שיפוצים. הכל בשיפוצים. בבית החולים, במסעדה, בבית המסתורי בצרפת. הכל נעצר, סגור לרגל שיפוצים, בזמן שמקימים פיגומים ועוטפים בניילונים. וכך גם החיים של דורונה, שי ונתנאל, שלושה אחים שצריכים לעצור הכל בחיים ולצאת לברר מי הם. ואז הם מגלים שכל הביוגרפיה שלהם עברה שיפוץ מאסיבי, הסודות והשקרים של ההורים שלהם נחשפים וסודקים את הזהות העצמית שלהם. בעידן שבו אנחנו רגילים להאשים את ההורים שלנו בכל מה שמקולקל אצלנו, הרגע הזה שבו אנחנו מבינים שאולי כל מה שידענו על הורינו אינו נכון עוד הוא הרגע שבו אנחנו אבודים, בלי אף אחד שאפשר להאשים על מגרעותינו. מסתובבים בעולם בלי תירוצים.
וגם מים. שהרי אמה של הגיבורה משווה אותה למים - בלי טעם, בלי ריח, קצת שקופה. ומזרקות. חלקן שופעות מים וחלקן יבשות. בכיכר המלכים בירושלים, בשדה התעופה בן גוריון, בכיכר קטנה במרסיי. מזרקות שלא אחת נחשפות בשוט שמתחיל בשמיים ויורד אל האדמה. וכל הדברים האלה - המים, השיפוצים והמסע בין שמיים לארץ - הכל מגובה גם ברעיונות דרמטיים ועלילתיים, בסרט שיש בו תסריט עשיר, ספרותי ומילולי מאוד, אבל הוא גם כולו מסע ויזואלי בין שלוש דמויות ושלוש יבשות.
- האזינו לקטעים מתוך פסקול ״המילים הטובות״
- 20 שנות קולנוע: המוטיבים החוזרים בסרטיו של שמי זרחין
- צחי הלוי ורותם זיסמן כהן בסאונה: צפו בקטע מתוך "המילים הטובות"
בתור מי שעוקב באדיקות אחר הקריירה הקולנועית של שמי זרחין - 20 שנותיה חופפות בערך את 20 השנים שלי כמבקר קולנוע בתקשורת הארצית - ומנהל איתה, ואיתו, לא מעט ויכוחים, אני נרגש למצוא ב״המילים הטובות״ את הטוב שבסרטיו, יצירה עשירה ועמוקה של תבונה ורגישות (ורגש). השאלה שאני מנסה לפצח היא ״איך הוא עושה את זה״? איך קורה שוב ושוב בסרט, שברגע שהוא כה טעון רגשית, הדמות (לרוב דורונה) תגיד דווקא משהו מצחיק, הקהל יצחק מהרגע המשעשע, אבל מיד בתוך אותה סצנה, בשורה הבאה, הגרון ישתנק מריגוש. זה מפגש כה מדויק בין כתיבה לשחקנית שיוצר אלכימיה רגשית.
במידה מסוימת, אני רואה ב״המילים הטובות״ פרק חותם בטרילוגיה שהתחילה עם ״אביבה אהובתי״ ו״העולם מצחיק״ (ואני לא יכול שלא לחוש שזרחין בכוונה העתיק את בסיס הסיפור בסרט הזה לירושלים, בדיוק כדי למנוע מאנשים כמונים לתייג את שלושת הסרטים בתור ״הטרילוגיה הטבריינית״ שלו). המשותף ל״העולם מצחיק״ ול״המילים הטובות״ הוא בסיס העלילה הנסבה סביב שלושה אחים. לכל אחד מהם יש מספיק סיפורים, מצוקות וטרגדיות כדי להחזיק סרט בפני עצמו, אבל שלושתם יחד גם צריכים לפצח את החידות והטראומות שהשאירו להם הוריהם. אבל נדמה כאילו יש לנו בעצם גיבור אחד, שהתסריטאי פיצל לשלושה אנשים שונים, פירק דמות מושלמת אחת לגורמיה. ב״העולם מצחיק״ הפיצול הזה קיבל ערך ויזואלי: ירדנה, מירון וגולן (אסי לוי, דני שטג ואלי פיניש) היו לבושים כל הזמנים באדום, כחול וצהוב, צבעי היסוד, והיו כמו דמות אחת דרך מנסרת. דורונה, שי ונתנאל (רותם זיסמן-כהן, אסף בן-שמעון ורועי אסף), הדמויות המרכזיות ב״המילים הטובות״, חפות ממוטיבים ויזואליים כה דומיננטיים, אבל השמות שלהם מעידים על כך שהם, בעצם, מילים נרדפות זה לזה וזו. שלושתם היו בונים אדם שלם: גם זכר וגם נקבה; גם הומו וגם סטרייט; גם דתי, גם אתאיסט וגם אגנוסטית; גם פוריים וגם עקרים. נפש, רוח ונשמה.
הפיצול הזה הוא הבסיס ההגותי לסרט, שבסופו של דבר הוא חיפוש של אדם אחר זהות והגדרה. דרך שלוש הדמויות האלה שיוצאות למסע להבין מי היה אבא שלהם, ומי בעצם הייתה אמא שלהם, אנחנו מתוודעים לשאלה הגדולה ביותר: מה מגדיר את זהותו של האדם? האם זה המגדר שלו? הנטייה המינית שלו? ההגדרה האמונית שלו? האם זה משהו ביולוגי? משהו נרכש? הדמויות יוצאות למסע חיפוש אחר תשובה, בניסיון להבין משהו, למצוא ״אמת״ - אמת זו מילה טובה מאוד - אבל האמת הזאת, איפה היא נמצאת?
