מי נגד מי
ביקורת התקשורת של אביב הורביץ

יאיר לפיד, חבר מערכת "ידיעות"

בבית "ידיעות אחרונות" לא יכלו שלא להרים השבוע כוס שמפניה מטפורית, כשהתברר הישגו הפנומנלי של יאיר לפיד בבחירות. צער הפרידה משורה של חברי כנסת שסייעו בעבר, בדרך זו או אחרת, לאינטרסים של "ידיעות" (דליה איציק, מרינה סולודקין, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', יואל חסון ועוד), התגמד לעומת השמחה על ניצחון הבן יקיר לי לפיד.

לפיד היה אמנם הבן המועדף, אבל לא בן יחיד. בחודשים האחרונים לא הסתפקו ב"ידיעות" בסיקור שלילי שיטתי של ראש הממשלה נתניהו, אלא העניקו רוח גבית למי שעשויים היו לפגוע בו. קחו למשל את אהוד אולמרט, שהתלבט ממושכות האם להתמודד בבחירות. במקביל, עודדו ב"ידיעות" את חזרתה של ציפי לבני לפוליטיקה, וטיפחו את היוזמות לאיחוד בגוש המרכז. כחודש לפני הבחירות נרשם אפילו רומן קצרצר עם נפתלי בנט, שאיים על נתניהו מימין, ולא נשכח כמובן את חבר המערכת אריה דרעי.

בניגוד ל"ישראל היום" – שמקפיד לתמוך אך ורק בבנימין נתניהו, מאז ולתמיד – העדיפו ברחוב מוזס לפצל את ההשקעה ולא לשים את כל הביצים בסל אחד. יאיר לפיד, התברר השבוע, הוא ביצת הזהב של "ידיעות".

רק לפני שנה הפך לפיד לפוליטיקאי. למרות זאת, תשעה חודשים תמימים חלפו עד שחדל לפרסם את טורו השבועי הפופולרי ב"7 ימים", שתמורתו קיבל מ"ידיעות" שכר חודשי של עשרות אלפי שקלים. שבועיים וחצי בלבד לפני הבחירות ערכו לו החברים מ"ידיעות" מסיבת פרידה, וממש בקרוב עשוי לחזור מחופשה הטור השבועי של אשתו, ליהיא לפיד, במקומוני "ידיעות תקשורת". אל תוכו בתדהמה אם לפיד תשודרג בעתיד הלא רחוק לעיתון האם.

מעניין יהיה לראות כיצד מינויו הצפוי של לפיד לסגן ראש ממשלת נתניהו ישפיע על הסיקור העוין של "ידיעות" כלפי ראש הממשלה. לא פחות מרתק יהיה לעקוב אחר האופן שבו "ישראל היום" יסקר את שר החוץ או שר החינוך החדש לפיד, שאך לפני חודשיים הגדיר את החינמון כ"תרומת בחירות של 300 מיליון שקל משלדון אדלסון לנתניהו".

מי נגד מי יאיר לפיד בפוליטיקה (תמונת AVI: mako)
הכותרות עם כניסתו של לפיד לפוליטיקה ב"ישראל היום" (למעלה), "מעריב", "הארץ" ו"ידיעות". מי רק פרגן?|תמונת AVI: mako

הסיקור האוהד והמפנק של לפיד ב"ידיעות" לא החל בחודש שעבר, כשהציג את רשימתו החדשה לכנסת, אלא כבר למחרת כניסתו לפוליטיקה. ב-8 בינואר 2012, כשלפיד חשף רשמית את הסוד הגלוי, ניתן האות לקמפיין של "ידיעות" בעד הפוליטיקאי הטרי. בשלושה מהעיתונים היומיים פורסמה אז, לצד הסיקור העובדתי, גם ביקורת על לפיד. ב"מעריב", למשל, הופיעה הכותרת "נגרר לזירה", ב"הארץ" בחרו בכותרת "לצנן את הלפיד" וב"ישראל היום" העריכו כי לפיד "לא יהיה שובר שוויון". "ידיעות", לעומתם, היה כל כולו מפרגן עם הכותרת "מרוץ הלפיד", וטור פרשנות אוהד במיוחד שכתבה ידידתו של לפיד, סימה קדמון. כמה אוהד? עד כדי כך שבעוד שבטור המלא בעמודים הפנימיים הסתפקה קדמון באנדרסטייטמנט וכתבה כי ללפיד "חן טבעי, כריזמה, וכישרון תקשורתי", הרי שבהפניה לטור בעמוד השער – כפי שפירסמה בשעתו דבורית שרגל בבלוג התקשורת "ולווט אנדרגראונד" – הופיעו שתי תכונות טרומיות שלא נכללו בטור בתוך העיתון: "אינטליגנציה" ו"רהיטות".

"ידיעות" היה גם העיתון היחיד שלא הזכיר כי לפיד החליט לפנות לפוליטיקה לאחר שמעסיקיו בחברת החדשות של ערוץ 2 הציבו לו אולטימטום ודרשו ממנו להודיע לאלתר על החלטתו. ובכלל, ככל שלפיד הלך והשתלב בשדה הפוליטי – נראה היה שלמרות שבכל אמצעי התקשורת גברה הביקורת כלפיו – הרי שבקבוצת "ידיעות " היא כמעט לא זכתה לביטוי. הסופר יורם קניוק, למשל, שלח בתמימותו ל-ynet מאמר שהטיל ספק ביכולותיו של לפיד. "לפיד הולך לפוליטיקה משום שיש פוליטיקה", כתב. "לפיד הוא מפלגה שמחפשת מדוע היא מפלגה". אלא שב-ynet החליטו לפסול את המאמר, שהעז למתוח ביקורת על הבן יקיר לי לפיד.

