שוברת שתיקה (של שנתיים)

לימור גולדשטיין מספרת לראשונה (כלומר בפעם השלישית)

בשישי לפני שבועיים, זמן לא רב לאחר התפוצצות פרשת משה איבגי, הופיע ב"שישבת", המוסף השבועי של "ישראל היום", ראיון שער של יובל אברמוביץ' עם השחקנית לימור גולדשטיין. בראיון תיארה גולדשטיין כיצד שחקן ידוע ניסה לאנוס אותה בצעירותה. לא בכל יום מצליח "ישראל היום" להשיג את "ידיעות" במרוץ אחר ראיונות אטרקטיביים, ואכן העיתון התאמץ והצליח להבליט ככל יכולתו את הכתבה: יום לפני פרסומה, בחמישי, הופיעה בעמוד הראשון של "ישראל היום" הפניה עם הכותרת "בלעדי". למחרת פורסמה הכתבה המלאה עם הכותרת "שוברת שתיקה", שחזרה והופיעה גם בעמוד הראשון. כותרת המשנה בשער של "שישבת" הדגישה כי השחקנית לימור גולדשטיין "מספרת לראשונה" על התקיפה המינית שעברה בתחילת דרכה בתיאטרון.

אלא שלמרות ההבטחות המפליגות של "ישראל היום" לקוראים, הראיון של אברמוביץ' עם גולדשטיין לא היה הפעם הראשונה, ואפילו לא השנייה, שבהן סיפרה על התקיפה המינית של אותו שחקן מפורסם. לפני כמעט עשר שנים, במאי 2006, התראיינה גולדשטיין ליואב בירנברג במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות". "היו מקרים שבהם מישהו ניסה לכפות את עצמו עליי מינית", סיפרה באותו ראיון. "הראשון היה בתחילת הדרך שלי כשחקנית, וזה היה אחד השחקנים. שנה של אביוז". לפני קצת יותר משנתיים, בדצמבר 2013, שבה גולדשטיין לאותו אירוע טראומתי בשיחה עם חמוטל דגני שפורסמה במוסף "24 שעות". "כשהייתי בת 22, שחקנית בתחילת דרכי, הייתי אמורה לעבוד עם שחקן מפורסם", סיפרה. "ערב אחד הוא הזמין את עצמו לביתי, כביכול כדי לדבר על ההצגה, וניסה לאנוס אותי. הוא לא הצליח, אבל זה לא הפריע לו להתקשר אליי לאחר מכן במשך שבועיים ולהציע לי לעשות איתו סקס בטלפון. זו הייתה התקופה הכי מסויטת בחיי".

יובל אברמוביץ', אי אפשר היה לפרסם את הראיון החשוב עם גולדשטיין גם ללא מכירת היתר הזו?

"אני מפנה אותך למערכת העיתון. יום נהדר".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

מראה בפני החברה

ביום רביעי בשעה 9:29 פורסם באתר "הארץ" טור הפרידה של בני ציפר, שבו ביקש סליחה מהקוראים על כך שהגיע לשיא מפלצתי. זאת בעקבות הטור הקודם שלו, מיום שישי האחרון, שבו עסק באמנים המקיימים יחסי מין עם מעריצות צעירות, גם אם זה בניגוד לחוק. כעבור שעה ו-56 דקות התקבלה במחלקת המנויים של "הארץ" שיחת טלפון מפתיעה. מנוי ותיק, למרבה התדהמה, הביע בפני המוקדנית מחאה מובהקת ומנומקת על כך שהטור של ציפר לא יופיע יותר, והיו לו שלל טיעונים כבדי משקל. כך התנהלה השיחה (בקיצורים נדרשים):

"מנויים שלום, מדברת רחל".

שלום רחל, אני רוצה בבקשה לבטל את המנוי בגלל הטור השבועי של בני ציפר.

"אה, בני ציפר? היום יש התנצלות באתר שלנו, וגם תהיה התנצלות בסוף השבוע".

אני מטלפן מהסיבה ההפוכה. אני רוצה לבטל את המנוי דווקא בגלל שבני ציפר מפסיק לכתוב את הטור.

"אה".

