"יש לי עייפות שאתה בכלל לא מבין", אומר שלמה בראבא מיד בפתיחת השיחה. "אני לוקח כרגע אנטיביוטיקה מסוג אוגמנטין 875. לקחת את זה פעם?"
טרם הזדמן לי.
"אז אתה בנאדם בריא, תשמח. אנחנו, כשכואב הראש גם לוקחים אימיטרקס".
אימיטרקס, למקרה שתהיתם, היא תרופה שמיועדת בעיקר להקלה על כאבי מחזור. אבל אם אפשר, למה לא בעצם? כשאתה בראבא מותר לך להיות היפוכונדר, ותזזיתי, ואסוציאטיבי מאוד. בן 63, עם מעמד שלא הרבה שחקנים זוכים לו, אתה באמת יכול להרשות לעצמך לנווט את השיחה כמו רכבת הרים, גם אם חוזרים שוב ושוב לסל התרופות הפרטי שלך.
"כמובן שיגיע היום שפתאום יודיעו לי שאני כבר לא ילד, אבל בינתיים תודה לאל הכל מתפקד והכל עובד, חוץ מזה שאני באמת אינפנטיל", הוא אומר. "זו אולי נשמעת כמו קלישאה של עיתון נשים, אבל אני באמת מרגיש שאני בפתחו של הפרק הכי מעניין, הכי מסקרן והכי מחרמן שלי. אני ממש בהתעוררות, בסוג של התחלה".
ואין געגועים לעבר? לזהו זה, ליאצק.
"האמת שכן. יאצק הוא בהחלט שד שלא עזב אותי. הוא נמצא שם ומחכה לפריצה, אבל בלבוש אחר, כי היום חאקי כבר לא מתאים. אולי הוא צריך לרכוב על אופנוע עם חליפת עור ולהקת רוק. בכל מקרה, אני מודה שהיום אני פחות חושב על העבר ויותר מתגעגע לעתיד. תן לי להביט קדימה".
"אנחנו מתבוססים בסיפור העצוב שלנו"
רגע לפני שמביטים קדימה שווה לעצור ולהתמקד בכאן ועכשיו. והעכשיו של בראבא כולל קודם כל תפקיד מסקרן למדי ב"המגיפה", דרמת אימה קומית שעלתה בהוט, בה הוא מגלם את מנחם פקלמן, מייסד ומנהל אחוזת "נווה שמרית", שנופלת קורבן לנגיף מסתורי וקטלני. פקלמן – שרואה את מפעל חייו יורד לטמיון – מנסה לתכך את דרכו אל לבם של הדיירים והאורחים בנשף הפתיחה, ועל הדרך מתחמן את כולם ככל יכולתו, כמו שהישראלים הטובים יודעים לעשות. בקיצור – הבאד גאי עם השפם והפפיון, אבל עם החן, האנרגיה והקסם האפל שמאפיין כל כך את בראבא.
"כל שחקן חולם לשחק קודם כל את היטלר ואחר כך את המלט", הוא אומר. "השטן, מפיסטו, תמיד היה דמות נחשקת מבחינתי, אבל אנחנו מרחיקים לכת כי פקלמן הוא לא השטן, הוא בשר מבשרנו. אדם שיודע שהוא מוכר דרעק אבל בכל זאת צריך להתפרנס, אז הוא מעמיד פנים שהכל בסדר. זו בערך מציאות חיינו היומיומית – הרי כל המסע פה הוא העמדת פנים, הדחקה והכחשה. אנחנו כל הזמן מצדיקים דברים לא ראויים בכך ש'מישהו אחר עושה את זה' וש'צריך להאכיל את המשפחה'. כולנו מזייפים בצורה לא ראויה".
"המגיפה", בה חוזר בראבא לעבוד לצד חברו הוותיק מימי "זהו זה" דבל'ה גליקמן, היא לא סדרה קלה לעיכול, ובהתאם לכך גם הביקורות עליה היו חלוקות באופן קיצוני. או שאהבו אותה או שמאוד שנאו. לבראבא זה עושה טוב: "אני שמח שהסדרה שנויה במחלוקת, לדעתי זה הישג. אני כבר עשיתי דברים בקונצנזוס שהם איומים ונוראים, אז שנוי במחלוקת זה לא רע. זו סדרה אמיצה ויוצאת דופן של יוצר מאוד מעניין, ימי ויסלר, והיה לי מאוד מעניין לעבוד איתו".
מבחינתו, פקלמן הוא התפקיד הכי נכון שיכול היה לבקש. "המגיפה" היא סאטירה חברתית נוקבת שמעבירה מסר פארודי חד על החברה הישראלית, וגילום הדמות המטרידה מאפשרת לו להציג את הדברים הקשים באמת – ואפילו לא לחשוש מכך שאחרי זה יצלבו אותו אישית.