ויש דוגמאות נוספות. זוכרים את פרשת הדוקטורט? שבועיים אחרי כניסתו של לפיד לפוליטיקה חשפה טלילה נשר ב"הארץ" כי הפוליטיקאי הטרי נמצא בעיצומם של לימודי הדוקטורט שלו מבלי שהשיג תואר ראשון. בימים הבאים, לאחר שהמועצה להשכלה גבוהה הודיעה שתבדוק את הנושא, טיפלו בדוקטורט של לפיד כל העיתונים. ב"הארץ" הופיעה ידיעת המשך, גם "מעריב" סיקר את הפרשה, וכך גם "ישראל היום". רק קוראי ידיעות אחרונות" לא קיבלו שום רמז על המבוכה החדשה של המועמד הטרי. חלפו להם שבועיים של עיסוק אינטנסיבי למדי בתקשורת בלימודי הדוקטורט של לפיד, אבל רק כאשר המועצה להשכלה גבוהה הורתה להפסיק את לימודי הדוקטורט, פורסמה על כך ידיעה צנועה ב"ידיעות", גם היא ללא חתימתו של אף אחד מכתבי העיתון, אלא עם קרדיט של כתב ynet. לשם השוואה, בחודש שבו עסקה התקשורת בפרשה, פירסם "הארץ" שבע ידיעות על לפיד, "ישראל היום" פירסם חמש ידיעות, "מעריב" פירסם שלוש ידיעות ואילו ב"ידיעות" הסתפקו בידיעה אחת בלבד, בתחתית עמוד פנימי.

יאיר לפיד מגיע למטה (תמונת AVI: ליאור קסוון)
יאיר לפיד. ביצת הזהב של "ידיעות"|תמונת AVI: ליאור קסוון

באחד מימי שישי של חודש מאי התארח לפיד בפורום מאג'די בכפר סבא, כשהוא מלווה במאבטח שפילס עבורו את הדרך. לפיד נמנע מלהתייחס לשאלה מדוע הוא מסתובב עם מאבטח והסביר שמדובר ב"רוסטיק, חבר שלי". "הארץ" פרסם ידיעה בנושא, וגם דיווח כיצד אחד הנוכחים בפורום מאג'די הביך את לפיד כשעידכן אותו ששמו מופיע בהזמנות לכנס של תנועות הנוער שבו לא נותנים לנשים לשיר. גם "מעריב" דיווח על סיפור המאבטח, והוסיף כי מנחת האירוע, ד"ר יפעת ביטון, הורדה מהבמה בקריאות בוז לאחר שהעזה למתוח ביקורת על לפיד. ומה ב"ידיעות אחרונות"? אף מילה. לא על המנחה שהורחקה, לא על המבוכה שנגרמה ללפיד בקשר להדרת הנשים ולא על המאבטח. (במאמר מוסגר, היום כבר ידוע כי אותו רוסטיק, שתיפקד בפורום מאג'די כמאבטח, הכיר את העיתונאי לפיד בעשור הקודם, כשהיה נער בסיכון. לפיד לקח אותו תחת חסותו, סייע לו בהתנדבות לאורך שנים ודאג לשיקומו).

יש כמובן דוגמאות נוספות, כולל הראיון החגיגי עם בכיר עיתונאי "ידיעות", נחום ברנע, אבל נדמה לי שהפרינציפ הובן.

בניגוד לחברים מ"ידיעות", במקום העבודה הטלוויזיוני האחרון של לפיד לא עשו לו הנחות מיוחדות. ארבעה חודשים אחרי כניסתו לפוליטיקה, חשף עמית סגל בחדשות ערוץ 2 את התקנון הדרקוני של מפלגת "יש עתיד", שעל פיו לא ניתן יהיה להדיח את לפיד מתפקיד יו"ר המפלגה עד שנת 2020. סגל גם חשף כי בגוף המצומצם שבוחר אותו חברים, בין היתר,  רבים מבני משפחת לפיד, מאמן הכושר האישי של מנהיג "יש עתיד" ותמיר הרפז, הלוא הוא תמיר מהלהקה. למחרת הדיווח של סגל, כצפוי, סיקרו כל העיתונים היומיים את סיפור תקנון מפלגת "יש עתיד". כולם – למעט עיתון אחד. איך אמר הסלוגן? "קח ידיעות – תרגיש בבית".

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

מבחן אמריקאי: מיהו ארי שביט?

התשובה המסקרנת + חליפת אימיילים טרחנית למחצה, מחכים לכם באייטם הלפני אחרון. אל תלכו לשום מקום. וכעת לשאלה.

ארי שביט הוא:

א. עיתונאי בכיר ב"הארץ" שניחן ביכולת ניתוח יוצאת דופן המאפשרת לו לראות את הנולד.

ב. אנליסט מבריק שטוב יעשו גורמי ההערכה הלאומיים אם יגייסו אותו לשורותיהם בשעה גורלית זו.

ג. מועמד ראוי להחליף את מרים בנימיני.

ד. פובליציסט מוביל, שיכול היה להיות אפילו עוד יותר מוביל, אם רק היה טיפ טיפה (טיפונת) פחות נחרץ.

סקר סקר תרדוף

תוצאות האמת של הבחירות לכנסת ה-19 הוכיחו שוב, וביתר שאת, עד כמה צריך לקחת בעירבון מוגבל את הסקרים הרבים המתפרסמים בכלי התקשורת השונים בימים ובשבועות שלפני הבחירות. אף לא אחד מהסקרים – אפילו לא האחרונים שבהם שפורסמו בסוף השבוע שעבר – הצליחו לחזות את עלייתה המטאורית של "יש עתיד" בראשותו של יאיר לפיד למעמד המפלגה השנייה בגודלה בישראל. כמעט כולם העניקו הערכת יתר לכוחן של מפלגת העבודה בהנהגת שלי יחימוביץ' ושל "הבית היהודי" בראשות נפתלי בנט.

מתכוננים ליום הבחירות (תמונת AVI: חדשות)
מינה צמח. הישראלים בקושי הצביעו למפלגת "הישראלים"|תמונת AVI: חדשות
על פי סקרי סוף השבוע שעבר – מפלגת העבודה הייתה אמורה להיות השנייה בגודלה בכנסת הקרובה. אחריה מוקמה סיעת "הבית היהודי", ואילו "יש עתיד" של לפיד אמורה הייתה לתפוס רק את המקום הרביעי או החמישי (לפני או אחרי ש"ס). בלט לטובה סקר "ידיעות אחרונות", בביצוע מכון "דחף" בראשות מינה צמח, שהיה היחיד שמיקם את "יש עתיד" כמפלגה השלישית בגודלה (אם כי גם בסקר הזה זכה לפיד ל-13 מנדטים בלבד, ארבעה פחות ממספר המנדטים שנובאו למפלגת העבודה). סקר "מאגר מוחות", שפורסם ב"מעריב" יום קודם לכן, היה היחיד שצפה 15 מנדטים בלבד למפלגת העבודה (אם כי אותו סקר ממש העניק לליכוד לא פחות מ-37 מנדטים ול"יש עתיד" רק שמונה מנדטים).

אמנם אף אחד ממכוני הסקרים לא ממש יוצא טוב מתוצאות האמת – אבל בכל זאת כדאי להזכיר שניים שלושה סקרים הזויים במיוחד. הסקר של מכון שריד בהנהלת יוסי שריד (לא השר לשעבר) לרשת ב', פחות משבועיים לפני הבחירות, חזה לא פחות מארבעה מנדטים למפלגת "כוח להשפיע" של הרב אמנון יצחק. בפועל, הצליחה המפלגה להשיג רק שליש ממספר הקולות הנדרש כדי לעבור את אחוז החסימה. אמנם שריד מסר כגילוי נאות שבשנה האחרונה הוא עובד עבור המפלגה – אבל זה לא פוטר אותו מהפער הבלתי נסבל בין התחזית למציאות.

שריד, איך אתה מסביר את ההבדל?
"אני מנוע מלדבר על 'כוח להשפיע', כי זה סוביודיצה. המפלגה נמצאת כרגע בהליך משפטי מול ועדת הבחירות. אנחנו יודעים איזה קולות לא הגיעו, ולמה הם לא הגיעו. בעוד שבוע אני אוכל להגיד לך מה קרה שם ולמה 'כוח להשפיע' הגיעה למנדט אחד ולא לשלושה. בכל מקרה אין פה טעות של סוקרים".

הארבעה מנדטים שהם קיבלו אצלך לא קשורים לכך שעבדת עבורם?
"אין שום קשר שבעולם בין אחד לשני. אני סוקר מקצועי שעובד עם כל המפלגות, ובמקרה הזה מי ששכר את שירותיי היא 'כוח להשפיע', אבל זה גם יכול היה להיות כל אחד אחר".

שבוע קודם לכן, גם ברשת ב', חזה מכון "גיאוקרטוגרפיה" של פרופ' אבי דגני שישה מנדטים, לא פחות, ל"עוצמה לישראל".  אלא שגם המפלגה הזו, בראשות אריה אלדד ומיכאל בן ארי, לא צלחה את אחוז החסימה.

דגני, איך אתה מסביר את הפער?
"במערכת בחירות יש לך אירועים והם משפיעים במהירות גדולה מאוד על תמיכת הקהל. לדעתי לא הייתה שגיאה, מכיוון שאחר כך הם הופיעו אצלי עם שלושה מנדטים, ובתוצאות הסופיות אתה באמת רואה שהם היו על הסף עד הרגע האחרון".

נתון הזוי נוסף כיכב בסקר מינה צמח, שפורסם ב"ידיעות" כחמישה שבועות לפני הבחירות, הסקר העניק שני מנדטים למפלגת "הישראלים" בראשות דוד קון. על הקשר בין המפלגה לעיתון ולחיים רמון כבר נכתב כאן בהרחבה. תוצאות האמת, שבהן הצליחה "הישראלים" לקושש בקושי רבע מהקולות הנדרשים כדי לעבור את אחוז החסימה, מוכיחות שהכותרות המחמיאות שהמפלגה קיבלה בקבוצת "ידיעות" היו חסרות בסיס. ממכון דחף של מינה צמח נמסר בתגובה כי "מפלגת 'הישראלים' עברה את אחוז החסימה זמן קצר לאחר מועד סגירת הרשימות לכנסת, כאשר היה עיסוק תקשורתי במפלגות השונות. זה טבעי שיש עליות וירידות בנכונות הציבור להצביע לרשימה מסוימת, ואכן לאחר מכן המפלגה לא הופיעה בסקרים כמי שעוברת את אחוז החסימה".

בניגוד לסקרים, עורך "הארץ" אלוף בן היה הראשון שזיהה את הצלחתו המרשימה של לפיד, יומיים לפני סגירת הקלפיות. "ידיעות", לעומת זה, היה העיתון היחיד שפרסם בנוגע ללפיד את הכותרת המדויקת בדיעבד "המקום השני אפשרי", בבוקר ההצבעה. שורה תחתונה: ניחושים מושכלים יכולים לפעמים להיות לא פחות טובים מסטטיסטיקה.

הכל דבש

דפדוף בעמודי "ישראל היום" של יום שישי האחרון, ארבעה ימים לפני הבחירות, הזכיר יותר מכל את הפרודיה על העיתון ב"ארץ נהדרת": רק חדשות נפלאות על פעילותם הברוכה של משרדי הממשלה, כשבין לבין מופיעים ציטוטים נחרצים ושופעי ביטחון ואופטימיות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מערכת "ישראל היום" הצליחה לגבור על מיטב הכותבים המוכשרים של "ארץ נהדרת" כשהצליחה לדחוס בגיליון אחד לא פחות משבעה פירגונים לארץ הנהדרת של קינג ביבי.