ציפר הציב מראה בפני החברה המערבית בכלל, והישראלית בפרט. תראי, זה נכון שהוא בוטה ומקומם...

"זה בוטה ומקומם, כי הרבה באמת התלוננו שזה קצת מקומם אותם".

אבל המסר שלו לא היה כל כך שערורייתי. האם אנחנו באמת מנדים יוצרים שהתעללו בנשים? או שאנחנו נוהגים לפי העמדה שהוצגה במאמר?

"כן, אבל אולי הוא לא הסביר נכון, וחלק הבינו ככה, חלק הבינו אחרת. אתה מבין? אז זה גרם באמת לזה... וצר לי, באמת, אתה מנוי ותיק. חבל לי שתבטל את המנוי. אני יכולה להעביר את המסר שלך".

כי אני שואל: האם מישהו מאיתנו מחרים, למשל, את הסרטים של וודי אלן, שבתו החורגת מאשימה בהתעללות מינית קשה, או את דיוויד בואי, שאנס קטינה בת 15? לא, הם נהנים מההערצה. כלומר הטענה של ציפר על ההתייחסות החברתית להתנהגות המינית של יוצרים איננה מופרכת.

"כל אחד רואה את זה אחרת ומפרש את זה אחרת. זה יצא כאילו שהוא מצדד בהם, אתה מבין? יכול להיות שהוא גם לא התכוון לזה, הוא התכוון קצת להביא את הדברים כפי שהם פחות או יותר, אבל לא שהוא תומך בדברים כאלה. אז באמת חבל, בוא תמשיך במנוי. אני אעביר את מה שאתה אומר".

זוהר ארגוב הורשע באונס וישב בכלא, וזה לא פגע בפופולריות שלו. אז למה כועסים על ציפר?

"הבנתי. נכון, זוהר ארגוב באמת ישב בכלא ועד היום משמיעים את השירים שלו. זה גם נכון, אבל זה לא בדיוק צידוד בו. אולי הייתה כאן אי הבנה. אבל מה שכן, יש היום התנצלות שלו וגם תהיה בסוף השבוע, אז אולי בכלל זה ישתנה עוד".

הרי גם היום כלי התקשורת והציבור מוכנים לקבל את אייל גולן כיוצר ראוי ואהוב למרות התנהגותו המינית ואפילו אחרי שהסתבך וסירב להתנצל.

"הם מוכנים לקבל אותו אבל הרבה נשים לא מוכנות לשמוע אותו אפילו. אתה מבין? כי הוא בכל זאת... כל אחד חושב אחרת, כל אחד יש לו הסתייגות אחרת, אצל כל אחד החשיבה אחרת. זה שמקבלים אותו – זה לא אומר שזה בסדר שמקבלים את אייל גולן".

אבל מה שכן, כועסים יותר על ציפר, שרק כתב את דעתו, מאשר על גולן.  

"אוקיי, אני אעביר את זה, ובוא תמשיך במנוי. אני אעביר את הדעה שלך".

תודה. וחשוב לי גם להדגיש שציפר שם את הדברים על השולחן ועורר דיון. אפשר לחלוק עליו, אבל עצם הדיון נראה לי לגיטימי וראוי.

"נכון, תמיד אפשר לחלוק על מישהו. טוב, אני אעביר את מה שאמרת. אני רואה, אגב, שאתה מנוי מאוד ותיק שלנו. מעוניין בהטבה למגזין החודשי של 'דה מרקר'?".

עד כאן השיחה. 

זה המקום לציין שכל הטיעונים שהציג המנוי הוותיק למוקדנית לקוחים (מילה במילה) ממכתב התגובה ששלח בתחילת השבוע עורך "הארץ", אלוף בן, לקוראים שהביעו רצונם לבטל את המנוי בעקבות הטור של ציפר. בן העניק במכתב גיבוי מלא לציפר, ואף הסביר מדוע הוא בסך הכול "הציב מראה בפני החברה המערבית בכלל והישראלית בפרט, שמעניקות לאמנים חופש מיני שאינו מקובל בקרב אנשים מהוגנים". ביום שלישי העלתה המו"לית והמתרגמת גילי בר-הלל את המכתב המלא כאן.

