בצילומים לסרט "מועדון החנונים" זה שוב קרה ליון תומרקין – הוא הביט מסביב והבין שהוא הכי מבוגר על הסט. טוב, כמעט הכי מבוגר - בתור האקס המיתולוגי של כוכבת הסרט, עמית פרקש, הוא זוכר היטב שהיא נולדה חודשיים לפניו, וגם זה משהו – אבל תחושת תקתוק השעון, בתעשייה שמקדשת את הנעורים, מתחילה להציק לו יותר ויותר. "אני כבר הרבה שנים בתעשייה, ואני מסתכל ורואה איך דברים השתנו", הוא מהרהר, "אוטוטו אני בן 30, זה משמעותי. פעם כשאנשים היו שואלים מה עשיתי ונתתי להם את כל הרשימה, הם היו אומרים - 'וואו הספקת המון דברים בזמן קצר', היום פתאום זה נראה להם הגיוני, בגילי זה כבר מצופה ממני".
בוא, אתה עדיין איש צעיר.
"אצל מישהו אחר שהוא בן 28 אני רואה שזה צעיר, אבל לי הגיל הזה בא ברע. מבחינתי הגיל המושלם זה 23, תני לי להיות בו לנצח. במקצוע שלנו, עצם זה שאתה נשאר זה סוג של פלא, כי הכל הופך להיות יותר קשה. זו הישרדות. זה לא שהעולם רוצה שתעבוד בזה, אתה לא בורג במערכת שחייבת אותך - כולם רוצים לעשות את מה שאתה עושה, וצריך להילחם".
הראייה המפוכחת הזו, לעיתים חסרת רחמים כלפי עצמו - היא כנראה תוצר טבעי של מי שעבד על קורות חיים עוד מהיסודי. ובעוד יון עובר ממעמד של תגלית צעירה לשחקן עובד ככל השחקנים - הוא נראה בדיוק אותו דבר כמו ביום הצילום הראשון שלו. לא סתם הוא ממשיך לגלם תיכוניסטים, זה באמת עובר ויזואלית, והתוצאה היא סוג של בנג'מין באטן מקומי, נפש שהולכת ומתחספסת בעוד הבייבי פייס מאיים לא להיעלם. "אני כבר לא יודע אם זה טוב בכלל, הלוק הצעיר הזה", הוא מגחך, "הייתי רוצה להיראות טיפה יותר מבוגר, אבל זה פשוט לא קורה. ולפעמים זה פוגע בי, התדמית של הצעיר, האשכנזי, הבחור הטוב".
אולי זה לא כל כך נורא להישאר בעולם הנוער? נראה שהוא רק הולך וגדל בארץ.
"מי שתופס את עצמו כשחקן, אסור לו להיתקע בשום טייפ. אני רוצה לעשות גם וגם, לא לוותר על הנוער אבל להראות שאני מתאים גם לדברים אחרים. לפעמים עשיתי ויתורים בגלל זה, גם כלכליים, כי בנוער יש יותר כסף".
ועל כל דבר שתסרב יש מישהו צעיר ורעב שמוכן לקחת אותו.
"הדור הצעיר מוכן לעשות הרבה יותר בשביל הרבה פחות. הם נותנים מחיר זול וזו בעיה. במופעי חנוכה למשל, סוחטים אותם כדי להוציא את התמורה שפעם עלתה יותר, ואומרים להם שאם הם לא רוצים - מישהו אחר יעשה את זה. ככה מורידים את המחירים והרמה יורדת".
אולי הם מוכנים לזה כי הכסף שלהם נמצא במקומות אחרים, ברשתות החברתיות.
"התופעה הזו של כוכבי יוטיוב ואינסטגרם ופייסבוק, זה משהו שקשה לי איתו מאוד. אני יודע שהיום חברות פונות ל'מובילי דעת קהל', ותכתבי שעשיתי מירכאות עם הידיים, כי הם לא מובילים שום דעה בעיני. הם קונים עוקבים, מעלים שטויות כל היום, סטוריז, נמאס מזה, די. גם אני, אם אני שם תמונה של נוף מהמם או כותב משהו מהלב, אני מקבל תגובות של 'רוצים לראות אותך חיים שלי', אנשים מעדיפים אותי עם אזניים של שפן ומקיא קשת. תרבות האינסנט השתלטה על הכל, יש אנשים שאני רואה בהשקות ואני אומר - מי אתם? למה אתם כאן?".