הנה פירוט האייטמים כפי שהופיעו בעמודי החדשות של הגיליון החגיגי בסוף השבוע האחרון: "בשורה לציבור - הפטור ממס רכישה על דירה עודכן" (תודה למשרד האוצר), "סקר: 65 אחוז מהציבור תומכים בהכרה באוניברסיטת אריאל" (תודה למשרד החינוך), "לראשונה: המדינה תחקור את השפעות הסלולר על בריאות הציבור" (תודה למשרד להגנת הסביבה ולמשרד המדע), "בקרוב: הרופא יוודא התאמות בתרופות שאנו נוטלים" (תודה למשרד הבריאות), "לראשונה: סורק MRI נייד ליישובי הצפון" (שוב תודה למשרד הבריאות), "בצה"ל מתדלקים בתבונה: 'חסכנו שמונה מיליון ליטרים'" (תודה למשרד הביטחון), ולקינוח ידיעה על כך שבשנת 2012 "כל ישראלי שישי ביקר בספרייה ציבורית" (תודה למשרד התרבות).

מי נגד מי ישראל היום חיובי (תמונת AVI: mako)
מקבץ "ישראל היום" משישי האחרון. רק חדשות טובות|תמונת AVI: mako

ומה באשר לנתניהו? מצוין, תודה ששאלתם. הנה מקבץ ציטוטים מפיו כפי שהופיעו במוסף "ישראל השבוע" (שהקדיש כמובן את עמוד השער לראיון הבחירות החלבי של ראש הממשלה לכתב המדיני, שלמה צזנה, ולכתב הפוליטי, מתי טוכפלד): "תנו לי את הכוח להנהיג", "יש לי ניסיון של שבע שנים עם הוכחות, אז למה להתבלבל?", "התחלנו לשנות דברים, רואים אופק בחינוך, בכלכלה, הביטחון יציב", "יש שיתוף פעולה בטחוני הדוק עם ארה"ב", "קודם כל אדאג לביטחון", "נהגנו באחריות, נוריד את מחירי הדיור", "היתה לנו ממשלה יציבה מאוד", "אנו עושים דברים שלא נעשו כאן עשרות שנים".

איך סיכמו הכתבים את הריאיון עם ראש הממשלה? "נשמע שהוא כעת כן מתמיד". התלבטתי באיזה משפט סיום עוקצני לסיים את האייטם, אבל הגעתי למסקנה שהפעם זה ממש מיותר, כי הדברים מדברים נגד עצמם.

מרקורי בנסיגה

חשרת עננים כיסתה את השמיים, כששיגרתי השבוע את המכתב הבא לעמיתי הוותיק ממני, ארי שביט:

ארי שלום,

קראתי את המאמר שפרסמת ב"הארץ" לקראת הבחירות הקרובות, תחת הכותרת "בחירות של איוולת". מיהרתי לחפש את השורה התחתונה, בידיעה שאתה תדאג שתחכה לי שם מסקנה נחרצת וחד משמעית. לא התאכזבתי.

"בבחירות 2013", סיכמת באיבחה חדה, "אנחנו טומנים את ראשנו עמוק בחול, אף על פי שאנחנו יודעים היטב מה יתרחש מיד אחריהן". איך זה שאתה תמיד תמיד יודע מה יתרחש בעתיד, שאלתי את עצמי בפליאה והמשכתי כמובן לקרוא. "הכתובת על הקיר", כתבת בחדות אופיינית. "בשקט בשקט, מתחת לפני השטח, בחירות 2013 הן משאל עם על המתקפה הגדולה באיראן", הוספת נבואת זעם, שרק בגלל הפחד אני לא אחזור עליה, לפני שסיכמת כי "בשנים הקרובות יתרחשו כאן אירועים גדולים. חלקם עלולים להיות קשים וליצור מצבים בלתי הפיכים".

נחרדתי, ארי. אבל אני חייב להודות שגם השתאיתי. איך זה ששוב אתה יודע לפני כולם – בבהירות, בדייקנות ובאופן בלתי הפיך – מה עומד לקרות? כבר כמעט התקשרתי אליך כדי לשאול באיזה תיק יבחר סגן ראש הממשלה המיועד יאיר לפיד, מי יזכה בגמר "מאסטר שף" ומהם המספרים שיועלו גורל בהגרלת הלוטו הקרובה, אבל החלטתי לדגום לפני כן נבואות קודמות שלך. למזלי הטוב, הבלוגר האנונימי נביא שקר חסך לי הרבה מאוד טירחה ועשה עבודת ארכיון לא רעה בכלל.

לפני שאגיע לדוגמאות, ארי, אני חייב להודות שהרוב המכריע של מאמריך שאותם קראתי – כלל אינם טומנים בחובם כל נבואה שהיא, אלא מנתחים את אירועי אותה עת. בלא מעט מהם הניתוח מקורי, לפרקים אמיץ, לעיתים מרענן ולו רק מעצם העובדה שהוא שונה לא פעם מזה של רוב העיתונאים האחרים. כך, למשל, בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה, כאשר מרבית הפרשנים צידדו בהמשך הלחימה של ישראל, אתה דווקא סברת כי יש לשקול לקיים הפסקת אש. בעת כהונתו הראשונה של נתניהו – כאשר מרבית העיתונאים לא הסתירו את איבתם כלפי ראש הממשלה – אתה התלווית אליו ותהית מדוע אנחנו כל כך אוהבים לשנוא אותו. לפני שנה הקדמת במעט את זמנך כשיצאת נגד "המרד של גנרל אשכנזי" וביקרת בחריפות את מעשיו של הרמטכ"ל לשעבר בפרשת הרפז. גם הריאיון שקיימת לאחרונה עם  "מקבל ההחלטות" האיר את סוגיית הגרעין האיראני באופן מעניין, שלא לדבר על המעמד הבינלאומי שלך כמי שתורם בקביעות לעיתונים נחשבים בארה"ב.

ובכל זאת, ארי, היו לך גם לא מעט מאמרים שבהם נשאת נבואות זעם נחרצות. בחלק מהן צדקת, אבל בחלק, מה לעשות, למציאות היו תכניות משלה.