עורך "הארץ", אלוף בן, יכול להיות שגם במחלקת המנויים לא לגמרי השתכנעו מהנימוקים שלך?

"מכתבי למנויים שפנו אלי נכתב ונשלח לפני שציפר, בראיון לטלוויזיה, הסביר שלא הבנתי אותו נכון, ויש הצדקה לאמנים שאנסו קטינות. מתברר שגם לעורך ״הארץ״ יש לעיתים קושי בהבנת הנקרא".

ההקשר ניטראלי? נתעלם. ההקשר שלילי? נתלהם

האם אירועי ועידת התרבות של "הארץ" ראויים לאזכור ב"ידיעות אחרונות"? תלוי כמובן באיזה קונטקסט. אבל נתחיל, כרגיל, מהאמצע.  

ביום ראשון הטילה שרת התרבות, מירי רגב, פצצה בנאום ה"קאט דה בולשיט" שנשאה בוועידת התרבות של "הארץ". רגב הכריזה על כוונתה לבטל את חוק הספרים והבטיחה, בהזדמנות חגיגית זו, לשנות את הקריטריונים ואת סדרי העדיפויות לתמיכה במוסדות תרבות. אלא שהנאום הלוחמני שנשאה השרה הקדים ראיון לוחמני לא פחות שנערך איתה לפני כן ושנועד להתפרסם בסוף השבוע במוסף "7 לילות". מה עשה "ידיעות"? התעלם לחלוטין מהמתחרים. למחרת, יום שני, הקדיש העיתון לדברי רגב את הכותרת הראשית ואת כל עמוד 8, אך קוראים שניסו להבין היכן בדיוק אמרה רגב את דבריה נתקלו רק במלים העלומות "כנס תרבות". השם המפורש "הארץ" כלל לא הוזכר. הראיון העתידי לרז שכניק ב"ידיעות" הובלט כמקובל.

אלא שרצה הגורל ובאותה ועידת תרבות ממש התחולל אירוע נוסף, שהאפיל אפילו על נאומה מעורר הסערה של שרת התרבות: במופע שיצא משליטה חשף האמן הלא ברור אריאל ברונז את ישבנו ונעץ בו את דגל ישראל. ב"ידיעות", כמובן, לא יכלו להתעלם מהתקרית והקדישו לה את כל עמוד 10. בניגוד להתעלמות המופגנת מ"הארץ", בהקשר הניטרלי עד חיובי, שני עמודים בלבד קודם לכן, כאן – בהקשר השלילי – דווקא הוזכר שמו של העיתון לא פחות מ-11 פעמים.

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

דברים בשם אומרם (1): פח האשפה המכיל את הטוקבקיסטים

לפני זמן מה, התחלתי לכתוב ב-ynet את טור הבחירות שלי, "אמריקן אקספרס". נדמה לי שחלפה שנה מאז, בסך הכול עבר לו חודש. יש לי כמה תובנות מהניסיון הדי מאתגר הזה, באחת מהן רציתי לשתף אתכם והיא קשורה לגן החיות המכונה בחיבה "הטוקבקיסטים".

חבר טוב שלי, שבעבר התמודד למשרה פוליטית נחשבת, יעץ לי לא להסתכל, אפילו לא להציץ. רוב הזמן שמעתי בקולו ונמנעתי, אבל פה ושם העפתי מבט. אחת שמכנה עצמה מירי נמירובסקי שאלה ברצינות רבה איך זה שאחת עם שם "אזולאי", מגיעה לראש החדשות. כל מיני יצורים שהציגו עצמם כ"משה מההאנדרואיד", "חיים מהסמסונג " ו"אחד שיודע", כינו אותי בשמות התואר הבאים: דגנרטית, שמאלנית מסריחה, מלקקת לשחורים, בימבו, סתומה. אוסף הקללות שקיבלתי עדיין כתוב על הקיר. גם מה שהם חושבים על האמא שלי ועל האבא שלי. "אחת שיודעת" כתבה שהיא רואה את אבא שלי מתפלל בכל שבת בבית הכנסת שלה, והוא מאוד מתבייש בי. אבא שלי הוא אתאיסט מוחלט, הוא מעולם לא הלך לבית הכנסת והוא בכלל מת לפני חמש שנים.