יש מצב שאמרו את זה עליך לפני 10 שנים?
"יכול להיות. אבל אצלי זה לא היה אינסטנט ככה. אני עבדתי קשה, לא הגעתי יש מאין".
תמיד חיפשתי נשים בעייתיות
כשיון היה חדש וטרי, כמו הדור הצעיר שהוא מתבונן בו עכשיו - מדורי הרכילות חיבקו אותו בהתלהבות. העובדה שזה הגיע עם רומן סוער ומתוקשר עם עמית פרקש, לא הזיקה. השניים היו און ואוף מול המצלמות, עד שנפרדו סופית ב-2011. ב"מועדון החנונים" יש להם כמה סצנות משותפות, אבל תומרקין מתעקש שהכל בעבר. "עכשיו הכל בסדר ואין לנו בעיה לעבוד יחד", הוא מספר, "היתרון הוא שעמית מאוד מכירה אותי ויודעת עלי דברים. ב'חצויה' היה יותר קשה. היינו ביחד ואז לא ביחד, וזה גם יכול להיות קשה לאנשים מבחוץ לראות את זה. אני יכול להבין קנאה של בן זוג שלה או בת זוג שלי אם רואים אותנו מתנשקים על הסט וחושבים שזה אמיתי".
אחרי רומן הבוסר ההוא, הגיעה מערכת יחסים ארוכה יותר, עם אלכסה תמרי, פשניסטה ונכדתו של המפיק מיקי פלד, איש הפסטיגלים המיתולוגי. יון ואלכסה נפרדו לפני שנתיים, תמרי התארסה מאז – ותומרקין נשאר סינגל מהורהר. "אני מאוד טוטאלי במערכות יחסים, אם כבר נכנסים לי ללב, קשה לצאת משם. לפעמים נדמה שבנות רוצות את הבליין, הגבר שיהיה אליהן רע והיה עם מיליון בנות. ואז אני חושב שאני רוצה להיות המניאק הזה, אבל זה לא מי שאני באמת. יש מי שחושבים שבגלל שאני רגיש אני משעמם".
הזמן שלך בלי בת זוג הוביל גם לדיבורים שאולי אתה גיי.
"כן, גם אני שמעתי את השמועה הזו", הוא צוחק, "זה מה שקורה כשלא רואים אותך בכל רגע עם מישהי אחרת. זה קטע עם זוגיות כשאתה מפורסם – זה הופך למשהו שמשאיר אותך בתודעה, התקשורת כל הזמן מחפשת את הפאוור קאפל הבא, אוהבים יותר לפרסם ידיעות על אנשים כשהם בזוג מאשר כשהם לבד. אבל אני לא רוצה להיות בקשר מהסיבה הזו".
אתה בשל לקשר הרציני הבא?
"אני חושב שכן. אני אדם של קשרים זוגיים. אני עדיין לא יודע בדיוק מי תהיה הבחורה בשבילי, אבל אני יודע מה המקומות שנפלתי בהם ואני נזהר. אני קורא לזה 'תסמונת סופרמן'. זה כשאתה רואה נערה במצוקה שאם רק תציל אותה, היא תהיה הדבר הכי מדהים שיש – אבל אז אתה מבין שאתה לא סופרמן ושהיא לא צריכה הצלה. הייתי לוקח על עצמי יותר מדי, סופג יותר מדי דברים, מקטין בעיות כדי שלא יכעסו עלי. זה מדרון חלקלק, שצריך לדעת איפה לעצור אותו. אבל התבגרתי, החיים לימדו אותי. אני חושב שעד היום, חיפשתי מראש את הבעייתיות. לא מזמן הייתה מישהי מדהימה שלא הבנתי עד כמה היא אוהבת אותי ורוצה אותי, באמת היה אכפת לה ממני, ולא מכל המסביב. היא פשוט הייתה...".
לא מספיק דפוקה?