כך למשל, במאי 2006 ניבאת בנושא הגרעין האיראני כי "אל השיא המדיני עשוי המשבר להגיע כבר בקיץ. אל השיא הצבאי הוא עלול להגיע בחורף, אחרי הבחירות לקונגרס האמריקאי. כך או כך, 2007 היא השנה הקובעת. היא מזמנת למערב אתגר, שכמוהו לא ידע מאז תום המלחמה הקרה. היא מזמנת לישראל מפגש עם גורלה". 

חלפה שנה, ובמאי 2007 חזית כי "השנה היא שנה גורלית. בכל הנוגע לאיראן, השנה היא שנת הכרעה. אם איראן לא תיבלם השנה, בקיץ 2008 היא תהיה בדרכה להגמוניה גרעינית, שפירושה מזרח תיכון אחר. פירושה גם מדינת ישראל אחרת. פירושה עידן אחר".

והיו עוד תחזיות, ארי. היו הרבה. בינואר 2008, למשל, כתבת כי "בנושא הסורי הדקה היא הדקה ה-90". כעבור חמישה חודשים תיארת "תרחיש פרוע" לפיו "הנשיא היוצא ג'ורג' בוש מכה באיראן", ואף הוספת כי "יש אפשרות של ממש, שבוש יסיים את כהונתו האומללה כנשיא ארה"ב לא בלחישה, אלא במהלומה".

בספטמבר 2008 הערכת כי "גבוהים הסיכויים לכך שב-2009 או 2010 תעמוד ישראל ברגע של מבחן לאומי", ואף התרעת כי "מאוחר עכשיו, אבל לא מאוחר מדי. לרשות ישראל עומדת כשנה לחולל תפנית בחזית האיראנית. לישראל יש הזדמנות אחרונה להגיע להבקעה מדינית בחזית הסורית".

באפריל 2009, ארי, הצלחת להתעלות אפילו על עצמך כשפירסמת טור נפלא, שכאילו נכתב בעתיד, וכל כולו ניתוח לאחור של הסיבה שבגללה ברק אובמה לא נבחר לכהונה שנייה כנשיא ארצות הברית. "הנשיא המבטיח ביותר אי פעם הודיע על סיום דרכו", כתבת. "מה השתבש? איפה טעה אובמה? במבט לאחור, התשובה בהירה ופשוטה. בקיץ 2009 היה הנשיא מוכרח לקבל את ההחלטה האמיצה בחייו: למנוע את ההתגרענות של איראן… לאובמה אין ספק: לו היה יודע בתחילת כהונתו את שהוא יודע כעת, היה מקבל החלטה אסטרטגית שונה בעניין הגרעין האיראני. לו רק ניתן היה לחזור לאחור, אמר הנשיא המהורהר לראש הסגל המובס רם עמנואל. לו רק ניתן היה לקבל החלטה אחרת בקיץ 2009".

צפו בעימות העיתונאים
ארי שביט. נבואות זעם נחרצות

באפריל 2010 הגדלת לעשות. "היום אינו יום רגיל", כתבת אז. "היום יום העצמאות ה-62 של מדינת ישראל. גם השעה אינה רגילה. השעה היא השעה שבה השעון עומד להכות חצות. צירוף נסיבות נדיר גורם לכך שבה' באייר תש"ע ניצבת מדינת היהודים בפני אתגר שכמוהו לא ידעה מאז ה' באייר תש"ח. השנה שבין יום העצמאות הזה לבין יום העצמאות הבא היא שנה מכרעת. אתגר 2010 הוא אתגר מונומנטלי". יכול להיות שניבאת כאן את ההשתלטות המונומנטלית על המרמרה, שהתרחשה חודש אחר כך?

באפריל 2011 לא חדלת ואפילו הגבהת את הרף: "בעבור נתניהו, 24 במאי 2011 יהיה יום של להיות או לחדול. אם לא יאמר אמירה חדה ונחרצת בעניין הפלסטיני, איש לא יקשיב לדבריו האחרים".

ביוני 2011 היית עוד יותר ספציפי כשניבאת כי "קיים סיכון גבוה, שבסתיו תפרוץ מלחמה".

ובמאי 2012 התרעת בשער כי "בכך שנתניהו מקדים את הבחירות הוא מגדיר את פרק הזמן האידיאלי לתקיפה באיראן: ספטמבר-אוקטובר 2012", והוספת כי "בשקט בשקט נתניהו מקדם תוכנית פעולה סדורה, על פי לוח זמנים מדוקדק, אשר תביא את המשבר האסטרטגי לנקודת השיא שלו לפני החורף הקרוב".

2012 חלפה לבלי שוב. בשקט בשקט, על פי לוח זמנים מדוקדק, החלטתי לשאול אותך: ארי היקר, מה צריך לקרות כדי שתהיה טיפה, אפילו טיפ טיפונת, קצת פחות נחרץ?

בברכה,

אביב הורביץ, mako

וזה מה שארי שביט ענה לי:

לאביב שלום,

המכתב הגלוי שכתבת אליי העציב אותי. אני תמיד פתוח לביקורת. אני קשוב גם למקטרגים וגם ליריבים. אבל השיח צריך להיות מכובד, מכבד, ענייני ונקי. צר לי על כך שבעל טור כמוך, העוסק במוסר עיתונאי, ממחזר דברי בלע של בלוגר אנונימי ומוכה שנאה מבלי לקרוא את המאמרים שמתוכם נשלפו ומבלי לבדוק את ההקשר שמתוכם הוצאו. אני משוכנע שאם היית טורח ללמוד ברצינות את שכתבתי בנושא האיראני, בנושא הפלסטיני ובנושא הסורי בעשור האחרון, היית מגלה תמונה שונה לחלוטין מהתמונה המסולפת שאותה הציג לפניך נביא-השקר שעל דבריו אתה נסמך.