"אנחנו האמנים חיים במציאות שבה אין קשר בין מה שאנחנו אומרים בסלון לבין מה שאנחנו אומרים בראיונות, והכל מלא בצביעות גדולה", הוא מסביר. "זו מציאות שבה אני מאמין בדברים מסוימים וחושב דברים מסוימים, אבל אחר כך שם מאה פילטרים כשאני בא לדבר בפומבי בגלל הרגישות המטורפת והעצובה של הקהל הישראלי. אני מרגיש את זה בעיקר בשנים האחרונות: כל האמנים צריכים ליישר קו עם המיינסטרים, ובסוף יוצא שאנחנו חוששים להתבטא".
הביקורת העצורה של בראבא על המדינה מתייחסת בעיקר לתודעה הנרדפת שפיתחנו בשישים ומשהו השנים האחרונות. כשהוא כבר מרשה לעצמו לדבר, הבדרן הבלתי נלאה קודם כל מזכיר שהוא בן לניצולי שואה, ואז מרחיב על מה שבעיניו הוא התסביך האמיתי שלנו. "מדינה שלמה מתנהלת פה כאילו הגרמנים עצרו לרגע את הרכבת ואמרו 'אתם יודעים מה יהודים – קחו הפסקה, לכו לנוח, תתקלחו, תחליפו בגדים, תתחתנו, תקימו מדינה – וברגע שלא תצפו אנחנו נחזור עם הכלבים ונמשיך לאושוויץ'", הוא אומר. "יש פה חברה שלמה במחלקה סגורה שעדיין לא השתחררה מהטראומה ההיא, ומרגיש לי שככל שעובר הזמן אנחנו רק מתרחקים מהחתימה על טפסי השחרור של המוסד הנפשי. תראה את כל ההתנהלות פה, אזרחים באיסלנד מסתכלים עלינו כמו חבורה של אנשים שיצאו מדעתם! ייקח זמן עד שנתחיל להתנהג באופן שפוי. אמנם יש הבהובים של תשוקה להתנהלות אחרת, אבל באופן כללי אנחנו עמוק בתוך ההישרדות, יותר מדי מתבוססים בסיפור העצוב שלנו. אני אופטימי כפייתי, אני מאמין בנסים ומאמין שיהיה שלום בדור שלנו. עכשיו אתה בטח שואל את עצמך מה המרואיין הזה רוצה מהחיים שלי".
על אי תנועה, מול ארבעה עובדים זרים
יש בו זיק של טירוף, בבראבא, ניצוץ שמזוהה איתו ועם הדמויות שהוא עושה. כשמסתכלים עליו, מרגישים שיש שם משהו שרק מחכה להתפרץ, ובדרך כלל זה גם מגיע בסוף. בראבא מודע לדימוי ויש לו הסבר שמגיע משנותיו המוקדמות בנתניה. הוא, לדבריו, היה פשוט סוג של ילד כאפות: "הייתי ילד נורא טוב כשהייתי קטן, באופן קיצוני", הוא נזכר. "הייתי יכול להיתקע מול עץ תות ולהסתכל שעות על תולעי משי. ילד בוהה, אהבל כזה, רגיש. כשהילדים בגן רצו לצחוק הם היו דורכים על נמלה ורואים איך אני פורץ בבכי. היה גם ילד אחד בהפסקות שהיה קורא לי 'בר-תחת'.
"אמא שלי אותתה לי אז באופן ברור שזה לא יכול להימשך, שלא בשביל זה יצאנו מהמחנות והקמנו מדינה, ושאני חייב להצטיין כי אחרת ידרסו אותי. בעצם הודיעו לי מ'השלטונות' שאני חייב להתעורר ולקחת חלק במרוץ, אז עשיתי היפוך: נהפכתי מיד ליו"ר מועצת תלמידים, לאלוף נתניה בקפיצה לרוחק, למצטיין בקורס טיס. ממש הלכתי לקיצוניות שנייה, וזה יצר איזה פיצוץ כימי בנפש כי יש שם לבה שצריכה לצאת מדי פעם. זה ברור מה שאני אומר?"
ברור לגמרי.
"באמת? לי זה דווקא נשמע קצת טיפולי מדי. בכל מקרה, ברגע שעברתי למפלגה של האמביציוזיים, התמלאתי באיזה קיטור. מין מרד של גיל הנעורים שלא עבר לי עד היום".
בראבא מדבר על מרוץ, אבל מי שמסתכל על הקריירה שלו רואה שקצב הריצה דווקא לא מאוד אחיד. בסוף שנות השבעים פרץ בספרינט עם "זהו זה" ושורה של דמויות בלתי נשכחות, הזכורה שבהן היא כמובן יאצק. מאוחר יותר העלה מספר מופעים משותפים עם החבר הטוב מוני מושונוב, השתתף בפסטיגלים, כיכב ב"נישואים פיקטיביים" בקולנוע ואפילו – וזה אולי פרט טריוויה למיטיבי לכת – דובב את בנץ ב"רחוב סומסום". אלא שמי שכיכב בימיו הראשונים של ערוץ 2 כ"ברונו" בפינה הומוריסטית-הגותית שתיארה את לוח המשדרים, לא מצא את עצמו מאז כל כך בטלוויזיה והעדיף להתמקד בעיקר עולם התיאטרון, שם הרגיש בנוח. לקולנוע חזר רק לפני שנתיים, אחרי 23 שנות הפסקה, עם "הערת שוליים" המוערך – וקשה להגיד שמיצה את הפוטנציאל הענק של כישרונו.
