"עלעלים"
(מוקדש לכל חבריי וחברותיי והוריהם בקיבוץ ניר עוז)
אני חושב שאני הילד היחיד בעולם שסולק מגן חובה בגלל התנהגות אלימה, בטח כשהגננת הייתה גם האמא שלו. לקח בערך שבועיים עד שאמי הבינה שלא תצליח לנהל את גן החובה במושב מבטחים כשאני אחד מחניכיו. עשיתי לה את המוות, התקפי קנאה וכל החבילה. זה הסתיים בטיפוס אל גג הגן והנחתת אבן גדולה הישר לראשו של ילד שהתגרה בי כל היום על היותי הבן של אמא שלי.
בערך שבוע אחרי מצאתי את עצמי בגן החובה בקיבוץ ניר עוז. בקיבוץ היו חמישה ילדים בגילי, ארבע בנות ובן אחד – מיכל, אורית, אילת, דגנית וארנון, והצטרפותי שימחה אותם מאוד. בכל בוקר היה עליי להתעורר בשעה שש בבוקר, לחכות בחוץ בפתח הבית במושב ישע למיניבוס עם ניסים הנהג ולנסוע כעשרים דקות לקיבוץ שבו הלימודים החלו מוקדם, השיעור הראשון היה לפני ארוחת הבוקר. אבל היה לי נעים שם.
שש שנים ביליתי בקיבוץ ניר עוז, הוא היה עבורי כבית שני, בתקופות שבהן אמי הייתה בבית חולים ביליתי בקיבוץ גם את הלילות. הייתה לי מיטה וארון משלי בחדר המשותף, ואת עדינה המטפלת הנפלאה שלנו שעטפה אותי באופן אישי בחמלה ובהבנה.
שנה אחר כך הצטרפו גם איריס ומאיר'קה וזיו וחנן הבן של ניסים הנהג, ילדים נוספים מהמושב. בוקר בוקר הגענו לקיבוץ, שהינו בו עד ארבע אחר הצהריים ושבנו למושב אחרי מנוחה ומקלחת. בתקופות שבהן שהיתי בקיבוץ גם בלילות, המשפחות של הילדים האחרים רבו עלי שאבוא להתארח אצלם, ובאתי. אבל עודד ויוכקה ליפשיץ, ההורים של ארנון, היו לי להורים שניים ואימצו אותי באהבה לליבם, וארנון היה לי לאח גדול.
קיבוץ מיוחד היה ניר עוז. זוגות צעירים, צברים, בני קיבוצי השומר הצעיר בצפון הקימו מקום חדש בנגב המערבי שהיה מבוסס על שוויון מלא, עבודת אדמה, שלום, אחווה והוויה נעלה של מוסר תרבות וחינוך. קיבוץ צעיר וחלוצי שהתיישב בתחילת שנות ה-60 על הגבול הדרומי וניהל יחסי קרבה וחברות עם השכנים ממערב, הפלסטינים שגורשו מאדמתם באזור גדרה רק 12 שנה קודם.
נורית גרף היית המחנכת המיתולוגית שלנו, מכיתה א' ועד כיתה ה'. נורית היא עבורי האורים והתומים של חינוכי. היא לימדה אותנו לימוד חווייתי המבוסס על התנסות אישית ופיתוח דמיון הרבה לפני ששיטת שטיינר והאנתרופוסופיה הגיעו לארצנו. אם ירד שלג בחרמון נסענו לחרמון, אם היינו צריכים ללמוד את השעון היה עלינו להיות ערים 24 שעות ולהכיל את מה עובר על הקיבוץ במשך יממה שלמה, שעה אחרי שעה, וללמוד את שינויי היום והלילה. ראינו מעל ברכת המאגר זריחה. כשלמדנו על האינדיאנים הקמנו מאהל אינדיאני, שרנו שירים באינדיאנית, התכסינו נוצות וישנו במחנה שהקמנו.
כשלמדנו על תחבורה, הכיתה וחדר האוכל של בניין כיתתנו הפך לאוטוסטרדה מפוארת עמוסת מכוניות צעצוע וכבישים שבנינו מחימר ועץ. באותה שנה בטיול השנתי, כראוי לבוגרי לימודי תחבורה, יצאנו למסע של חמישה ימים שהחל במשאית עד לשדה התעופה, טיסה למחניים, חציית הכנרת בסירה, נסיעה לחיפה באוטובוס, עליה על הכרמלית, נסיעה ברכבת לתל אביב ושיבה לקיבוץ במיניבוס. הספקנו לחוות את כל כלי התחבורה האפשריים בחמישה ימים.
היינו הכיתה הראשונה של הקיבוץ והרווחנו את ההתרגשות הראשונית סביבנו. קראו לקבוצה שלנו סיגלון, על שם העץ הקסום שעיטר את שבילי הקיבוץ. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם המילה "עלעלים", עלים קטנים המעטרים ככתר את העלים הנקראים מורכבים, עלים שמעליהם עלים קטנים נוספים. הסיגלון והאיזדרכת ועצים רבים נוספים נושאים עלים עם עלעלים.
באחד מהבקרים קטפתי כמה עלים עטורי עלעלים מהסיגלון והבאתי לנורית לכיתה, באותו שיעור היא ביקשה מאיתנו לעלעל בספר הלימוד ולי המילה מיד קפצה. שאלתי מדוע קוראים לדפדוף עילעול אם לדפים לא קוראים עלעלים, ולמה איננו מעלעלים בעלעלים. נורית חייכה, ראיתי בעיניה שהיא משועשעת. "רעיון נפלא", אמרה, "לעלעל בעלעלים".
עד סוף כיתה ה' עלעלנו בעלעלים ובלענו עשרות ספרים. הכרנו בעל פה את כל מגדירי הפרחים, זיהינו בשמיים ועל העצים את כל מיני הציפורים והטבע סביבנו היה חבר. קיבוץ ניר עוז היה לי לבית ולמקור השראה, קרקע פורייה לכל מי שאני.
אני כותב את הטקסט הזה היום, שמונה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש, יום אחרי שהקיבוץ נכבש והוכחד, עלה באש. חבריו וחברותיו נרצחו ונלקחו בשבי החמאס, גברים, נשים, זקנים וטף נרצחו בדם קר על נופי הקיבוץ הירוק והנהדר.
ועכשיו, בין שדרות עלעלי הסיגלון השרופים כאודי עשן אין יותר קולות צחוק של ילדים ואין שריקות של הורים הקוראים להם הביתה.
ואין מי שייתן דין וחשבון כיצד במחי יד נמחק גן עדן קטן, ששנים שמר על הגבול ממערב, וכשהיה צריך הגנה מהמדינה היא לא הייתה שם להגן בחזרה.
הכותב הוא יוצר, במאי ותסריטאי וראש מסלול הטלוויזיה בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר אשר בעוטף עזה. "עלעלים" הוא ספר סיפורים קצרים, שירים והגיגים שיתאר פסיפס ישראלי של ילדות בנגב המערבי, התבגרות בצבא במלחמת לבנון אחת, סיפורי משפחה מהעבר ממרוקו והשואה ההונגרית, לימודי קולנוע, מילואים, הורות ואירועים שונים בחיים, שביחד יהוו הרמוניה אוטוגיאוגרפית שבתקווה תייצג את מי שנולד כאן כצבר והוא בן לעולים ממזרח ומערב.