41 ימים שאנחנו לא עצמנו. כנראה גם לעולם לא נהיה בדיוק מה שהיינו לפני 7 באוקטובר.
41 ימים שאף אחד לא עונה שהכל טוב כששואלים לשלומו, ומצד שני כולנו כל הזמן שואלים ומתעניינים באמת בשלומו של האחר, גם כשלא ממש מכירים. קשה וכואב עכשיו כפי שלא ידענו מעולם, קשה וכואב עוד יותר לשאת את זה לבד.
לכן החיבוק שלנו התארך כשאנחנו נפגשים ברחוב במקרה. אנחנו נאחזים באנשים הקרובים אלינו. אנחנו נדיבים יותר כלפי זרים כי אנחנו יודעים איך הם מרגישים, כי אנחנו שותפי גורל לאסון נורא. בתוך האבל, העצב, הפחד והכאב נדמה שיש דבר אחד שאנחנו לא מסוגלים להכיל: בדידות. אז אנחנו מחפשים חברה, אהבה, קרבה פיזית, גם אם זמנית, רק שיהיה לידנו מישהו בזמן המשוגע והנורא הזה.
קורין אביסדריס, רווקה בשנות ה-30 לחייה המתגוררת בירושלים, עברה לגור אצל הוריה מיד כשהמלחמה התחילה. "את לא רוצה להיות לבד כשאת לא יודעת מה יהיה מחר", היא אומרת, "ההתכנסות השבטית הכרחית כדי לעמוד מול השואה הזאת, גדול עליי להתמודד איתה לבד".
קורין אביסדריס, רווקה בשנות ה-30 לחייה: "אנשים באים אליי בהצהרות, אומרים שהם רוצים ילדים. עד עכשיו הכרתי בעיקר גברים מבולבלים, פתאום הם יודעים מה הם רוצים ומניחים את זה מיד על השולחן"
אבל דווקא הלבד לא ממש היה בעיה. "כמעט מיד עם תחילת המלחמה קיבלתי מבול של פניות מגברים שהתפספס לצאת איתם ועכשיו הם רוצים לקדם את זה. יש גם אקסים שלא שמעתי מהם שנים ופתאום כותבים לי הודעות דרמטיות, אנשים שהתנדנדו לגבי פגישה ועכשיו הם חדורי מטרה לממש אותה. הם גם באים אליי בהצהרות, אומרים שהם רוצים ילדים, שהם רוצים קשר רציני. עד עכשיו הכרתי בעיקר גברים מבולבלים, פתאום הם יודעים מה הם רוצים והם מניחים את זה מיד על השולחן".
למשל?
"בחור אחר שרק דיברנו בתחילת המלחמה, סיפר שהוא חושב על רילוקיישן. הוא אמר את זה כדי שאקבל תמונה מלאה לפני שנצא. אמרתי לו שאם כך אז לא מתאים, כי אני נשארת במדינה שלי. עכשיו הוא כתב לי שוב, שבטח ירד לי ממנו אבל הוא החליט שהוא נשאר בארץ, כי איזה רילוקיישן, מי רוצה אותנו בחוץ? ביקש שאתן הזדמנות. אני לא יודעת אם זה יקרה, אבל כן מרגישה שאני שיפוטית פחות, רואה את האדם יותר, פתוחה יותר. אני מרגישה שהמלחמה הזאת מרככת את הלב ומלמדת אותנו חמלה במידה מסוימת, כי המציאות קשה מדי. אני חושבת שהגישה של אנשים השתנתה, יש פחד הישרדותי עכשיו ואין מקום לבולשיט, הגברים מבינים יותר מה הם רוצים או מה היה להם, כי זה זמן של חשבון נפש".
איה, גרושה ואמא לשניים, בשנות ה-30 לחייה: "פתאום התחלתי לקבל כמויות מטורפות של פניות, מספר דו-ספרתי כמו שבחיים לא קרה לי. תוך 48 שעות הזמינו אותי עשרה גברים לדייט"
"כשאנחנו נמצאים בסכנה קיומית כמו עכשיו, אנחנו נאבקים על קיומנו וחווים אימת מוות. זאת תחושה שמאוד קשה להתמודד איתה לאורך זמן", אומרת פרופסור גורית בירנבוים, פסיכולוגית חברתית, חוקרת מיניות וזוגיות ומרצה בבית ספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. "חלק מההתמודדות שלנו עם חרדת מוות היא התרחקות ממה שמזכיר לנו אותו והיצמדות לחיים. למשל, גם על ידי הענקת משמעויות נשגבות למין, שתלויות בתפקיד שממלא המין בחייו של כל אדם".
