"נדמה שכל מה שרואים היום,
זה אלימות בסרטים וסקס בטלוויזיה"
את המילים הללו אתם מזהים בוודאי משיר הפתיחה של "איש משפחה", שנשמעו לראשונה אי שם בשנת 1999. למרות שסת' מקפרלן, האדם שמאחורי השיר והסדרה, לא התכוון בהכרח שניקח את המילים האלו כפשוטן, נדמה שכיום, כמעט עשור וחצי מאוחר יותר, הפכו אותן מילים לנבואה שהגשימה עצמה. סקס ועירום נפוצים בשנים האחרונות בטלוויזיה יותר מאי פעם, ו"הסקס של מאסטרס", דרמה תקופתית המעמידה במרכזה מחקר משנות החמישים על מיניות האדם, היא האחרונה בשורה של סדרות ששמה את הנושא על השולחן, ובפרצוף של כולנו.
קשה לומר מתי הכל התחיל, אבל די פשוט להגיד איפה: בכבלים. שם הומצאה "סדרת האיכות". למרות שסקס ועירום אינן תמיד מילים נרדפות לאיכות, שבירת מוסכמות ובחינת גבולות הן בהחלט כן. ומה לעשות, סקס ועירום הם עדיין שני מושגים שהם בחזקת טאבו מוחלט בכל מה שקשור לשידור המסחרי בארצות הברית. זה כלל לא מפתיע שזה קרה בכבלים, וששם זה עדיין קורה. בלוחות השידורים של ערוצים כמו HBO או שואוטיים, שמתקשרים לצופה הישראלי בעיקר עם שמות כמו "הסופרנוס" או "הומלנד", משובצים משדרי ספורט רבים, ומפעם לפעם גם סרטי פורנו רך (שהיו פופולריים יבעיקר בשנות התשעים). למעשה, אלו קרבות אגרוף וסרטים אירוטיים שאיפשרו לאותם ערוצים להשקיע ביצירות כמו "הסמויה" ו"עמוק באדמה".
זו אמנם איננה זליגה קלאסית של תכנים, אבל מתישהו התחילו להבין בערוצים הללו שאת מה שמשדרים בשעות הלילה המאוחרות, אפשר להקדים גם לפריים טיים. בניגוד לרשתות המסחריות הכפופות לכללי רגולציה מחמירים ובעיקר תלויות בחסדיהם של המפרסמים (שלא אוהבים לשים כספם במקומות בהם המוצרים שלהם לא יהיו מזוהים עם ערכי משפחה), ערוצי הכבלים בתשלום נהנים מחופש יצירתי יחסי, ומקהל שמורכב ברובו מאוכלוסייה משכילה וליברלית, מחתך סוציו-אקונומי שיכול להרשות לעצמו לשלם עבורם. והקהל הזה, מצדו, מעוניין בתמורה בדמות תכנים קיצוניים יותר.
סדרות כמו "סקס והעיר הגדולה", "הכי גאים שיש" או "ישנן בנות" יכלו להתקיים רק במתחם המגונן של ערוץ כבלים. במסיבת עיתונאים שנערכה בחודש יולי השנה התייחס נשיא שואוטיים, דיויד נבינס, לתופעה והסביר שהצופים בערוצים הללו מצפים מהסדרות שלהם להכיל סקס, אלימות או התנהגויות לא מוסריות, והכבלים נוטלים לעצמם את הרשיון לספק את כל אלו. כל סדרה מחפשת את הקיצוניות שלה, את המקום בו תוכל לחדש ולהפתיע, וסקס הוא אספקט שמאז ומעולם נהנה מתדמית קיצונית, אם כי לא כזו אשר מתקשה למשוך צופים. גם אם סדרות לא עסקו בסקס באופן ישיר, הכבלים איפשרו להן לשלב אותו כמרכיב מרכזי, כמו למשל בסדרות כמו "הפמליה" או "ניפ/טאק".
זה לא פורנו, זה HBO
תוצר לוואי של כל הסקס הזה הוא העלאת סף הריגוש של הצופים לגבהים בו כבר קשה לספק אותו. למעשה, התרגלנו כל כך לסקס על המסך, עד שהזדקקנו לסדרה כמו "משחקי הכס" שתזכיר לנו שהוא יכול להיות גם קיצוני (כלומר, עם גמדים), וגם היא הפכה מסדרת הרפתקאות פנטסטית היא הפכה לאסופת זיונים עם טוויסטים עלילתיים כואבים אך זולים. לא מפתיע, ואך מתבקש, להשוות בין הסדרות של HBO לפורנו. נכון, ההבדלים בין שתי התעשיות ברורים, למרות שבסופו של דבר שתיהן מוכרות לנו ברוב המקרים מצג שווא של מיניות האדם, כזה שלא מתקיים מחוץ למסך. הביקורת שמופנית כלפי הערוצים היא לא על המצאותם של סקס או עירום בין קורותיהם, אלא על נחיצותם העלילתית, או יותר מכך, על היעדרה. כשהמין נמצא שם רק בשביל לזעזע, לענג או לבדר, הוא מיותר ונצלני, והסרטון "זה לא פורנו, זה HBO" מהווה מעין תמרור אזהרה לערוצים האלו, וכמו מבקש לשאול כמה רחוק זה רחוק מדי.
