שם: דור ה-Z

מי אנחנו: ילידי סוף הניינטיז ותחילת שנות האלפיים ( 1995-2010) הילדים שלכם, האחים שלכם, העובדים הצעירים שנכנסו עכשיו למשרד שלכם, האנשים שמקבלים יותר לייקים מכם.

מה אנחנו: הילדים שהסיעו אותם לכל מקום, פתרו במקומם בעיות עם המורה, רשמו אותם לכל חוג אפשרי. בזמן שניסו לשפר אותנו בכל דרך אפשרית רק הרגשנו שלא סומכים עלינו ובמקום להפוך לחסרי אונים הבנו שאנחנו המבוגר האחראי. 

סימנים מזהים: לא מגניבים, קרייריסטים, לא עושים סקס, לא שותים, חווים מיאוס מתקינות פוליטית,  לא מתרגשים בקלות מכלום, נטולי ציפיות מוגזמות מהעולם.

פוזיציה מועדפת: הסתגרות בחדר שעות עם האינטרנט, מציאת חברים ומודלים להזדהות ברשתות, קריאה ולמידה עצמית של כל מה שמעניין אותנו בעולם הזה.

אני: זו שהמשפט שהכי הרבה אמרו לה בחיים זה "די עם הטלפון". היי, אני בת 21, ובזמן שנדנדתם לי להוציא את הראש מהמסך, גיליתי בו חיים שלמים בלעדיכם.

כשהייתי בת 12 ההורים שלי שדרגו לי את המחשב. הם הוציאו מהחדר את המסך הקופסתי הענק והחליפו אותו באחד דקיק ומעוצב. המחשב החדש תפס פחות מקום על השולחן, אבל הרבה יותר מקום בחיים שלי. גלשתי משהו כמו ארבע-חמש שעות ביום, כל יום (אם הייתי בת 12 היום אגב, הייתי גולשת 7 שעות ביום, לפי מחקר שפורסם החודש בארגון הבריאות בארה"ב, ובדק הרגלי גלישה של ילדות בגילאי 13-18). אלה היו שעות נהדרות. ההורים שלי חשבו שאני מסתגרת בחדר כי אני מוזרה ולא הבינו למה אני מפסיקה להיפגש עם חברים. אבל אני הרגשתי כאילו גיליתי יקום שלם שבו כולם קרובים. אלה היו הימים שבהם התחלתי להיפרד מהם, מההורים שלי כמו שהכרתי אותם עד אז. עולם חדש נברא, ולהם לא היה בו תפקיד יותר.

הייתי קוראת בלוגים בישראבלוג של אנשים גדולים ממני, היה לי אתר בטיפו וכרטיס במקושרים. הייתי מצ'וטטת במקביל באייסיקיו ובמסנג'ר ומחפשת אתרים מעניינים מחו"ל. כשגדלתי קצת והחלפתי את כל זה ביוטיוב, וואטסאפ ומיוזיקלי. שם גיליתי מה זה סקס, באנר שהשתלט על המסך הוביל אותי לפעם הראשונה שבה ראיתי איבר מין של גבר בוגר, שם קראתי טקסטים של בני נוער שרצו להתאבד ושל בנות שהרעיבו את עצמן. מאוחר יותר צפיתי בסרטוני עריפות הראשים של דעאש בלי שום צנזורה, גיליתי איך מתחברים לדארקנט, ונחשפתי בהדרגה למה שיש שם, ומשנה לשנה, איבדתי את היכולת להזדעזע. אתם אוהבים לקרוא לזה אטימות. אני חושבת שאקרא לזה קור רוח.

אבל הדבר הכי מפעים היה זה שההורים שלי לא ידעו שום דבר על מה שעשיתי באינטרנט. זה רק גרם לי להרגיש יותר בוגרת ועצמאית. כל פעם כשהם התלוננו שאני מתרחקת אני רק חשבתי בלב - היי, תגידו תודה. אני מתבגרת ונחשפת לכל זה בלי שאחזור הביתה באמצע הלילה אחרי שהורדתי בקבוק וודקה באיזה פארק, או הסתבכתי במסיבה שיצאה משליטה. אני לומדת מה מותר ומה אסור אבל בלי סקס שאני לא רוצה, או הסתרה של איזו בולמיה. וכן, דווקא בגלל כל זה נדמה שלי שאני יודעת להבחין בין טוב ורע.