כלומר?
"תמיד מדברים על בייבי בום אחרי המלחמות, שהוא תוצר של חרדת מוות ודחף מודע ולא מודע לחזור לחיים. המשמעות הבסיסית של סקס היא חיים, המשכיות. בעקבות ההרס אנשים רוצים לחזור לחיים, וזאת הדרך שלהם לשקם את עצמם, להראות שהם מנצחים, כי הם ממשיכים הלאה".
הכוונה לסקס בלבד או לקרבה רגשית?
"אנשים שמחפשים יותר חום ואינטימיות בחיי היום-יום יכולים להימלט מאימת המוות דרך זה שהם רואים את עצמם כחלק מקשר שנותן להם תחושה של אהבה, חום ושייכות. משהו שהוא גדול יותר מהמציאות הקשה והמדכאת, שנותן חיבוק שמשכך ומשכיח את הצרות. סקס יכול להיות גם סוג של אסקפיזם וגם נחמה פיזית ורגשית".
ואלה שלא מחפשים אינטימיות?
"אנשים שבחיי היום-יום שלהם לא מרגישים בנוח עם אינטימיות עשויים לנסות לכבוש הרבה בנות או בני זוג, גם כחיזוק לערך העצמי שלהם וגם כי הם זקוקים לתחושה שהם חיים את הרגע, כי לך תדע מה יהיה מחר ואם בכלל נהיה פה. בכלל, הרבה מחשבות שאיתן הסתבכנו בחיינו הקודמים, פתאום נראות לנו מיותרות – בשביל מה כל הבלגן הזה של מורכבות יחסים כשאפשר ליהנות כל עוד זה אפשרי?".
איזו זכות יש לי לוותר על מה שחשוב באמת
אלכס, אלמן בן 81 שנסע איתי השבוע באוטובוס מאשדוד לתל אביב, סיפר לי שעכשיו יותר מתמיד הוא מתגעגע לאשתו. היא נפטרה לפני ארבע שנים. "פעם היינו מבלים יחד עם השכנים בחדר המדרגות בזמן האזעקות", אמר, "עכשיו אני לבד שם עם עוד כמה דיירים שמספרם הולך ומתמעט ככל שעוברות השנים. חלקנו עומדים שם לבד, עם רוח רפאים לצידנו. אחר כך אני חוזר לדירה הריקה ומדבר איתה בקול רם. הכי קשה לי כשאני בחוץ מביט על כל החלונות המוארים של הדירות ורק שלי חשוכה, כי אף אחד לא מחכה לי שם ואין לי עם מי לחלוק את הפחדים שלי ואין את הידיים שלה שיחבקו אותי".
דרור, בן 50, גרוש כבר עשור. יש לו שני ילדים וכלבה, הוא חי במקום שקט ויפה, עם חצר וגינה. באותה שבת בבוקר הוא היה לבד, הילדים היו אצל אמא שלהם. "התעוררתי באזור 6:00, בשעה 6:20, שנייה לפני שהכל התחיל. עמדתי בחצר, מתחת לעץ אבוקדו, שתיתי קפה, עישנתי ג'וינט וחשבתי – אני ממש זוכר את המחשבה הזאת – כמה נעים לעמוד לבד מתחת לעץ, להיות בשקט עם עצמי, עם כל השעות האלה לפניי שהן לרשותי לחלוטין, רק הכלבה והפטריות שתכננתי לקחת קצת ולצייר, להקשיב למוזיקה. אני אוהב להיות לבד, אני נהנה מזה שחצי מהזמן הילדים לא איתי. זה לא עומד בסתירה לאהבה שלי אליהם. אני אדם חברותי, אבל גם מתבודד, תמיד הייתי כזה, אלא שאני לא בדיוק כזה מאז 7 באוקטובר".
מאיזו בחינה?