נכון, היו גם הרבה מאוד מפרגנים, כאלה שהתווכחו עניינית, ששאלו, שהחמיאו באופן מביך. וכאן מגיעה השאלה שאני מפנה לעצמי ואליכם: למה הם מורשים להישאר אנונימיים. למה הם לא נדרשים להזדהות בשמם. אני חותמת בשמי המלא על כל טור שאני כותבת, על כל כתבה שיש בה צבע או פרשנות. הם נותרים באפלה ומגיחים מתוכה לעבר המקלדת ומשפריצים ללא הכרה כי אף אחד לא מבקש מהם שם וכתובת לפני שהם שולחים את תגובותיהם שבדרך כלל כתובות בסווהילית ולא בעברית ושגיאות הכתיב שלהם מצריכות בדיקה של פסיכולוגים ולא של מורים לדקדוק או לשון. אם מישהו רוצה להגיב לכתבה ב"וושינגטון פוסט", למשל, הוא מתבקש להזדהות בשמו, להשאיר את האימייל שלו ואם הוא רוצה הוא יכול לבחור לעצמו שם בדוי, אבל המערכת יודעת מי הוא. זאת מסננת חשובה. השורה התחתונה: החבר שלי צדק, אין סיבה להרים את המכסה של פח האשפה המכיל את הטוקבקיסטים, עד אשר מישהו יכריח אותם להזדהות, כפי שאני עושה מדי יום כאשר אני חותמת על המאמרים שלי.

(אורלי אזולאי בדף הפייסבוק שלה, 5.3.2016)

שלדון, תראה מה עמוס צייר

האם השתלטותו של נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, על "זמאן", העיתון הטורקי הנפוץ ביותר במדינה, סיפקה לקריקטוריסט "הארץ", עמוס בידרמן, הזדמנות פז אלגנטית לסגור חשבון פתוח עם מו"ל "ישראל היום", שלדון אדלסון? נתחיל בתקציר הפרקים הקודמים: באוקטובר 2014 שלח אדלסון למו"ל "הארץ", עמוס שוקן, אימייל נוזפני שבו כינה "אידיוט" את מי שאחראי לקריקטורה הבאה:

ביום שני האחרון, בעקבות האירועים בטורקיה, פרסם בידרמן את הקריקטורה החדה הזו:

עמוס בידרמן, הגיע כבר מכתב נוסף מאדלסון?

"אל"ף, לא הגיע מכתב נוסף, ובי"ת בכלל לא חשבתי כל כך רחוק. ומסובך ונקמני. פשוט ראיתי מה שקורה בטורקיה, וראיתי את ההשתלטות של ארדואן, וחשבתי שיש איזו הקבלה קלה למה שקורה פה, אם כי ברור שכאן אין שום פעולה כוחנית. לכן אני ממש מצטער לקלקל לך את האייטם, אבל לא חשבתי בכלל על כל הנושא הזה של שלדון".

הציטוט מול המציאות: תשעה חודשים, מחר יום הולדת

הציטוט: "שנה לממשלת ה-61" (רינו צרור פותח את תכניתו בגלי צה"ל, 7.3.2016).

המציאות: לא שנה. הממשלה הושבעה ב-14 במאי 2015, מה שאומר שעד מועד התכנית מלאו לה תשעה חודשים ו-23 ימים (אבל מי סופר).

ניצחון? עדיין לא

סמ"ר ינאי ויסמן ז"ל נהרג לפני שלושה שבועות בפיגוע בסניף רמי לוי כאשר התנפל על המחבלים בידיים חשופות. ביום ראשון האחרון פרסמה אלמנתו, יעל ויסמן, פוסט כואב, שבו התקוממה על החלטת משרד הביטחון כי על מצבתו ייכתב "נפל בפיגוע חבלני", ולא "נפל בקרב". כעבור יומיים פרסם עמיחי אתאלי ב"ידיעות אחרונות" את האייטם הבא:

"מחאתה של יעל ויסמן הצליחה בתוך יום לשנות את ההחלטה שהמעיטה בגבורתו של בעלה, ינאי ז"ל", נכתב באייטם. "משרד הביטחון הודיע כי על מצבתו יצוין כי נפל בקרב במקום ההגדרה 'נפל בפיגוע'". בהמשך האייטם נאמר כי ההחלטה לשנות את הכיתוב התקבלה לאחר שח"כ אלעזר שטרן (ידיד ותיק של מערכת "ידיעות" שזכה כמובן לתמונה באייטם) פנה לאגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון ולמחלקת נפגעים בצה"ל.