העניין הסורי: האזהרות שלי בשנים 2008 ו-2009 כי לישראל נותר זמן קצוב כדי להשיג הבקעה מדינית בחזית הסורית הוכחו כנכונות. כמו אחרים, גם אני לא צפיתי את מלחמת האזרחים בסוריה. אבל כבר לפני חמש שנים הייתי מודע לכך שבמזרח התיכון דברים משתנים והסטטוס קוו לא יארך. ראיתי חלון הזדמנויות מוגבל המאפשר להשיג שלום ישראלי-סורי ועודדתי את ראש הממשלה נתניהו לנצל אותו בטרם יינעל. באיחור רב נתניהו אכן עשה זאת, ובראשית 2011 הוא עמד על סף פריצת דרך אפשרית בערוץ הסורי. למרבה הצער, האביב הערבי קבר את שיחות השלום וחסם את הדרך לשלום ואף גרם לי לשנות את עמדתי ביחס לשלום עם סוריה. אבל דווקא מה שמתרחש כעת בדמשק מאושש את שטענתי לפני ארבע-חמש שנים. היום ברור לחלוטין שצדקתי כאשר הערכתי שהשנים האחרונות של העשור הקודם היו גם שנות החסד האחרונות של האופק המדיני הסורי.

העניין הפלסטיני: גם בשנת 2010 וגם בשנת 2011 תבעתי מראש הממשלה נתניהו לעשות מעשה מדיני נחרץ מול הפלסטינים, בטרם נאחר את המועד. התביעה הזו הייתה נכונה בשעתה ובדיעבד היא נכונה שבעתיים. בכנסת ה-18 היה ליכוד מתון יחסית אשר יחד עם קדימה, העבודה ומרצ היה יכול לגבש רוב ציוני גדול לחלוקת הארץ. בכנסת ה-19 הצירוף של ליכוד ביתנו קיצוני עם בית יהודי קיצוני יחסום כל אפשרות של הסדר או נסיגה חד צדדית. התוספת של עשרות אלפי מתנחלים בשנים האחרונות וכמאה אלף מתנחלים בשנים הבאות עלולה להפוך את הכיבוש למצב קבע בלתי הפיך. כפי שטוען נשיא המדינה פרס וכפי שטוענים אחדים מראשי האופוזיציה וראשי מערכת הביטחון, יש חשש כבד לעתידם הפוליטי של אבו מאזן וסלאם פיאד. כך שדווקא מה שמתרחש כעת בפוליטיקה הישראלית ובזירה הפלסטינית מוכיח כי למרבה הצער צדקתי גם כאשר הערכתי ששנת 2011 עלולה להיות שנת החסד האחרונה של האופק המדיני הפלסטיני.

העניין האיראני: בשל מגבלות צנזורה אינני יכול לפרט בדיוק מדוע השנים 2007-2008 אכן היו השנים המכריעות בעניין האיראני. אנסח את דבריי בזהירות. עד לנקודת זמן מסוימת מתקני הגרעין האיראני היו חשופים, הידע הגרעיני האיראני היה מוגבל ובבית הלבן ישב נשיא שהבין היטב את האיום הגלום בגרעון של איראן. באותה תקופה לישראל הייתה גם אופציה צבאית חזקה מול איראן וגם יכולת לצאת למערכה בינלאומית כדי שעל איראן יוטל מצור כלכלי-מדיני בעוד מועד. ואולם באותן שנות הכרעה, המעטים שהיו בעלי מודעות לאיום האיראני הוקעו. בעוד שאני מילאתי את חובתי המקצועית והאזרחית כדי לעורר את הציבור ואת המערכות הממלכתיות, רוב כלי התקשורת ורוב הפוליטיקאים בישראל היו רדומים. הדיון החיוני על איראן לא התקיים במועד שבו עדיין אפשר היה להמנע מהדילמה הבלתי אפשרית של פצצה-או-הפצצה. כך התקבלה הכרעה שקטה שלא לקבל הכרעה, אשר בעקבותיה מצבה של ישראל אל מול איראן הורע. היום מתקני הגרעין האיראניים ממוגנים, הידע הגרעיני האיראני מתקדם ובבית הלבן יושב נשיא שעמדתו האמיתית ביחס לאיראן היא תעלומה. כאשר בידי איראן די אורניום מועשר כדי להרכיב חמש-שש פצצות אטום, רבים בארצות הברית ובישראל מעריכים שמאוחר מדי. שעת הכושר הוחמצה. כולנו תקווה שברגע האחרון עדיין יימצא מוצא בלתי אלים. אולם כאשר הארכיונים ייפתחו יתברר שבדיוק כפי שטענתי, השנים המכריעות היו השנים שבהן אני הייתי קול קורא במדבר. 2007 ו-2008 אכן היו השנים הטובות ביותר כדי לבלום את הגרעין האיראני מבלי להצית מלחמה אזורית ומבלי להיקלע למשבר קשה.

עניינים נקודתיים: המאמר שכתבתי ב-2009 הוא מאמר ספרותי בעליל שכל ניסיון לייחס לו נבואה מדויקת הוא משעשע. המאמר שכתבתי ב-2011 על הדברים שנתניהו לא אמר בנאומו בקונגרס האמריקני אכן ניבא את תחילת המפולת המדינית של ישראל שאת תוצאותיה אנחנו מתחילים לראות בימים אלה. המאמר שכתבתי במאי 2012 על כך שנתניהו ניסה להקדים את הבחירות כדי שתהיה לו יכולת לתקוף באיראן היה מדויק להפליא. כך גם המאמר שאותו כתבתי לפני חודש על הבחירות הנוכחיות. בדיוק כפי שטענתי, במערכת הבחירות 2013 יש שלושה סדרי יום מוכמנים – המתקפה באיראן, המדינה הדו לאומית והפראות של הימין הישראלי החדש. את מה שיובל דיסקין אמר בדרכו הכוחנית ב"ידיעות אחרונות" בראשית ינואר, אני כתבתי בדרכי שלי ב"הארץ" שבועיים קודם לכן. פשעתי? טעיתי? ימים יגידו. למרבה הצער, מרבית הימים אומרים רוב הזמן שהערכות המצב הקודרות שלי לגבי מצבה של ישראל אינן משוללות יסוד.