"זה לא שנהייתי אדם אחר, אבל אני לא אותו האדם. בשבוע הראשון הילדים היו עם אמא שלהם ואני עבדתי מהבית, אלא שלא באמת עבדתי. כמו כולם, הייתי דבוק לחדשות, לפייסבוק, נחשף לפרטי הפוגרום שהם בלתי נתפסים, נחשף לגודל המחדל שאפשר לזוועה הזאת לקרות. הרגשתי שהעולם שלי קורס ושאין לאן לברוח. צפיתי במתרחש בארצות הברית, באירופה, בגילויי האנטישמיות, בהתעלמות של האינטלקטואלים ושל האקדמיה ממה שנעשה לנו. אני זוכר את המחשבה שיצאה לי מהפה לחלל הריק של הבית שלי: 'אנחנו לבד', אמרתי. ומיד אחרי באה המחשבה: 'אני לבד'. זה הכה בי פתאום בעוצמה, כי כשאתה מדחיק משהו זמן רב מדי, הוא יוצא החוצה כשהמציאות משתנה בבת אחת בצורה קיצונית ואיומה כל כך".
ומה עשית עם זה?
"שנה קודם לכן נפרדתי מאישה שאהבתי כפי שלא אהבתי אף פעם. גרנו רחוק זה מזה, יש לה ילדה, היא רצתה שנגור יחד, אני הייתי באימה מזה, היא נפגעה ובצדק. אחרי שזה נגמר הכרתי נשים פה ושם, אבל שום דבר לא היה זה. ואחרי שהתחילה המלחמה, פתאום הכל הבליט לי את היעדרה. ההבנה שאנחנו מופקרים על ידי המדינה, שאנחנו מבודדים מהעולם באסון שקרה לנו ובשנאה שיש כלפינו, שאף אחד לא בטוח, שהעתיד לא בטוח, לא ידוע, שהוא ללא ספק הולך להיות קשה מאוד – המחשבות הבלתי פוסקות על החטופים, על בני המשפחה שלהם, כל אלה גרמו לי וגורמים לי להרגיש את ההתבודדות שלי באופן אחר לחלוטין עכשיו".
דרור, גרוש ואבא לשניים, בן 50: "לפני שנה נפרדתי מאישה שאהבתי כפי שלא אהבתי אף פעם. היא נפגעה ממני ובצדק, אבל התקשרתי אליה החודש. נפגשנו, אנחנו ביחד וזה מה שמחזיק אותי"
תסביר.
"הרגשתי בדידות עמוקה וגעגוע לאישה הזאת, והם הפכו עם הימים ליגון כבד, כמו אבל. האבל הלאומי שאני מרגיש התערבב לי עם האבל על עצמי, על החיים שלי, הטעויות, על העקשנות והעיוורון והפספוס, על פספוס האהבה. חשבתי, איזו זכות יש לי לוותר על מה שחשוב באמת – על האנשים שאנחנו אוהבים – כשכל כך הרבה איבדו את האהובים והאהובות שלהם או מחכים להם שיחזרו. התבשלתי עם זה עוד כמה ימים, עד שלילה אחד שכבתי במיטה, שוב לא הצלחתי להירדם. הייתה רוח קצת קרירה שנכנסה דרך החלון. חשבתי על החטופים שוב, אם חם להם, אם קר להם ומה יהיה כשהחורף יגיע. הרגשתי בדידות איומה, רציתי שאדם שאוהב אותי יחבק אותי. התקשרתי אליה יום למחרת. נפגשנו, אנחנו ביחד, וזה מה שמחזיק אותי בתוך הכאוס שאנחנו נמצאים בו עכשיו".
נחמה, פלאשבקים ואימה קיומית
בספרות המקצועית מוכרים מקרים שבהם אנשים התמלאו בדחף מיני דווקא בהלוויות. יצר החיים התעורר בהם אל מול הידיעה הברורה שהכל עומד להסתיים במועד כלשהו, שהחיים שבריריים.
משיחות עם הנשים והגברים שדיברתי איתם עולה כי בשבוע–שבועיים הראשונים הדחף המיני של רובם נעלם לחלוטין. כשהוא חזר, הנשים (אך גם חלק מהגברים) דיווחו על הופעתן של תמונות אימה, תמונות אונס, שנחשפו אליהן או קראו עליהן או רק ניחשו.
"כשאת במצב של הישרדות, את קודם כל דואגת לצרכים הבסיסיים שלך, ואומנם סקס הוא צורך בסיסי, אבל לא עכשיו", מסבירה פרופסור בירנבוים. "כשאנחנו מדוכאים וחרדים, הרבה פעמים קשה לגייס את המשאבים הנדרשים כדי לחוש תחושות מיניות או לתפקד מינית. כדי להתמסר לחוויה המינית, הראש שלך צריך להיות נקי, להיות ב'כאן ועכשיו', וזו בעיה לחוש התמסרות כשכזו עננה של חוסר ודאות קיומית מרחפת מעל לראש שלנו".