תפסיקו לסרס אותנו

זה דבר שלא נעים לכתוב כי אתם כל כך בסדר איתנו. אתם משתדלים, מתאמצים, עושים סלטות בשביל לגדל אותנו ובו זמנית מנסים לא לוותר על עצמכם. אתם קמים בבוקר להכין לנו סנדוויץ' וחולצה לבנה ולא נשאר לכם רגע לקפה שלכם. אתם עובדים יום שלם ואז מעמידים סיר, עושים כביסה, מרימים עבודות שורשים, מרכיבים תיבות נוח ומזמינים תורים. בא לכם לראות טלוויזיה או לישון כי שישי בערב עכשיו, אבל מישהו פה רוצה לצאת עם חברים וצריך לתת לו טרמפ.

אנחנו הילדים של הורי ההליקופטר, ההורים שמרחפים מעלינו וממהרים להסיר כל מכשול עוד לפני שפגשנו אותו. אתם עושים הכל כדי שהחיים שלנו יתנהלו בדיוק על פי התכנית שלכם, בהרבה מקרים כפיצוי על הקשר שהיה לכם עם ההורים הגלותיים ושומרי הדיסטנס שלכם. אתם מספרים לנו על הילדות שלכם, משתמשים במילים כמו "הזנחה" ו"אטימות רגשית" כשאתם מתארים אותם, וב"הכלה" ו"זמן איכות" כשאתם מתארים את עצמכם. אבל מרוב שצעקתם עלינו לסדר את החדר (ואז סידרתם אותו בעצמכם) שכחתם ללמד אותנו איך להסתדר עם החיים. והנה, זה מה שאנחנו אומרים לכם עכשיו: צאו מהקוקפיט ותנו לנו לקחת אחריות על החיים שלנו, יא חופרים.

לא יודעת איך להגיד לכם את זה אבל מרוב שפחדתם שאין לנו את היכולות, סירסתם אותנו מראש. חשבתם שזו הגנה. כשהיינו תינוקות שלפתם מגבון בכל רגע ושטפתם כל צעצוע שהפלנו, ובתגובה מערכת החיסון שלנו נחלשה ואין היום אחד שלא אלרגי למשהו. ביסודי דיברתם עם הורים של חברים שרבנו איתם ואירגנתם מסיבות כיתה בוואטסאפ, כי פחדתם שבלעדיכם זה פשוט לא יקרה. אחר כך הלכתם להתווכח עם המורה על ציוני הבגרות כי חשבתם שאנחנו לא יודעים לעמוד על שלנו.  לקחתם אותנו לכל מקום ולכן אין לנו סיבה להוציא רישיון נהיגה. (חוקרת הצעירים ג'יין טוונג' מצאה שבסוף שנות השבעים, 90% מהתלמידים בכיתה י"ב כבר החזיקו רישיון נהיגה. בשנת 2014 עמד המספר על 73%) אז מה אנחנו הבנו מזה? שאתם מסרסים. אבל אנחנו לא דור ה Y, זה לא הפך אותנו לחסרי אונים. אנחנו יודעים לנצל את זה.

מה למדנו מזה? להתרחק מכם, להפסיק לבקש טובות ולרצות להצליח להסתדר לבד. להשתמש בכסף שלנו, גם אם אפשר לקחת מכם. לרצות להיות מסוגלים לקנות דירה יום אחד. הורות ההליקופטר גרמה לזה שהמרד שלנו הוא להיות אחראים. לא מגניבים. כאלה שרוצים להתחיל כבר את החיים כי לא באמת נתתם לנו עד עכשיו. אנחנו רוצים להוכיח שאנחנו יותר שקולים מכם. על פי מחקר של ארגון הבריאות העולמי שבדק בני 15 מ-42 מדינות בעולם, 72% הצהירו שהדבר שהם הכי חוששים ממנו הוא להיכנס לחובות וציירו שלשלאות, סורגי כלא ואזיקים כשהתבקשו לתאר מהו "חוב".  

הפחד הכי גדול שלנו הוא להתקשר אליכם כדי שתעזרו לנו לסגור את החודש, ראינו כבר אנשים במצב הזה. הם הקימו אוהלים בשדרות רוטשילד אבל כשבאו מיליון איש הם לא ידעו מה לעשות איתם. חיכו שאיזה מבוגר יפתור את זה. רשמנו לעצמנו לא להיות במצב שלהם. כשאין מבוגר בסביבה אנחנו נהיה המבוגר האחראי.