יעל ויסמן, האם משרד הביטחון נעתר לבקשה שלך לשנות את הכיתוב על המצבה?

"משרד הביטחון עדיין לא נעתר לבקשה".

ח"כ אלעזר שטרן, אני מקווה בשבילך שלא הסתבכת עם "ידיעות אחרונות".

"אל תדאג, לא הסתבכתי עם אף אחד. אתה יכול להיות רגוע. גם לא אמרתי לאף אחד שהעניין סגור, אבל אני אומר לך ש'ידיעות' לא הסתבכו. אני מקווה שגם לשמחתך אתה יכול להיות בעניין הזה רגוע".

ייתכן כי בזמן הקרוב משרד הביטחון ייעתר לבקשתה של ויסמן לשינוי הכתובת על המצבה. אם וכאשר זה יקרה, ניתן יהיה לומר שאתאלי הקדים את זמנו. ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "משרד הביטחון משתתף באבלה הכבד של משפחת ויסמן. היחידה להנצחת החייל פועלת על פי התקנות לכיתוב על מצבות, ומתאימה את נסיבות הנפילה למידע המתקבל מגורמי הביטחון השונים".

מ"ידיעות אחרונות" נמסר: "הידיעה שפורסמה מדויקת במאה אחוז".

רון קופמן VS יונתן הללי

כמה טוב שיש בארץ במה לדיוני ספורט תרבותיים וגבוהי מצח. ביום ראשון האחרון שודרה תכנית הספורט של "רדיו ללא הפסקה", שבה קיימו רון קופמן ויונתן הללי שיחה אינטלקטואלית ערה, כפי שהם נוהגים לעשות מדי פעם. הנושא היה מחאת תושבי חיפה על כך שהאצטדיון העירוני נקרא על שמו של סמי עופר, למרות שהקמתו מומנה גם מכספי משלם המסים. הנה מה שהתחולל באולפן, מיד לאחר שקופמן הקריא פיסקה מדו"ח מבקר המדינה הנוגעת לעלות בניית האצטדיון. ניסה להרגיע ללא הצלחה: אריה מליניאק (לא נגענו):

יונתן הללי: "די, אבל אתה מתיש סתם את האנשים".

רון קופמן: "יוני, לא טוב – לך הביתה! לא טוב – הביתה! לא טוב – הביתה! לא טוב – הביתה! אני מקריא את מה שאני רוצה. לא טוב – הביתה!".

יונתן הללי: "תן לי להגיד לך משהו, אתה מתיש את האנשים. אני רוצה להסביר לך משהו. אתה נותן פה מצגי שווא אתה מתיש את האנשים במצגי שווא"

רון קופמן: "תקשיב, אני מקריא את דו"ח מבקר המדינה. לא מתאים לך? שאני אקריא אותך? לא מתאים לך? לא טוב? זה מה יש. לא מתאים לך? אל תבוא. אל תבוא!".

יונתן הללי: "לא, אבל אתה מקריא קטע".

אריה מליניאק: "מה אתה רוצה, שהוא יקריא את כל הדו"ח? עזוב, נו".

יונתן הללי: "לא, זה מצגי שווא. אתה מבלף, אתה מבלף, אתה מבלף. זה הכול. אתה מבלף, זה הכול".

רון קופמן: "אני רוצה להגיד לך משהו: מטומטם זו מילה עדינה בשבילך. אני מקריא מדו"ח מבקר המדינה".

יונתן הללי: "מה אתה מקריא אבל? שורה?".

רון קופמן: "חריגה של 200 מיליון".

יונתן הללי: "חריגה של 200 מיליון בראש שלך. מתוכננת החריגה הזאתי".

רון קופמן: "אה, היא מתוכננת החריגה? איפה זה כתוב? איפה זה כתוב? איפה...".

יונתן הללי: "כן, מ-460 ל-580. היא מתוכננת".