מאהוד מנור לנתן אלתרמן
בשלב התסריט זרחין קרא לסרט שלו ״אבניבי״, על שם השיר הישראלי שזכה באירוויזיון ב-1978, ושמתנגן בפתיחת הסרט. בהשראת השיר, שהוא כמו שיר הנושא לחייה של אמם, שהיו מוצפנים בשפת קוד סודית, ניהלה המשפחה את חייה בשפת ה-ב׳. ״אבניבי״ בשפת ה-ב׳ זה ״אני״. אבל האזינו למצלול: זה אני שמתחיל עם הצליל ״אבא״. והסרט עוסק ב״אני״ ו״אבא״, ובחיפוש אחר שניהם, בין אם זה אבא ביולוגי, אבא מאמץ או אבינו שבשמיים, שגם איתו - נעלם שכמותו - מנהלות הדמויות מערכת יחסים טעונה. ״אתם יודעים איך אשתי קוראת לו (לאלוהים)?״, שואל נתנאל, בעל התשובה, את אחיו. ״אבא׳לה״, הוא עונה. ״לקדוש ברוך הוא היא קוראת אבא׳לה, ולי היא קוראת מאמי״. וזה, בעצם, כל הסרט כולו: המסע מאבא לאמא, משמיים לארץ.
״אבניבי״ בצד, השם הסופי, כאמור, הוא ״המילים הטובות״, וגם כאן יש מסר סמוי ומוטיב שחוזר על עצמו ביצירתו של זרחין: החיבה לנתן אלתרמן. ״הכוכבים של שלומי״ נקרא כך בהשראת ״כוכבים בחוץ״ של אלתרמן, שהיה מעין תנ״ך עבור שלומי. באותו סרט מתנגן השיר ״עוד אבוא אל ספך״ מתוך אותו ספר, שבו מופיעות המילים ״עוד אומר לך את כל המילים הטובות שישנן, שישנן עדיין״. והנה המילים הטובות משם חוזרות כאן, מתוך הבנה (עליה עמדנו כאן) שהמילים הם הדי.אן.איי שממנו מורכבים הדמויות של זרחין וכל סרטיו.
המילים טובות, אבל החיים קשים, רעים, שרירותיים, לא הוגנים. נדמה ששם הסרט אינו תיאורי, אלא מנסה לתקן - אם רק נשתמש במילים טובות לתאר את הכאוס הזה, אולי נמצא איזו נחמה. או אולי שקר? החיפוש אחר סדר בתוך עולם של כאוס (משפחתי) הוא תו ההיכר הכי מובהק בסרטיו של זרחין, שלעיתים קרובות מתנהלים כמו קומדיות סקרובול מהירות דיאלוגים. וכאןֿ אני כבר מוצא חיבורים אישיים משלי, שכן שימוש במילים טובות הייתה גם עצה של חז״ל, שבמסכת פסחים דיברו בשבח ה״לישנא מעלייא״, לשון טובה, השאיפה להשתמש ככל הניתן במילים חיוביות, שכן למילים יש השפעה על המציאות.
זה מופיע בפתיחת מסכת פסחים, שעוסקת בהמשך בכל ענייני פסח וליל הסדר. ומה אנו עושים בליל הסדר אם לא לדבר. זו מצוות היום: לדבר, לספר, להגיד, להעביר מסורת מילולית מדור לדור, בתקווה שהמילים יביאו לתיקון. וזה החיבור האפשרי בין דורונה, נתנאל ושי של ״המילים הטובות״ ובין דורונה, נתנאל ושי, גיבורי ״לילסדה״: דמויות שונות בעלילות שונות, אבל עם שמות זהים: אבל גם אלה וגם אלה מנסים לעשות שימוש במילים כדי לעשות סדר. אבל שם כמו כאן: אין סדר. אין תשובה. רק עוד ועוד שאלות.
======================
אני מנסה להבין איך בדיוק לכתוב על הסרט היפה הזה. העושר התוכני שלו מפתה אותי להמשיך ולעסוק במוטיבים ובמילים שלו, לנתח עוד ועוד דימויים, למצוא עוד ועוד קישורים. אבל אני לא יכול שלא להתפעל מהקופרודוקציה הישראלית-קנדית הזאת, שהביאה ארצה את רונלד פלאנט, שצילם את הסרט שאני הכי אוהב של רובר לפאז׳, ״הצד הרחוק של הירח״; והביאה לסרט את לואיז פורטל (אחת השחקניות הקבועות של דניס ארקאן, למשל ב״שיחות נפש״), ואת מוריס בנישו (״מחבואים״ של מיכאל האנקה), ואת המלחין דניאל סקוט, שנתן לסרט קצב נהדר. אבל מעל לכל, אני מתאפק לא להקדיש אלף מילים נוספות רק לרותם זיסמן-כהן. כבר ארבע שנים שבכל פעם שאני מתרגש מדמות בסרט, רוב הסיכויים הם שזיסמן-כהן גילמה אותה. היא היתה שחקנית השנה של ״סינמסקופ״ ב-2011 על ״בין השמשות״, ושוב שנה אחר כך על ״המשגיחים״ ו״העולם מצחיק״ (ב״המשגיחים״ היא גילמה את מושא חיזוריו של רועי אסף, שמגלם כעת את אחיה). כשם שאני לא יודע איך זרחין כותב סצנות שבהן בוכים וצוחקים במקביל, כך אין לי מושג איך היא מצליחה להצחיק בסצנה של בכי. קסם.
עוד בסינמסקופ: