהזדמנויות קודמות, משווים בין הטורים הפוליטיים שפרסמו השניים ביום שישי האחרון, איש איש בעיתונו. שנתחיל? יאללה:
מה חושב נתניהו על חוק ההסדרה?
סימה קדמון: "כל מי שרוצה לדעת מה נתניהו חושב על החוק הזה צריך לחזור רק כמה שנים אחורה, ל-2012, אז נפל חוק ההסדרה בהצבעה של 69 מול 20. אז הצביע נתניהו נגד והסביר למה החוק גרוע".
יוסי ורטר: "החוק להפקעת קרקעות של פלסטינים ולהלבנת מאחזים בלתי חוקיים המכונה 'חוק ההסדרה' עלה להצבעה במליאת הכנסת לפני ארבע שנים וחצי... כאז כן היום ראש הממשלה היה בנימין נתניהו... אז הוא הודיע שיפטר את מי שיתמוך בחוק".
איזו לחיצת יד היסטורית התרחשה במליאה?
סימה קדמון: "ביום רביעי, לראשונה מאז הבחירות ומאז בכלל, התיישב נתניהו ליד בנט במליאה ולחץ את ידו".
יוסי ורטר: "העיניים סירבו להאמין: ביום שני אחר הצהריים נכנס נתניהו למליאת הכנסת, פסע לעבר שולחן הממשלה והתיישב לא במקומו בראש השולחן, אלא ליד השר נפתלי בנט, שעמו הוא פתח בשיחה ארוכה ומחויכת. ביום רביעי, אחרי שחוק ההפקעה אושר בקריאה ראשונה, הם לחצו ידיים. החיוכים שפעו מהם, בפרהסיה, מול המצלמות".
וכמה שעות צברו יחד נתניהו ובנט?
סימה קדמון: "בשבועיים האחרונים צבר יו"ר הבית היהודי 30 שעות בארבע עיניים עם ראש הממשלה. זה התחיל בחוסר אמון טוטלי והפך לבסוף לחזית אחידה. זו הסיבה שבנט מפרגן לנתניהו, לא תוקף אותו".
יוסי ורטר: "אין להכחיש כי בנקודת הזמן הזו שורר ביניהם ירח דבש... במקום לחתור זה תחת זה כהרגלם, הנסיבות כפו עליהם לשתף פעולה בחתירה מתואמת ומשותפת לעבר חוף מבטחים פוליטי... עשרות שעות הם בילו יחד בשבועות האחרונים, כמעט כולן בארבע עיניים".
הציטוט מול המציאות: שני טורים, שלוש טעויות
ואם כבר קריאה נוקדנית בטקסטים של קדמון ושל ורטר, למה לא לחפש בהם טעויות קטנוניות?
הציטוט (1): "צריך לחזור רק כמה שנים אחורה, ל-2012, אז נפל חוק ההסדרה בהצבעה של 69 מול 20" (סימה קדמון", "ידיעות אחרונות", 9.12.2016).
המציאות (1): ביוני 2012 נפל חוק ההסדרה ברוב של 69 מול 22, ולא 20.
הציטוט (2): "להגנתו של השר בנט צריך לומר, שהמבחן התקיים עוד בשלהי כהונתו של השר שי פירון" (סימה קדמון על התוצאות העגומות של מבחן פיז"ה, שפורסמו השבוע, "ידיעות אחרונות", 9.12.2016).
המציאות (2): מבחן פיז"ה נערך במרץ 2015. שי פירון פרש מתפקיד שר החינוך שלושה חודשים קודם, בדצמבר 2014. מי שהחזיק את התיק במקומו במשך חמישה חודשים, עד לאחר הבחירות האחרונות, היה לא אחר מבנימין נתניהו.
הציטוט (3): "ביוני 2012 המפד"ל הייתה קטנה וזניחה, על סף הכחדה. בראשה עמד פוליטיקאי חביב אך אפור כשק, זבולון אורלב, שלא הפחיד זבוב" (יוסי ורטר, "הארץ", 9.12.2016).