אביב יקר, מעולם לא אמרתי אמרתי-לכם. לא התבוננתי לאחור ולא התרברבתי בתובנות העבר שלי. אף הייתי רגיל לכך שאני עיתונאי של מחוץ-ללהקה אשר הלהקה אוהבת לנעוץ בו מדי פעם את שיניה. אבל כיוון שאילצת אותי לדפדף באי אלו מאמרים שכתבתי בעשרים השנים האחרונות, התברר לי שהחיים מחוץ ללהקה אפשרו לי לראות לא פעם את שאחרים לא ראו. בניגוד לבכירי תקשורת אחרים, שבהם אינך דן, לא כתבתי דברי הבל בשנות אוסלו ולא תליתי ציפיות משיחיות בשלום של ברק. בניגוד לאחרים, עמדתי מיד על משמעויותיה של האינתיפאדה השנייה ועל כשליה של מלחמת לבנון השנייה. כתבתי ספר שלם אשר תיאר מראש את מעלותיה ואת חסרונותיה של ההתנתקות. צדקתי בעניין האביב הערבי ובעניין האיום האיראני ובעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מאמריי כמו צפו מראש את ועדת וינוגרד, את נאום בר אילן ואת דו"ח המבקר בפרשת הרפז. גם בבעיית הריכוזיות עסקתי שנים רבות לפני שהעיסוק בה הפך נפוץ ואופנתי. בשום פנים ואופן אינני טוען שאני חף מטעויות. טעיתי כאשר צפיתי שהצונאמי המדיני (העלול להכות בנו בקרוב) יכה כבר ב-2011 וטעיתי כאשר קיוויתי שנתניהו יעשה יותר אל מול הפלסטינים. אבל המכלול הוא מכלול שאני שלם איתו וגאה בו עד מאוד. כך שאני הראשון אשר יקבל בברכה מחקר רציני שיבדוק באופן מעמיק את גיליון ההישגים והכישלונות שלי לאורך השנים ובקשת רחבה של נושאים. אבל לא כך. לא בשטחיות וברשעות. לא כאשר ההתכתבות היא עם בלוגר נוטף ארס ואכול קנאה אשר אין בו את אומץ הלב ואת היושרה הנדרשים כדי להתייצב מולי ולהתייצב מול הקוראים בפנים גלויות.

בברכה,

ארי שביט

זהירות, צנזורה

קרן שמש יחידה חדרה מבעד לווילונות כיתה י"א 2 בתיכון קוגל בדרום מזרח חולון, שרוקנה ליום אחד מתלמידים. מעט מאוד דברים יכולים להעכיר את מצב הרוח המרומם בבוקר יום חופש אביבי באמצע השבוע, חשבתי לעצמי בעודי לוקח את המעטפה וניגש להצביע מאחורי הפרגוד. צלצול הסלולר העוצמתי חילל את קדושת המעמד. חברי ועדת הקלפי הביטו בי בזעם.

"אני אחזור אליך תיכף", לחשתי לקונספירטור.

"שכח מזה", הוא הודיע בכעס. "אחרי מה שקרה בטור האחרון כנראה שכבר לא תשמע ממני. זו הפעם האחרונה שאנחנו מדברים", אמר וטרק.

מיהרתי לשלשל את המעטפה לקלפי, וכישצאתי למסדרון הארוך טלפנתי אליו. רק אחרי חמישה צלצולים ארוכים הוא הואיל לענות. "מה אתה רוצה?", נהם.

"השאלה היא מה אתה רוצה", עניתי בפליאה. 

"רוצה פינוקים. יינות גורמה ישנים, נקניקים, תכשיטים יקרים עם זהב ויהלומים, בונבונים בלגיים, קוויאר רוסי וחברות במועדוני איכות תרבותיים. רק שאין תקציב", ירה הקונספירטור תשובה משונה מעט.

"זה סוג של סרקזם?", גמגמתי במבוכה. "כי אני לא בטוח שהבנתי".

"רוצה פרשנות? יצאת גמד. יצאת נקניק. תהיה יותר תקיף. מה נהיה? התמחית בלהיות קורבן? רץ ומיילל, בוכה לכולם. מתי נתמרד כולנו? לצערי עשית רוח וצלצולים. צריך עיתונאים שהם רציניים".

"אתה יכול להיות יותר ספציפי?", שאלתי במועקה.

"אל תיתמם, הורביץ", ענה הקונספירטור בנחרצות. "בשבוע שעבר סיפרתי לך על הקשר המסתורי בין mako לאלדד יניב וארץ חדשה, אבל כשנכנסתי לקרוא את הטור שלך – לא הופיעה אף מילה. ולא שאני משלה את עצמי שבטור הקרוב המשפט הזה יתפרסם, כי כמו שאני מכיר את הבוסים שלך ב-mako  הם כבר ימצאו דרך למחוק גם את מה שאמרתי לך עכשיו".

"גם אני שמתי לב שהמשפט הזה נעלם", אמרתי לקונספירטור בשלווה מעושה. "בהחלה זעמתי, ואפילו שקלתי להתפטר ולפרוש בשיא, אבל אחר כך אמרתי לעצמי שזה בטח סתם צירוף מקרים".

 "צירוף מקרים, אה?", השיב הקונספירטור בלעג. "כמה אתה יכול להיות פתטי, הורביץ? איך אתה מעז לכתוב על כל מיני צנזורות בעיתונים בזמן שכשפוסלים קטעים שלך אתה מדחיק ומתקרנף? משתינים עליך בקשת, ואתה אומר שזה גשם? וכל זה עוד לפני שהזכרתי את הסיפור האחר על אלדד".

"מה לגבי אלדד?", שאלתי חלושות.

"שבוע אחרי שטענת שאלדד עושה הנחות לאליעזר פישמן, רק כי אשתו, ליאור, עובדת ב'גלובס' – הוא העלה לרשת סרטון על פישמן, יצא גדול והוציא אותך כזה קטן".

הייתי עצבני, וגם די מיהרתי לפיקניק המשפחתי של יום הבחירות. "עוד משהו?", שאלתי את הקונספירטור בקוצר רוח. "כי כמו שהספקתי להכיר אותך, בטח יש לך מה להגיד על עוד טורים שלי".