תבינו שהחיים הם כן תמונת פרופיל

כשקיבלתי מחזור בפעם הראשונה סימסתי לאמא שלי כדי לחלוק את הרגע עם עוד בן אדם וכדי שתתלהב, אבל את הפרטים שצריך לדעת בדקתי כבר באתר מתבגרות עם גרפיקה בצבעי פוקסיה. בדרך נפלתי למלכודות תוכן שיווקי ורכשתי תרחיץ אינטימי מיותר ששיווקה כוכבת רשת. היום אני לא מתייעצת אם להשכיר את הדירה הזאת או לא, אני כבר יודעת אם היא שווה לפי הוויראליות של הפוסט בקבוצת פייסבוק שבה פירסמו אותה. אני לא מבקשת שתעזרו לי לפענח את תלוש המשכורת, כי יש כבר מדריכים מפורטים לעניין הזה באינטרנט (שלא תופסים עליי תחת ויורדים על כישורי המיקוח שלי) ואם כואב לי משהו אני בודקת בקבוצות פייסבוק מה עשו אנשים שהרגישו ככה גם. אבל בעיקר, לגדול אל תוך האינטרנט, נתן לי הרבה יותר מתשובות לבעיות רגעיות שאני חווה. הוא היה השדה הפתוח שלי פארק מתקנים אינסופי שמותר ללכת בו ברגליים יחפות ואסור לדבר בו עם זרים.

אתם יכולים לצחוק עלינו ואז קצת לרחם עלינו שאנחנו חנונים, לספר שבגילנו ירדתם לסיני והזדיינתם בחושה, לקחתם את האוטו של ההורים שלכם ונאבדתם בדרך, ושנהניתם מלהיות משועממים לפעמים. אנשים שהאינטרנט נכנס לחייהם כבוגרים, רואים בו כעוד כלי לקבל מידע, כמו טלוויזיה או כמו רדיו. הם יכולים להסתכל עליו כמו על זולל שעות פנאי. אבל עבורנו מדובר בתרבות. אינטרנט, ובתוכו רשתות חברתיות, הוא עולם מציאותי שאפשר לבנות בו קשרי חברות ולחזות בהם מתפרקים, אנשים שהבינו את חוקי הפורמט הם המלכים החדשים ואל תגידו לנו ש"בעולם שבחוץ" הם כלום. עולם שבחוץ ועולם שבפנים הם לא חלוקה נכונה לדרך שבה אנחנו רואים את הדברים. זו המציאות שלנו, מציאות בפני עצמה, לא חיקוי ולא סימולקרה. ויש בזה משהו רצחני ובו בזמן מרומם. דמיינו איך זה לחוות את עצמכם מבעד לתמונת הפרופיל שלכם, ובו זמנית לחשוב שכולם יפים ומוצלחים כמו בתמונת הפרופיל שלהם.

תפסיקו להתווכח על המסך. תפסיקו

בכף היד שלנו הצטברו הפחדים הכי גדולים שלכם. אתם מדמיינים איך מבוגרים אחרים מריירים על הפרופיל שלנו באינסטגרם. אתם מדמיינים קבוצת וואטסאפ שבה משפילים אותנו, מפחדים שנבזבז קיץ שלם על פורטנייט. שירדו לנו הציונים כי סדרות בנטפליקס זה יותר מעניין. ובגלל זה, על פי דו"ח בזק מ- 2017, 75% מההורים נוהגים להגביל את שעות המסך של תלמידי היסודי. בגילאים מאוחרים יותר הם נוהגים לקטר על שעות המסך ולא להצליח לשלוט בהן. זה נתון מדהים ומרחיק. ההורים שלנו מנסים לשלוט בהתנהגות הכי נפוצה שלנו היום, הכי מעשירה והכי מקובלת. זה כמעט כמו לסרב שהילדים ישמעו את הביטלס. כמו להתעקש להחרים את המסיבה הכי טובה בעיר ערב אחרי ערב. וזה לא רק בגלל שאתם מפחדים שנתנוון או ניחשף לפורנוגרפיה. יש הסבר אחר, הרבה יותר מפחיד.

"פעם היינו אלוהים והיום יש לנו מתחרים באינטרנט" אומרת  ד"ר שלי גפן, מרצה וחוקרת תקשורת המתמחה ביחסים סביב המסכים. "בעידן גוגל ההורים כבר לא מחזיקי הידע הבלעדיים. הילדים הפכו למיני-מומחים בהמון דברים, ורואים כבר חילופי תפקידים, כשהם מלמדים את ההורה איך להוריד אפליקציה ולהשתמש בה. זה יוצר טשטוש גבולות ומערער על הסמכות ההורית".