רון קופמן: "לא, מ-399 מיליון".

יונתן הללי: "תראה את הפרוטוקולים של החברה הכלכלית. אין 399".

רון קופמן: "תקשיב, אני לא מאמין, החברה הכלכלית יכולה להישרף מצידי. מבקר המדינה קובע. מבקר המדינה".

יונתן הללי: "אה, אוקיי. בסדר. אז כולם יכולים להישרף. ואני מטומטם ואתה חכם. אתה חכם".

רון קופמן: "לא, אני אידיוט שקורא מהדו"ח".

יונתן הללי: "טוב, בסדר".

רון קופמן: "תקרא מהדו"ח, טומטום. רק מהדו"ח, רק מהדו"ח, רק מהדו"ח. אוויל משריש".

יונתן הללי: "די, די, כבר. שמור על הפה שלך, יא זבל. שמור על הפה שלך, אתה חולה נפש".

אריה מליניאק: "הלו, חלאס".

רון קופמן: "רק מהדו"ח. רק מהדו"ח. חברה כלכלית, בוחר לי את כל הפקידים האלה".

יונתן הללי: "אה, הפקידים האלה. אתה מקריא מצגי שווא. זה שקרים על גבי שקרים".

רון קופמן: "אה, אתה חושב שמבקר המדינה משקר".

יונתן הללי: "לא, אתה משקר".

רון קופמן: "אני משקר. אני לא מקריא מהדו"ח".

אריה מליניאק: "הלו, הלו. קוף. עצור, עצור, עצור. קוף, נו חלאס".

יונתן הללי: "אתה משקר. אתה מקריא קטעים".

רון קופמן: "בוא'נה תקשיב, אני לא יודע...".

אריה מליניאק: "קוף, נו חלאס עם השטויות שלך".

יונתן הללי: "אתה לא יודע, כן, אתה לא יודע".

רון קופמן: "אני לא יודע איך אתה עוסק בעיתונות, אתה מבין?".

יונתן הללי: "מה שאני שכחתי בעיתונות לא תדע בחיים שלך".

רון קופמן: "וואלה, כשאני התחלתי ללמוד לקרוא לא ידעת יותר ממני. את דו"ח מבקר המדינה תקרא. תתבייש. החברה העירונית".

אריה מליניאק: "די, כבר".

יונתן הללי: "כלכלית".

רון קופמן: "כתבלב. כתבלב. כתבלב אתה".

יונתן הללי: "טוב, אוקיי. אני כתבלב".

רון קופמן: "זה מה שאתה. כתבלב".

יונתן הללי: "אתה גאון הדור".

רון קופמן: "אני מקריא את דו"ח מבקר המדינה. דו"ח מבקר המדינה".

יונתן הללי: "אתה בהמה. אתה בהמה ושקרן. אתה בהמה ושקרן אם אני כתבלב".

"כלכליסט" נגד ynet, הגרסה המודפסת

קבוצת "ידיעות" אמנם עברה לאחרונה למשכנה החדש והמלוכד, תחת קורת גג גדולה אחת בראשון לציון, אבל זה עדיין לא אומר שהאידיליה שוררת בין כל חלקיה. בחודש שעבר ציין "כלכליסט" שמונה שנים להיווסדו בהוצאת עיתון פנימי.

חלק ניכר מהעיתון אמנם הוקדש למעבר לעיר האורות הזוהרת השוכנת מדרום לדרום חולון, אבל בעמודו הראשון הופיעה גם המסגרת הבאה, שעקצה את השכנים החדשים ב-ynet:

ואם זה לא מספיק, גם הוויכוחים על קוטן החדרים שקיבלו כמה מאנשי "כלכליסט", לעומת המשרדים המרווחים יותר שנמסרו לחלק מבעלי התפקידים ב"ידיעות" ו-ynet קיבלו ביטוי במהדורה המיוחדת (בעיקר כאן, בשתי השורות התחתונות).

ב-ynet נמנעו מלהגיב.