"לא במיוחד", הוא השיב. "האמת שברוב המקרים אני אפילו לא טורח להיכנס לטור הטרחני שלך. אבל כשסיפרו לי שבלילה בין שישי לשבת, בחצות ו-54 דקות אם לדייק, אמנון נכנס ל-mako כדי לקרוא את הטור, נכנסתי גם אני".

"איזה אמנון? אמנון לוי?", שאלתי בהתרגשות.

הקונספירטור גיחך בקול רם. "אמנון לוי ישן בשעות האלה", אמר. "אני מתכוון לאמנון דנקנר. אז אמרתי לעצמי: האיש גם מוכשר כמו שד וגם היה פעם הבוס שלך. אמנם הסיכוי קלוש מאוד – אבל אולי אולי הוא מוצא בך משהו שאני לא רואה. נכנסתי לטור בעקבותיו, ולצערי נהיה לי שחור בעיניים".

"דנקנר? יש לי זיכרונות מעולים ממנו", שיתפתי את הקונספירטור. "הוא היה השוטר הטוב".

"מי היה השוטר הרע?", התעניין הקונספירטור.

"אבי, הסגן של אמנון, שהתקדם מאז לתפקיד ראש אגף התקשורת במרכז הרפואי הגדול ביותר במזרח התיכון. היית מאמין שפחות משלושה חודשים אחרי שאמנון קיבל אותי ל'מעריב' אבי קרא לי לשיחה מרגשת מלב אל לב והודיע לי באדיבות אין קץ שלא יהיה מנוס מלקצץ מהשכר שלי 30 אחוזים?".

"רק 30 אחוזים?", התפלא הקונספירטור. "אם זה היה תלוי בי הייתי מוריד מהמשכורת שלך 90 אחוזים ומעביר אותם לאמנון. מסכן, כתב מאמר מושקע ולא פירסמו אותו".

"מי", שאלתי בהפתעה. "אמנון דנקנר?".

"איזה דנקנר", ענה הקונספירטור בחוסר סבלנות. "אני מדבר על אמנון רובינשטיין. אתה בטח יודע שהוא כותב מדי פעם ב'ישראל היום'. סוג של עלה תאנה, כמו יוסי ביילין. לפני שלושה שבועות הוא העביר למערכת מאמר מרתק על הבידוד המדיני שישראל נקלעה אליו בתקופת נתניהו, אבל עמוס החליט לא לפרסם אותו בינתיים".

"סיפור מעניין", אמרתי בסקרנות. "למה המאמר לא פורסם?".

"זהו, שגם אני לא ידעתי", הודה הקונספירטור. "אז התקשרתי לאמנון. אני מכיר אותו עוד מהימים שבהם אבא שלו, אהרון, היה קבלן גדול והוא, מסכן, לא יכול היה לרשת אותו כי היה לו פחד גבהים".

"גם אני מכיר אותו", אמרתי בגאווה. "אתה יודע שאבא שלו היה הקבלן שבנה את השכונה שבה גדלתי בחולון, 'נאות רחל', ושהשכונה המקסימה שלנו נקראה על שם אמא של אמנון, רחל?".

הקונספירטור פיהק בקול רם מעבר לקו. "אמא? אבא? זה מעניין את הסבתא, הורביץ. שוב הנרקיסיזם הקליני שלך מתפרץ?", אמר בקול רך. "כדאי לך לקבל בהקדם את ההמלצה שלי ללכת לטיפול. בינתיים אתה רוצה לשמוע את המשך הסיפור?".

"כן", עניתי בעגמומיות.

"בקיצור, התקשרתי לאמנון ושאלתי אותו איך זה שב'ישראל היום' לא פרסמו את המאמר. ומה הוא אומר לי? שהתקשרו אליו מהמערכת והודיעו לו שבשבועות שלפני הבחירות הוחלט שלא לפרסם מאמרים אידאולוגיים פוליטיים".

דן מרגלית. שילם את המחיר במזומן|צילום: חדשות 2

הרהרתי לרגע. "אתה יודע", אמרתי לבסוף לקונספירטור. "נראה לי שזה בטח צירוף מקרים. אחרת איך יכול להיות שרק ביום שישי האחרון הופיע מאמר אידאולוגי פוליטי של חיים שיין, ביום ראשון נוספו מאמרים אידאולוגים פוליטיים של דרור אידר וזלמן שובל וביום שני הופיע מאמר אידאולוגי פוליטי של דן מרגלית?".

"אתה צוחק עליי, נכון?", אמר הקונספירטור. "הרי אתה יודע טוב מאוד שדן העז השבוע לכתוב טור ביקורתי על נתניהו וכחלון, ושילם את המחיר. במזומן. מכיוון שאת הטור שלו לעמוס לא היה נעים לפסול, כי בניגוד לאמנון רובינשטיין דן הוא בכל זאת בכיר הכותבים של 'ישראל היום', נמצאה פשרה אלגנטית: הגלו את המאמר שלו לעמוד 37, ולא נתנו לו שום הפניה בשער – מה שלא קרה לדעתי חודשים ארוכים. יודע מה? למה שלא תתקשר בעצמך לדן, אני בטוח שהוא ישמח לספר לך את כל הסיפור בעצמו".

"לא, לא, עזוב, אין צורך", התחמקתי. "כבר שמעתי אותו מדבר על זה בגלי צה"ל".

"הורביץ? יכול להיות שאני שומע צליל של רתיעה בקולך?", שאל הקונספירטור בלגלוג. "יכול להיות שאתה משתפן? שאתה חושש שדן שוב יצרח עליך שאתה נטפל אליו רק בגלל שהוא מפורסם וישאל איך זה יכול להיות שדיליטנט מסוגך לא שמע מעולם על מסמכי זינובייב?".

"ממש לא", אמרתי בכעס. "יאללה, לך קיבינימט".

ואם כבר קיבינימט, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".

כתבו לאביב הורביץ