פרופסור גורית בירנבוים, פסיכולוגית חברתית, חוקרת מיניות וזוגיות ומרצה: "תמיד מדברים על בייבי בום אחרי מלחמות, תוצר של חרדת מוות ודחף לחזור לחיים. זאת הדרך של אנשים לשקם את עצמם, להמשיך הלאה"
נתקלת בשיח על אלימות מינית?
"אני חברה בפורום של מטפלים מיניים ואני מתרשמת שהנושא עולה. זאת הייתה מתקפה שמקושרת גם לאלימות מינית, אנשים רבים נחשפו לסרטונים מזוויעים של התעללות מינית, תיאורים מחרידים שעלולים לעלות באסוציאציות של מין, כשאנחנו חושבים על מין ומקיימים פעילות מינית. ואז אנשים עלולים לחוות תחושות אמביוולנטיות – מצד אחד מין הוא ערוץ נעים ומנחם, ומצד שני הם חווים דרכו פלאשבקים ואימה קיומית. יש מי שמצליחים להדוף מחשבות טורדניות כאלו ולתפקד במיטה, ויש מי שלא מצליח; כל אחד ומבנה האישיות שלו, נסיבות חייו".
"סקס עבורי היה משהו לברוח אליו, משהו קטן לצפות לו", אומרת איה. היא באמצע שנות ה-30 לחייה, גרושה ואם לשניים, אדריכלית נוף שמתגוררת במרכז הארץ. "התגרשתי לפני חצי שנה ואחרי נישואים ארוכים שבהם הליבידו שלי מת לחלוטין, בחודשים שלפני האסון הוא חזר לחיים בגדול. לא רציתי שום דבר רציני, הכרתי לא מעט גברים, עם חלקם שכבתי ונהניתי מזה רוב הזמן. הרגשתי חיה. באותה שבת הייתי אמורה לפגוש מישהו שמשך אותי לא רק פיזית. אבל שעות ספורות מכניסת השבת וההבנה של הזוועה שקרתה, מצאתי את עצמי יחד עם הילדים והגרוש שלי בטיסה בדרך לקפריסין, משתגעת מכל מה שמתגלה, מזה שאני לבד כאן, שהחברים שלי וכל מי שאני רוצה לחבק ולבכות לידו רחוקים, מההבנה שכל כך הרבה אנשים מתו, מזה ששום דבר ואף אחד לא מובן מאליו".
מה עזר לך בזמן הזה?
"כל התקופה הזאת התכתבתי עם הבחור, וזה הפך להיות הדבר שמחזיק אותי. יש הבדל בין פגישה עם גבר לבין פגישה עם חברים. עם חברים בעת הזאת אנחנו נמצאים בטריטוריית העצב. אנחנו מדברים על זה, שותקים מזה, אנחנו עמוק בתוך זה כל הזמן. עם גבר שיש לך אינטימיות איתו וגם רגש, הסקס יוצר בועה, זה עומד בפני עצמו, מנותק מהמציאות המחרידה ולכן זה המקום שאת רוצה בו להיות כל הזמן, כי אין שם את הכאב התמידי הזה".
אז היית שם כל הזמן?
"בשבועיים הראשונים דיברתי רק עם אנשים קרובים שאכפת לי מהם. אחר כך הליבידו שלי חזר, ולא רק שלי, פתאום התחלתי לקבל כמויות מטורפות של פניות, מספר דו-ספרתי של פניות מגברים, כמו שבחיים לא קרה לי. תוך 48 שעות עשרה הזמינו אותי לדייט. אחד שפעם היה אצלי בבית וכשהלך ידעתי שלא ארצה לראות אותו שוב בחיים, כתב שהוא בקרבת מקום, שאל אם אפשר להיפגש וירדתי למטה כדי לתת לו חיבוק. כי זה מצב שבו את רוצה לתת חיבוק לאנשים שקיימים, כי אולי הם צריכים את זה עכשיו".
פרופסור בירנבוים: "הרבה מחשבות שאיתן הסתבכנו בחיינו הקודמים, פתאום נראות לנו מיותרות – בשביל מה כל הבלגן הזה של מורכבות יחסים כשאפשר ליהנות כל עוד זה אפשרי?"
חיבוק ניחומים.