כשאתם מבקשים מאיתנו לצאת מהמסך אתם בעצם מפחדים להיות עבורנו רק פונקציה של אוכל, כביסות וכסף, כי תשובות, רעיונות ובידור אנחנו מקבלים שם. אתם מפחדים שאתם מאבדים אותנו. שלא נצטרך אתכם יותר. "אני לא זוכר את עצמי או את אחים שלי שואלים את ההורים שלנו משהו" אומר גיא, בן 20, חייל מחולון. "אנחנו פשוט בודקים לבד באינטרנט. ההורים נותנים לנו מקום לישון בו, אוכל וכסף, והשיחות שלנו כמשפחה שהן לא בוואטסאפ, הן בעיקר סביב, 'תאספו את זה, למה זה מה שאני צריך לראות כשאני חוזר הביתה, למה אתם לא מגיעים בזמן'".

אבל רגע, לא הכל אבוד. "להורים יש תפקיד וסיבה להמשיך להתעקש להיות נוכחים", אומרת ד"ר גפן. "הסמכות ההורית לא מתבססת רק על הידע שלנו אלא על מי שאנחנו, על האישיות שלנו, הדמות שאנחנו וניסיון החיים שצברנו. אלו דברים שהילדים לא ימצאו ברשת וכשמבטאים אותם בתקשורת בין-אישית טובה, הם מאוד משמעותיים להתפתחות ולגדילה. ההורים הצעירים יותר היום, אלה שכן נולדו למציאות דיגיטלית וההורים שבוגרי דור הזד יהיו בקרוב, יהיו אחרים. עם הזמן הפער הטכנולוגי יצטצמם והשפה המשותפת תאפשר לכם להתחבר לילדים שלכם באופן טבעי או לפחות לא תפתח פער גדול כמו שרואים כיום".  

אז די עם ההערות על המסך. די. אתם קוראים לנו להרים את המבט אבל כשאנחנו מיישירים אליכם עיניים אנחנו רואים שם רק חוסר אמונה שלא נוכל להסתדר לבד. כל קבוצת פייסבוק סומכת עלינו יותר. אל תעשו במקומנו דברים. להמתין בעצמנו שלוש שעות למוקדנית ואז לגייס את מעט הסבלנות שנותרה ולדבר אליה בנימוס, זה מחשל.

רוצים לדעת מה כן לעשות? ספרו לנו על הפעם ההיא בחיים שלכם שהכל היה נראה נורא אבל התברר בדיעבד כטוב, ובבקשה תדגישו בפנינו שהכל זמני, ואם משהו נראה עכשיו כאילו הוא יישאר לנצח – הוא בוודאות ישתנה. פיצ'רים כאלה עוד אין באינסטגרם. 

הלימודים דווקא מחברים ביננו

אם יש טריטוריה שעדיין מחברת אותנו להורים שלנו, היא הלימודים שלנו. שנינו מסכימים שזה ממש חשוב. מסע ההצלחה שמתחיל בכיתה א' ומסתיים פחות או יותר בסיום התואר הראשון, הוא שלנו לא פחות משהוא שלהם. אנחנו מכירים את כל הדרישות של המסלולים בצבא עוד לפני שקיבלנו צו ראשון, מנסים לחשב את ממוצע הבגרות שלנו במחשבונים באתרי האוניברסיטאות עוד לפני שהגיעו מבחני המגן.

ולכן כששר החינוך נפתלי בנט מתהדר בהכפלת מספר התלמידים הלומדים מתמטיקה ברמת 5 יחידות (על פי בנט, מספר התלמידים שניגשו לבגרות של 5 יחידות לימוד בשנת 2015 זינק ל-11,350, אחרי שהגיע לשפל של 8,869 תלמידים בלבד ב-2012), הוא צריך לעשות מקום על הפודיום לבני דור הZ  הישראלים ולהוריהם. כי הסיפור האמיתי מאחורי ההישגים הלימודיים, או אפילו רק המאמץ והשאיפה אליהם, הוא דור של צעירים שניתח את כל האפשרויות מסביב וסימן את אותן 5 יח"ל (או בגרות מלאה, או קורס בתכנות, או בעיצוב אופנה, או בכלל ערוץ יוטיוב שדורש סיוע כלכלי) כדבר שהם מסכימים להשקיע בו. בשילוב עם ההורים שלו שנזכרים כמה קל היה יכול להיות אם להם היו 5 יחידות ושמעו שזה מה שצריך עכשיו כדי להתקבל ל-8200. אז הם ממנים אותנו באופן מלא כדי שנתרכז רק בלימודים, משלמים ומסיעים לשיעורים פרטיים שהיום הם בגדר נורמה ובמקרים מסוימים גם ממנים אבחון דידקטי ב-2,000 שקל שבאמצעותו מקבלים היום תלמידים רבים תוספות זמן במבחנים והקלות שונות. סוף סוף מצאנו תחום משותף.