"כן, כן. ואחרי שהיא התרחקה ממני, הבנתי שאולי אני מפספס כאן משהו".
אז אולי היא תקרא את הכתבה הזו ותחזרו?
"אולי, אולי לא. אני רק יודע שהיא שונה מכל טייפ אחר שהיה לי. וזה יכול היה להיות משהו מדהים".
אני רואה את עצמי חי כאן לנצח, למרות שיש לי דרכון גרמני
הוא נולד וגדל ביפו, בנם של האמן והפסל יגאל תומרקין, ונעמה תומרקין, שעובדת באגודת דורשי הטכניון. הוא התגלה כשהופיע בסרט הטלוויזיה "מי גנב את ההצגה" בערוץ 2 בגיל 10, והמשיך משם לסדרה "הילדים של גבעת נפוליאון", על 3 עונותיה. כשהוריו התגרשו כשהיה בן 13, הוא כבר היה סוג של כוכב. השלב הבא היה רצף של סדרות נוער מצליחות, כמו "האי" ו"חצויה", בתוך מחזור של סלבס פתאומיים שנחתו עלינו – כולל עמית פרקש, עוז זהבי, דניאל מורשת. מאז ועד היום, יון הוא שם חזק בבורסת הילדים והנוער, כשהמעברים הרגעיים למבוגרים עדיין לא מסמנים דרך חדשה. היו שם השתתפות בריאליטי "גולסטאר", תפקיד במותחן האימה "ג'רוזלם", וההישג המשמעותי ביותר עד כה - תפקיד ראשי בסרט "רוק בקסבה" של יריב הורוביץ, שגם לקח אותו לפסטיבלים והקרנות סביב העולם ("בחור מצרי ביקש לחבק אותי באחת ההקרנות, זו פעם ראשונה שהוא הבין את הצד שלנו בסכסוך"). אבל הפריצה הגדולה לסטטוס של שחקן רציני עוד לא לגמרי קרתה.
אם לשפוט לפי "מועדון החנונים", הקומדיה הפרועה של היוצר ירון ארזי - עולם הנוער עדיין אוהב את תומרקין. הסרט מגיע אחרי שתי עונות של סדרת טלוויזיה (בקרוב תצולם השלישית), והתוצאה מצחיקה מאוד, גיקית ואפקטיבית. יון מגלם את תפקיד המשנה של אורן "טונה", בריון עם עיוות בלסת ודיבור משונה, שמדיף ממנו, ובכן, ריח של טונה. "את הדמות הזו אני פיתחתי", הוא מספר בגאווה, "כבר באודישן לסדרה, כשרצו שאני אהיה חנון, אמרתי שמעניין אותי יותר להיות בריון, מה עוד פעם אני אהיה ביישן וחנון? המצאתי את הקטע עם הלסת שלו שהולכת לצד, זה איזה שילוב של פילוס מארץ נהדרת ועוז זהבי בעספור. עפתי עם זה, ואני גם מאלתר בסרט. זה כיף אדיר, ילדים מחקים אותי".
אולי אתה בעצם קומיקאי?
"אני לא יודע, אבל כיף לי לעשות דמויות שהן לא אני. אני אוהב את ירון ארזי, ודיברנו גם על רעיונות לסדרות שאולי נכתוב יחד, אפילו התחלתי כמה דברים. אולי ייצא מזה משהו".
אבל מעבר אל מאחורי הקלעים הוא לא תכנית הגיבוי היחידה שלו. בימים אלה הוא עמוק בתקופת מבחנים, בסיום שנתו השנייה בלימודי תואר ראשון בממשל, במרכז הבין תחומי. "זה תואר פרקטי, כי אני יכול ללמוד גישור ולעסוק בזה תוך כדי המשחק".
קצת מפתיע שזה מה שבחרת ללמוד.
"אני יודע, אנשים מאוד הופתעו. הם חשבו שאם כבר, אני אלמד משחק, אבל אקטואליה תמיד עניינה אותי, אני חושב שבמדינה כמו שלנו אתה חייב לדעת מה קורה".
זו בעצם פעם ראשונה שלך עם אנשים מחוץ לבועת השואו ביזנס.