לקיתונות של ביקורת זכתה HBO השנה עם שידורה של סצנה מעוררת מחלוקת ב"בנות", שם אקט מיני (מהלך שגרתי בסדרה) מסתיים במה שקרוי בעגה הפורנוגרפית "מאני שוט". בסצינה, מקיים אדם יחסי מין עם חברתו החדשה נטליה, ובניגוד לבקשתה המפורשת, הוא מגיע לקליימקס על חזהּ. דיונים רבים ניצתו סביב הסצינה: החל מכאלו שראו באקט אונס ודרשו מהסדרה לשאת בהשלכות של מעשה זה ועד לדיונים על החומר בו השתמשו לצורך צילום הסצינה. סוללת הדוברות של הערוץ נאלצה לרדת לפרטים ולהסביר שמדובר בסך הכל בזיוף, המאני שוט לא היה מאני שוט, ובמילים אחרות - "אנחנו לא פורנו, אנחנו HBO".
למי רואים יותר?
ועכשיו מגיעה "הסקס של מאסטרס", ככל הנראה הסדרה המעוררת ביותר על המסך כרגע. "מאסטרס" מגוללת את סיפורם של הגיניקולוג וויליאם מאסטרס, שפוצח במחקר חדשני בעזרתה של האסיסטנטית שלו, וירג'יניה ג'ונסון. למרות המוניטין של מאסטרס כרופא בעל שם ומומחה בתחומו, האמצעים בהם הוא מבצע את המחקר שלו נתפסים על ידי הנהלת בית החולים כפחות מדעיים ויותר מפוקפקים. אך גם כשהסדרה לא מציגה סקס מהאספקט המדעי שלו, כלומר כזה המתבצע בין שני אנשים המחוברים לאלקטרודות, היא נכנסת אל חדרי המיטות של הדמויות שלה. יש בה עירום וגם מין בשפע, אבל זה לא מה שהופך אותה לסדרה טובה או מעניינת; בשביל זה היא דואגת לספק גם משחק מצוין ותסריט מהודק. "הסקס של מאסטרס" הגיעה מאוחר מדי למסיבת הסקס הטלוויזיונית, כשכל האורחים מסתכלים עליה ונוחרים לעברה בבוז: "מין? בטלוויזיה? נו, מה עוד חדש?".
נוכחות של עירום בסדרה כבר מזמן הפכה שגרתית. "מאסטרס" משחקת על התפר הזה, כשהיא ממקמת את העלילה שלה בתקופה שבה המיניות היתה בתחום הפרטי לגמרי, אבל משודרת בימים שאף אחד כבר לא עושה מזה עניין. ממש כמו דמותה של ג'ונסון, "מאסטרס" מצפה מצופיה להתייחס למיניות שבה כחלק אינהרנטי מחווית הטלוויזיה הכוללת שלהם. אך הסדרה לא משחזרת את המהפכניות של גיבוריה, ובוחרת דווקא להמשיך ולהנציח את העירום הנשי הנפוץ שהורגלנו אליו, כאילו אין עירום אחר.
באותה "בנות", למשל, שם היוצרת והגיבורה לינה דנהם דואגת להביא למסך מדי שבוע סקס צולע, מביך ומעורר אי נוחות לפרקים, חזינו סוף סוך בנשים שחורגות מהספקטרום שהיה מותר עד כה על המסך. את "כתום זה השחור החדש" אמנם שיבחנו על הייצוג מרובה הרבדים של הנשיות שהציגה, אבל משום מה יחסי מין קיימו רק הדמויות שהתברכו בנתונים של האסתטיקה המתיישנת (שלא לדבר על האפיל היח"צני מעדות ה"בואו בואו, יש גירל-און-גירל בטלוויזיה" לו זכתה). בתוך כל אלו, מי שהתבלטה השנה היתה דווקא "דם אמיתי", שהעזה לסיים את העונה עם אלכסנדר סקארסגארד בעירום פרונטלי מלא.
על פני השטח, מתקיים שוויון: מאחר ונדיר למצוא איברי מין על המסך, אפשר לומר שנשים וגברים בטלוויזיה חושפים, במידה שווה, חזה וישבן. עכשיו בואו נכבוש את הצחקוקים ונחליט אם להפסיק להנות מהתענוג המציצני שבצפייה בחזה הנשי, או שנתחיל להעמיד גם גברים חשופים בצד הזה של המצלמה. עצרו שניה לפני שאתם זועקים "אוז". זה לא שאין ולא היה עירום גברי בטלוויזיה, הוא פשוט מתגמד (ללא כפל לשון) לעומת כמויות העירום הנשי, והוא מלווה תמיד בהתעסקות גדולה יותר סביבו (באמת היינו צריכים לדבר כל כך הרבה על התחת של אנדי סיפוויץ ב- NYPD?). עכשיו, כשכולנו למדנו להרגיש בנוח עם הסקס בטלוויזיה שלנו, הגיע הזמן שנאמר שלום למוסר הכפול ונלמד להרגיש בנוח גם עם עירום גברי, וזה צריך להיות הצעד הבא של ערוצי הכבלים.