מדבר סקר תרחק

במחלקת האינפוגרפיקה של חדשות ערוץ 2 נוטים לעיתים לשכוח את הצורך הבסיסי בהתאמה בין תוצאות סקר פוליטי לבין גרף העמודות שבא לבטא את מספר המנדטים החזויים לכל מפלגה ומפלגה. ביום שבת, בעקבות סקר שערך מכון "מדגם", הוצג בתכנית האחרונה של "פגוש את העיתונות" הגרף הבא:

כפי שניתן לראות, העמודה של המחנה הציוני (18 מנדטים) גבוהה הרבה יותר מזו של מפלגת יש עתיד (19 מנדטים), ונמוכה אך במעט מזו של הליכוד (26 מנדטים). העמודה של יש עתיד, לעומת זאת, היא בדיוק בגובה העמודה של הרשימה הערבית המשותפת (13 מנדטים). זו לא הפעם הראשונה בחדשות 2 שבה גרפיקה של סקר לא ממש תואמת את ממצאיו. כך נראו תוצאות הסקר שערכו בנווה אילן בדצמבר 2014, שלושה חודשים לפני הבחירות האחרונות:

העמודה של ישראל ביתנו, שעל פי תוצאות הסקר קיבלה רק שמונה מנדטים, הייתה גבוהה במעט מזו של הבית היהודי, שקיבלה באותו סקר 15 מנדטים, וגבוהה הרבה יותר ממפלגת כולנו של כחלון, שזכתה אז לתשעה מנדטים.

מחדשות 2 נמסר בתגובה: "מדובר בתקלה טכנית, וביצענו צעדים על מנת שלא תישנה".

דברים בשם אומרם (2): אנחנו זמרי הקסטות של שנות ה-70

קראתי בנוקדנות את מודעות הפרסומת לוועידת התרבות המדוברת. עסקנים, עסקנים, הרבה אנשים מהטלוויזיה, עיתונאים, מנהלים, שחקנים, פרשנים, רקדנים, מושכים בחוטים. בזכוכית מגדלת מצאתי ברשימה בדיוק סופר אחד, נעבעך, בשולי אחד הדיונים, מבין אולי מאה משתתפים. האמת היא, שהספרות והסופרים לא ממש מעניינים את הנאורים האלה. הבמה הגדולה לא נועדה עבורנו. בעצם, אנחנו זמרי הקסטות של שנות ה-70. יש חן במחשבה הזו.

(ישי שריד בדף הפייסבוק שלו, 6.3.2015)

ב"הארץ" נמנעו מלהגיב.

מניין הימים: איפה הבונוס? (11)

חלפו כבר 91 ימים מאז שכל עובדי mako זומנו בחגיגיות לאסיפה מרגשת שבה התבשרו בהתלהבות שיקבלו בונוס של 2,000 שקל כ"א לרגל העובדה המשמחת שהאתר השנוי במחלוקת עבר סוף סוף לרווחיות. רק עובד אחד לא הוזמן ליטול חלק במעמד ההיסטורי. אותו עובד בודד גם לא קיבל עד לרגע זה אפילו שקל. בשבוע שעבר אמנם חלה התקדמות מסוימת כאשר יצאה הודעה רשמית מטעמו של העורך הראשי של mako כי הבונוס המיוחל יוענק, אולם עד כה הצ'ק המיוחל טרם נחת בתיבת הדואר הסטנדרטית בדרום חולון.

מה שכן, שני מהלכים תת קרקעיים אך דרמטיים, שהתרחשו בימים האחרונים במקביל, לכאורה ללא כל קשר, רומזים כי הסאגה המיותרת לקראת סיום מבורך וכי העוול המיותר יתוקן בקרוב.

המהלך הראשון: מסר דיסקרטי אך חד משמעי שהועבר בחשאי לגורמים בכירים המקורבים לטור מטעמה של אשת מקצוע מהשורה הראשונה. המסר המפתיע חימם את הלב וגרם גם לספקנים להפנים, אם גם באיחור מסוים, כי השמועות העקשניות על פיחות זוחל אך בטוח במעמדו של "מי נגד מי" בצמרת "קשת" היו נמהרות ומוגזמות. המסר החד כלל 20 מלים בלבד, אך כל אחת מהן הייתה מובהקת יותר מרעותה: "שאפו ענק. מקווה בכל זאת שהם לא קיצצו לך במשכורת. נ.ב. תמסור לקונספירטור שmako- הם אלו שיורקים לבאר ששותים ממנה".