"נכון, וזה אחד הדברים שאני אוהב בזה. בשנה הראשונה בכלל לא חשבתי שידעו מי אני שם, אבל אז גיליתי שהם ידעו ופשוט לקח להם זמן לשאול. זה מרענן, אין את הדיבורים על בית ספר למשחק, ואיזה מחזה קראת והתחרות הזו בין שחקנים. עם שחקנים זה תמיד השאלות האלה – 'אז מה אתה עושה עכשיו', ואם יש לך תשובה, אז 'ומה אחר כך?'. תמיד ידחקו אותך עד לרגע שלא יהיה לך מה להגיד. זה טוב לי קצת לברוח מכל זה".
ממשל זה תואר שעושים בדרך לקריירה פוליטית?
"אני לא רוצה להגיד שלא אלך לפוליטיקה, ועוד כמה שנים זה יקרה ואז יוציאו את הכתבה הזו", הוא צוחק, "אבל אני חושב שיודעים שהמשפחה שלי נוטה לשמאל וגם אני. בבחירות האחרונות הצבעתי למחנה הציוני, ואני שמח על השינוי עם אבי גבאי. הוא אדם רציני, הערכתי את המהלך שלו במתווה הגז, וגם שהוא התפטר. זה ערכי וחשוב. הוא גם ישחרר אותנו מכל הקטע של האשכנזים והמזרחים, כי כבר אין לזה מקום היום, אנחנו לא צריכים להיות מפולגים".
בינתיים נראה שישראל מקצינה ימינה, לא?
"אני עדיין מאמין בפתרון שתי המדינות, אין לנו ברירה אחרת. אנחנו שולטים עכשיו על אנשים, והעולם לא רואה את זה כמונו. כשכל הפעולות שלנו הן נגד עם כבוש, אנחנו יוצאים לא טוב גם כשאנחנו צודקים. בסוף לא תהיה ברירה, תקום מדינה פלסטינית, אז זה צריך להיעשות בהקדם, כשזה בידיים שלנו ואנחנו נכתיב את התנאים. אני אומר את זה מתוך אהבה למדינה שלי. אנשים חושבים שימין זה אהבת המדינה ושמאל לא, אבל אלה פשוט שתי דרכים שונות לראות את בטחון המדינה. היה לי חשוב לעשות צבא, ואני לא רוצה לעזוב את ישראל בחיים, אני רואה את עצמי חי כאן לנצח, למרות שיש לי דרכון גרמני".
סביבך אתה רואה הגירה?
"בטח. יש לי חברים שעשו את זה, ניצלו דרכון זר, ואפשר להבין אותם. בגרמניה הם מקבלים תנאים סוציאלים נוחים, דמי אבטלה ודירה בקרויצברג, לימודי גרמנית ותואר. יש שם תמורה שכאן אין. לא הייתה לי בעיה לשלם כאן מיסים גבוהים אם הייתה תמורה, אבל אין ממש, אז אני מפריש פנסיה לעצמי. אבל להגיד שאני רגוע, שאני יודע מה יקרה ברגע האמת? זה לא יהיה נכון".
ראיתי שכל פייסבוק מלא בפוסטים על אמיר, והכל נראה לי ציני
בינתיים, החיים יציבים למדי בדירתו ברמת גן, אותה הוא חולק כרגע עם שותף. זו לא נראית כמו דירת רווקים מטונפת, אלא כמו חלל שאפשר לבוא להתרשם מעבודות של תומרקין לפני קנייה – על הקירות יש אמנות מקורית, לצד תעודה ממוסגרת של פרס ישראל שניתן לאביו. "אבא שלי נתן לי את התעודה, לאחי את הפרס עצמו, והוא לקח את הכסף. אני חושב שהיום לא היו נותנים לאבא שלי את הפרס הזה. כבר ב-2004, כשהוא קיבל את הפרס הייתה על זה סערה, היו צריכים להגיש ערעור. היום הדברים רק יותר קיצוניים כאן. אנשים מפחדים לדבר. גם אני נזהר בדברים שלי ומקווה שהם יובנו בצורה הנכונה ולא יקראו לי עוכר ישראל בטוקבקים".
זה קשור, נאמר, לשרת התרבות מירי רגב?