"הלימודים מאוד חשובים לאבא שלי, הוא אפילו אמר לי שאם אתקבל ללימודי רפואה הוא יקח אותי לטיול בארצות הברית על חשבונו, אבל לי לא חסרה מוטיבציה משלי ובתכלס הם משלמים לנו על הטיולים גם ככה", אומרת רוני, חיילת משוחררת מרמת השרון. "הם משקיעים הרבה משאבים בלימודים שלנו, וזה מתבטא בשיעורים פרטיים בעיקר. אני לא מכירה כמעט אנשים שלא נעזרו במורה פרטי בכל שנות הלימוד שלהם. זה יקר ויש הסכמה לא רשמית בין ההורים לילדים שאם הולכים על חמש יחידות במתמטיקה או אפילו ארבע, נצטרך מורה פרטי וזה יהיה עליהם כי לא נוכל גם לעבוד תוך כדי. ההורים שלי מעולם לא אמרו לי לא על שיעור פרטי".

אז מה אנחנו באמת רוצים מההורים שלנו

זה לא שאני כפויית טובה. אני פשוט לא באמת זוכרת ומעריכה את הדברים שאתם חושבים שאני כן. רוב הדברים שאתם עושים כדי להרגיש ההורים הכי טובים בעולם, רק מרחיקים אותי מכם.
אל תכריחו אותנו ללכת לחוגים בשביל שתוכלו להגיד לעצמכם שככה אנחנו סוף סוף עושים משהו מחוץ למסך. כשאנחנו חוזרים מבית הספר, שבו מתוכנן סדר היום עבורנו, אנחנו בעיקר רוצים זמן ריק, חופשי, שבו אפשר להחליט באופן ספונטני מה עושים, במקום לעלות במהירות על חליפת ג'ודו. ודי כבר עם ההיסטריה לחברים, למקובלות ולכיבוש פסגת המלוכה הכיתתית. במקום לדחוק בנו להיפגש עם חברים גם אחר הצהריים, חשוב לא פחות שניפגש עם עצמנו. היכולת לארח חברה לעצמך ולמצוא תעסוקה לבד מבלי שההורים שלך יפוצצו לך את הלו"ז באטרקציות, היא הדרך האמיתית לפתח חוסן וביטחון עצמי. לא לרשום אותנו לשומרי משקל, לא לממן לנו פסיכולוג, לא לצרף אותנו לחוג שאליו הולכים כל המקובלים ולא לארגן לנו מסיבת יום הולדת יקרה והמונית. התפיסה הזאת שאנחנו חייבים להיות מוקפים בחברים בכל רגע נתון, רק גורמת לנו להרגיש דחויים, והיא בעיקר לא מעודכנת. הרי יכול להיות רק חבר אחד בכיתה, אבל ביוטיוב יש קהילה שלמה שמעריצה אותך.

סליחה ששרפתם מלא כסף לשווא, אבל השעות הכי טובות בילדות שלי דווקא לא היו בביקור שלנו ביורודיסני, אלא שעות אחר צהריים שבהם הייתם בבית אבל התעסקתם בדברים שלכם, כסוג של נוכחים-נפקדים. כשהקצבתם לי זמן לבד בקניון, כשאתם נותנים ספייס, בתוך גבולות ברורים של שעות ומסגרת.



הכרנו כל כך הרבה אנשים שונים באינטרנט, אז מה איתכם? למה אתם מתעקשים להשאר במשבצת היחידה שאנחנו לא נמצאים בה? אנחנו רוצים לגלות שאתם אנשים נפרדים ומעניינים ולא רק הורים. תספרו לנו על הקשר שלכם עם ההורים שלכם, על היחסים שלכם עם חברים, על החלומות שאתם רוצים להגשים אבל מפחדים, על מה שרציתם להיות כשתהיו גדולים. אתם מתלוננים שאנחנו אומרים שהיה בביה"ס רק "כיף", אבל מתי בפעם האחרונה סיפרתם לנו איך היה בעבודה. תפסיקו לחפף אם אתם רוצים לשמוע תשובה כנה ואמיתית.

הכל יכול להיות הרבה יותר קל אם תפסיקו להתייחס אלינו כמו אל יצורים נזקקים. אל תרחפו מעלינו כמו הליקופטרים שעושים הרבה רעש, אלא תנו לנו לעשות את העבודה ותהיו שם ברקע, כמו טרמינל בטוח ויציב, שאפשר לפנות אליו כשמשהו לא מסתדר, או כשצריך הכוונה. אנחנו נשים moovit ונבוא.