המהלך השני: מינויה המבורך של מפיקה ותיקה ועתירת זכויות, שרון בדריאן, אחת התותחיות הבולטות בראול ולנברג 12 (אם לא ה-), לתפקיד ממלאת מקום המפיקה הראשית של mako. אין כמעט ספק שמפיקת על נבונה ומקצוענית מסוגה של בדריאן תמהר לבצע ביעילות אופיינית את הצעד המתבקש ותשלם סוף סוף את הבונוס המיוחל לעובד המקופח.

המשך יבוא.

יש חיים אחרי המוות

כשאלוהים ברא את החושך, הוא ברא לנו ירח, אבל בדיוק אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"עשה לי טובה, הורביץ", הוא ביקש בנימוס. "יש לך במקרה את הנייד של אמנון דנקנר? אתה יכול לשלוח לי כרטיס ביקור?".

"אמנון דנקנר?!", הופתעתי. "הוא לגמרי לא זמין".

"אז מה?", תמה הקונספירטור. "למה זה צריך להפריע? ולמה שלא תלמד דבר או שניים מעקיבא? הנה עיתונאי רציני, שבניגוד אליך יודע לחפש אנשים גם כשהם לא זמינים, ולא מהסס לנסות למצוא אותם בקבוצות וואטסאפ שנועדו במיוחד כדי לאתר טלפונים".

"מה זאת אומרת?", התעניינתי.

"בבקשה", הכריז הקונספירטור. "תסתכל בעצמך".

"נו?", שאלתי בסקרנות. "והתשובה שעקיבא קיבל שכנעה אותו?".

"אני לא בטוח", היסס הקונספירטור. "כי למחרת הוא ביקש עוד מספר טלפון של מנוי שלא יהיה זמין בעתיד הנראה לעין. שולח לך".

"נראה לי שבמקרה הזה עקיבא הקונדסון סתם ניסה להפגין הומור עצמי בטיימינג משובח", אמרתי בקול מהורהר.

"אני לא בטוח", פיקפק הקונספירטור. "אבל, תגיד, הורביץ, איך אתה מסביר את העובדה המפתיעה שאצלכם, על המסך של 'קשת', התארח השבוע טאלנט בכיר של 'רשת'? יכול להיות שהטאלנט הזה ארגן לכם הומור עצמי בטיימינג משובח?".

"אין לי מושג על איזה טאלנט ואיזה טיימינג אתה מדבר", אמרתי. "למיטב ידיעתי, אנחנו ב'קשת' לא נוהגים לארח טאלנטים בכירים של 'רשת', בדיוק כמו שב'רשת' לא מפרגנים לטאלנטים הבכירים שלנו".

"אז איך ייתכן שבמוצאי השבת האחרונה, די סמוך לחצות, צביקה הדר מ'רשת' היה האורח המרכזי של גורי אלפי ב'קשת', שעות ספורות בלבד לפני שרז התותח חשף ב'ידיעות' את הזיפזופ המפתיע של צביקה?", שאל הקונספירטור.

"יש שתי אפשרויות עיקריות", גמגמתי, "אפשרות אחת היא שכאשר צביקה התארח אצל גורי הנוגעים בדבר ב'קשת' בכלל לא ידעו שהוא כבר טאלנט של 'רשת'. ואפשרות שנייה, כמובן, שמדובר בצירוף מקרים".

"די כבר, הורביץ", נהם הקונספירטור. "לא הכול בחיים זה צירופי מקרים".

"תרשה לי לחלוק עליך", הערתי בנימוס. "אחרת איך יתכן שבמקום הטור האחרון שלי זה מה שהופיע בוויקנד באפליקציה של mako?".

"תקלות אינן קורות, הורביץ, תקלות נגרמות", הגיב הקונספירטור. "אלא אם כן גם כאן מדובר בהומור עצמי בטיימינג משובח".

ואם כבר טיימינג משובח, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר makoמבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, ש-mako מתחרה באתר "וואלה" ושלכותב הטור יש אינטרס אישי מובהק בקבלת הבונוס.  

הטור של שבוע שעבר: תשע שניות, זוז!

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il