"כן, שהייאוש הזה יתמוסס קצת. יש משהו מנחם במגע, בחיבוק, וחשבתי שמספיק שהגבר יהיה יפה, לא צריך יותר מזה. פגשתי מישהו אבל העובדה שאין לי כלום עם האיש הזה, שאני לא מכירה אותו, הפכה את הכל למגעיל, לא מנחם בשום צורה. עלו לי אימג'ים מהזוועות שידעתי שקרו. עצרתי באמצע והלכתי. באותו השבוע פגשתי מישהו שאני סולדת ממנו ומכל דבר בו, אבל לא רציתי להיות לבד בבית ולחשוב על דברים, וזה היה הדייט הכי גרוע שלי בחיים, וידעתי את זה מראש, אבל הייתי צריכה עכשיו ששעתיים יתעניינו בי. אלא שעכשיו סקס בלי רגש, הוא לא מנחם. במקום שהוא יהיה בועה שבה אפשר להתנתק מהמציאות, הוא רק מעמת אותי איתה בתוספת אשמה על זה שאני עסוקה בזה במקום להיות עם הילדים או לחשוב על הילדים החטופים או ללכת לעמוד לצד המשפחות בקפלן. ואם בעבר הרגשתי אי-נעימות להעיף מישהו, לחתוך, היום אין את זה יותר, כי הזמן נהיה דחוס ולא אכפת לי יותר להיות מנומסת, אני לא רוצה לרצות אף אחד ואין לי זמן להתחשב".
"מה שקרה ניפץ את האשליה שלנו ש'לנו זה לא יקרה' ושהחיים הם אין-סופיים, כי זה כן קרה וזה קרה במעגלים הקרובים שלנו", מאשרת פרופסור בירנבוים. "המתקפה הזו גרמה לאנשים להבין שזה עכשיו או לעולם לא, אפשרה לאנשים לחשוב יותר ברצינות על המטרות שלהם, על משמעות החיים שלהם – ולחפש את החלק היציב שלהם. יחסים מרגיעים אותנו, מקרקעים אותנו, הם עונים על הצורך הבסיסי שלנו בביטחון, תחושה שמאוד התערערה".
האנשים שנשארו חייבים להתחבק
השבוע, באוטובוס שנסעתי בו, גבר רוסי שיכור חיפש אנשים לשוחח איתם. נשים בעיקר, ולא כי הפניות שלו אליהן היו בעלות אופי וולגרי אלא כנראה כי נשים מפחידות פחות מגברים. הוא גם ביקש מהן כסף, אבל בעיקר קשקש דברים על אודות עצמו. אף אחת לא רצתה לדבר איתו, גם אני לא רציתי, אפילו שהוא קלט שאני דוברת רוסית. מהמושב האחורי שישבתי בו צפיתי בו מנסה את מזלו לזכות במטבע או בשיחה עם כל אישה חדשה שעלתה, אבל רק תינוקת אחת בעגלה הביטה בו בעניין, והוא בה, והיא צחקה פתאום, והשיכור היה מופתע, והיא צחקה יותר חזק והוא צחק יחד איתה. האמא נבהלה, אבל גם הייתה סקרנית למראה התינוקת הצדיקה שידעה והבינה שהכל גם מצחיק, ושדווקא האנשים הכי בודדים בעולם ראויים לתשומת לבה. תהיתי אם המפגש הזה הפיג מעט את בדידותו של השיכור או שלהפך, חידד אותה. הבנתי שזאת האפשרות השנייה, כי הוא השתין לכיוון האוטובוס שלנו אחרי שירד ממנו ובפניו הבעת כעס.
"יש לי שכן בן 87 שנוהג לעשן סיגר על הספסל מחוץ לבניין", מספרת איה. "לפני כמה ימים הוא ביקש ממני שאפתח את החלון של האוטו ואמר לי שהוא אוהב אותי ושאני יפה. אמרתי לו שגם אני אוהבת אותו ושגם הוא יפה. אחר כך טיילתי עם הילדים וראיתי שכנה שמעולם לא דיברתי איתה יושבת בחוץ, מדברת בטלפון ובוכה. שלחתי לה לב. היא סגרה את השיחה, ניגשה אליי ושאלה אם אני יכולה לחבק אותה. וזה היה ברור, כי הלכו הנימוסים והמבוכה, צמצמנו שורות, ואת המרחק בינינו לבין הרגש, בינינו לבין עצמנו. חסרים לנו עכשיו כל כך הרבה אנשים, אז ברור שכולנו חייבים להתחבק רגע, כי לבד ושקט בלילה כשאף אחד לא מסתובב ברחובות. אנחנו לא מחכים יותר עם כלום ואנחנו נגיד מה שבא לנו ונעשה מה שטוב ומתאים ואמיתי עבורנו".