"אני לא רוצה להיכנס לשמות ספציפיים, אבל השיח הפך להיות מאוד בעייתי. אם הגיעו ליונתן גפן הביתה להרביץ לו בגלל דעות שונות, יש כאן בעיה. פעם מישהו כמו אבא שלי היה יכול לשבת בתכנית כמו 'פופוליטיקה' ולספר את דעותיו, גם אם הוא היה מקשט את הדברים שלו בצורה שלו, שהיא בוטה ומעליבה לפעמים - אבל עדיין היה מקום לדבר הזה. אל תטעי, היינו מקבלים הביתה טלפונים ואיומים, גם כלפיי, אבל לא ברמה של היום".
ומה שלום אביך היום?
"את יודעת, חיים. מגיעים לגיל מסוים שזה כבר נהיה קשה. יש לו עזרה יום יומית, הוא צריך את זה כי הוא בן 84 והוא לא הקל על עצמו. העבודה שלו הייתה פיזית, הוא היה אוכל, מעשן ושותה. הוא חי בתקופה מטורפת. זה אדם שצריך סביבו אנשים חדים וחכמים ושיהיה עניין, אם לא מעניין לו הוא יסתגר בתוך עצמו וזה מה שקרה. זה עצוב".
כשפגשתי את יון לראשונה, לפני 6 שנים - בריאות אמו, נעמה, הטרידה אותו יותר. היא בדיוק הייתה בעיצומם של טיפולים לסרטן השד. היום היא בריאה, הוא מספר בשמחה, אבל הטראומה נשארה, ובימים אלה היא חזרה וצפה בתודעתו של יון. "לפני שנה, כששמעתי שלאמיר פרישר גוטמן יש סרטן אני זוכר שסימסתי לו שעברנו את זה גם במשפחה ואשמח לעזור לו. אני לא זוכר מה הוא ענה לי, אני יכול לחפש את ההתכתבות עכשיו אבל אני לא מסוגל, זה קשה לי מדי", הוא אומר בפנים קפואות. "הסיפור הזה היכה בי מאוד קשה. אמיר מת ביום ההולדת שלי, וגם אני ביליתי באותה שבת עם המשפחה שלי בדיוק כמוהו. לא להאמין שככה זה נגמר".
איך הכרתם?
"עשינו פסטיגל יחד והתחברנו. תמיד מאוד הערכתי את המקצועיות שלו, הוא היה סופר מכובד, לא משנה מה הפלטפורמה או הבמה, גם את הדבר הכי קטן הוא היה לוקח בצורה הכי מקצועית שיש. הוא היה מדבר איתי ונותן לי טיפים, מאוד פרגן לי. הוא היה שילוב של אדם רציני מאוד, מקצועי ומפוכח, עם המון רגש".
היית בהלוויה?
"לא, לא הלכתי בסוף. ידעתי שיהיו הרבה אנשים ואמרתי שאכבד אותו בדרך שלי. אתה אף פעם לא יודע איך בדיוק להתנהג כשיש תקשורת, לכן גם לא כתבתי פוסט - ראיתי שכל הפייסבוק מלא בפוסטים עליו והכל נראה לי ציני".
קוראים לזה "המנוח ואני".
"כן, בדיוק. פעם כשאדם היה כותב משהו, כתבה בעיתון או שיר או סיפור, זה היה נשמר. היום כדי להיות מישהו אתה צריך לכתוב כל הזמן, כל הזמן לייצר תוכן חדש. אין בשום דבר עומק. בסוף גם הפוסטים האלה יישכחו".
צילום: ערן לוי | סטיילינג: קרן נפתלי | איפור ושיער: אדם משאלי | בגדים: ג'ינס: CASTRO, חולצה כחולה וג'קט: ZARA, חולצה ומכנס אפורים: CASTRO, סריג ירוק: אמריקן וינטג', חולצה צהובה: H&M, מכנסיים: CASTRO, חגורה: רנואר, טי שירט בורדו: אמריקן וינטג', חולצה קשורה מכנסיים ונעליים בורדו: CASTRO, חולצה טורקיז: רנואר, מכנסיים: ZARA, פפיון: CASTRO.