המציאות (3): בראש רשימת "הבית היהודי – מפד"ל החדשה" עמד בשנת 2012 דניאל הרשקוביץ ולא זבולון אורלב.
יוסי ורטר, תרצה להגיב?
"אכן טעיתי, ומיהרתי לתקן באתר בשישי בבוקר. משום מה נשכחה ממני כליל כל אפיזודת כהונתו של דניאל הרשקוביץ בראשות המפד"ל החדשה – הבית היהודי חרף הישגיו הרבים והתמורה שחולל בפוליטיקה. מתנצל בפני קוראיי על ליקוי המאורות הזמני (אני מקווה) בו לקיתי".
סימה קדמון נמנעה מלהגיב.
איפה הקרדיט: סיפרנו לכם, אבל המתחרים סיפרו קודם
כמו תמיד בשלב הזה, קצת סוגה עילית:
הפרסום: "לאחר שסיפרנו לכם שדנה פרידר ודין שטרן סגרו על ה-29 במאי כיום שבו ייכנסו תחת חופה וקידושין, נעדכן שהם ויתרו על אולם אירועים ויחגגו את המאורע בחוף פרטי בפולג" (צחי קומה, "העלוקה", 11.12.2016).
המקור: נכון ש"העלוקה" סיפרה ביום רביעי שעבר, אבל מי שחשף יום קודם את תאריך החתונה היה "וואלה! סלבס".
בדרך החוצה, אך ממשיך להתנהל כרגיל
ישנם ימים ללא מרגוע, בם לא אמצא לי נחמה, ואז גם הטלפון מצלצל. על הקו – כרגיל – הקונספירטור.
"אז מה, הורביץ, זה הסוף, אה?", הוא שאל בנימה של שביעות רצון.
"איזה סוף?", שאלתי בדאגה. "על מה אתה מדבר?".
"אל תשחק אותה, הורביץ", הוא המשיך. "אני מדבר על זה שאתה צפוי לסיים את תפקידך בתוך כ-48 שעות".
"נכון שיש לי מחשבות שונות בנושא", הגבתי. "אבל ייקח לי הרבה יותר מ-48 שעות עד שאגבש את עמדתי הסופית".
"נו, שוין", גיחך הקונספירטור. "בוא נסכם שאתה בדרך החוצה, אבל ממשיך להתנהל כרגיל".
"אני ממשיך להתנהל כרגיל כי בינתיים הכול כרגיל", הזדעקתי. "לא יהיה כלום, כי אין כלום".
"סיפורים אתה יכול לספר לעצמך עד מחר", קטע אותי הקונספירטור. "לי ברור לחלוטין שההודעה על פיטוריך היא רק עניין של זמן".
"המידע שבידיך פשוט לא נכון", אמרתי בתסכול.
"אל תהיה בטוח", לאט הקונספירטור, "הגיבוי שאתה מקבל זמני בלבד, וסופך שתגמור כמו שוטא".
"שוטה חובל?", שאלתי בבהלה.
"חס וחלילה!", ענה הקונספירטור, "שוטא ארבלדזה. אתרי ומדורי הספורט הודיעו לו לפני כמעט שבועיים שהוא צפוי ממש ממש בקרוב לסיים את תפקידו כמאמן מכבי תל אביב. בינתיים זה קצת מתעכב, אז יתכן מאוד שגם במקרה שלך התהליך בעיצומו".
"אתה בטוח?", שאלתי.
"לא", השיב הקונספירטור, "אבל תראה את הפרשנויות והתחזיות בקשר לשוטא:"
"מה זה אומר?", תהיתי.
"זה אומר שבינתיים חלפו שבוע וחמישה ימים וארבלדזה עדיין איתנו", ענה הקונספירטור. "הוא אפילו הצליח להוביל את מכבי תל אביב לניצחון 2:4 על הפועל חיפה. כך שממש כמוך, שוטא בדרך החוצה אבל ממשיך להתנהל כרגיל".
ואם כבר בדרך החוצה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור של השבוע שעבר: למה נגנז ריאיון עם מתלוננת נגד גיל שפר על תקיפה מינית?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il