"כשאני מסתכל אחורה על הקריירה שלי אני רואה שהיא בנויה מ-90% החמצות", מודה בראבא בהשלמה. "יש דברים שסירבתי להם ואני מצטער שלא עשיתי ולעומת זאת דברים שהתעקשתי לעשות ולא הסבו לי נחת. חלק מהתפקידים המעניינים ביותר בקולנוע הישראלי הגיעו אליי, אבל לא הבחנתי או שהייתי בתקופה של רצון להימנע ופספסתי אותם. למשל הציעו לי את התפקיד הראשי ב'שורו' ולא לקחתי. נכון שבאופן כללי שפר עלי מזלי, אבל גם אם תעמיד אותי על אי תנועה לפני ארבעה עובדים זרים אני אהנה מאוד להופיע. הקריירה שלי לא ממוקדת כי אני בו זמנית עושה גם דברים בידוריים וגם אירועים מיותרים לטלוויזיה, גם תפקידים בעלי משמעות וגם הופעות לילדים ומערכון לעובדי תע"ש באיזו מסיבת חברה. כנראה שהפיזור הצבעוני הזה מתאים לי. אני בנאדם מפוצל באופיי, וכנראה גם לא בררן כפי שאולי חושבים. עשיתי הרבה דברים בינוניים למען הפרנסה. למזלי יצא לי לעשות גם כמה דברים משובחים. במילים פשוטות, אני מהשורדים".
מאיפה הגיעה הפריחה המאוחרת הזאת? יש הסבר, אבל תצטרכו להגיע אליו עם ראש פתוח: "לי כל החיים הייתה בראש איזו ועדה שתמיד כשעלה משהו לדיון היא הייתה מעלה את זה להצבעה".
אתה שומע קולות, בראבא?
"רבים, והדיונים מאוד סוערים בתוך הראש, ויש הצבעות וההכרעה היא כמעט תמיד נגד מה שהלב רוצה. החלטות שפוסלות דברים כי זה לא כלכלי, כי זה לא מתאים, כי מה יגידו, כי זה יהיה כישלון וכו'. לפני כמה שנים החלטתי לפטר את הוועדה כי נורא התעייפתי מכל ההחלטות הפרקטיות והשכלתניות שלה. גם הילד ההוא מנתניה דפק לי בדלת ואמר לי שהוא רוצה לבוא לבקר, ואז התחלתי לקחת דברים יותר מתוך התחושה הפנימית. ככה הגיעו 'מעגל הגיר הקווקזי' בתאטרון ואחר כך 'הערת שוליים' בקולנוע".
וגם רוקדים עם כוכבים.
"כן, ומה לי ולזה, אבל החלטתי לעשות את זה דווקא, בשביל הקופאיות בסופר. זה נראה לי פאן כזה, ופאק-אוף מה יגידו".
מנגן באקורדיון באמצע הלילה
בין שלל עיסוקיו, בראבא עובד כיום על סרט חדש ("זינוק בעלייה" בבימויו של אורן שטרן, המספר על משפחה ירושלמית בורגנית שמתפרקת ברגע טראגי אחד) ועל ההצגה "הם יורים גם בסוסים" של תיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה, עיבוד חדש לרומן אמריקני משנות ה-30, שהצליח להבהיר לו כי האהבה ארוכת הימים שלו לסוסים היא כמעט מיסטית.
"כל דבר שאני עושה מתחבר לחיה הזאת, זו כנראה קארמה", אומר בראבא. "אני גם משחק במחזה של אפרים קישון, 'הכתובה', והדמות שלי גרה ברחוב הסוסים וכל משפט שלי זה פתגם או בדיחה על סוס. זה רודף אחריי בכל דבר שאני עושה. פעם אפילו הלכתי לטיפול בעניין הזה, כי זה סקרן אותי. הייתי אצל אחד שמרפא בגלגולי נשמות והוא עשה לי היפנוזה וקבע באופן חד משמעי שלפני שלושה גלגולים הייתי סוס של קוזאק שעשה פוגרום ביהודים. זה נראה כאילו אני ממציא בדיחה אבל האירוע היה מאוד רציני ודרמטי, והוא גם עלה לי 600 שקל".
בגלגול הזה בראבא מנסה לשמור את חייו הפרטיים כמה שיותר רחוק מעין התקשורת. הוא פרוד פעמיים ויש לו שני בנים (עידו, 28, ואיתי, 23), אבל הסיכוי לחלץ ממנו מידע עליהם די חסר סיכוי. "הילדים שלי נורא עייפים ממני, הם רוצים להיות אלמונים ולא נוח להם לגדול עם אבא מפורסם. הם תמיד מבקשים שלא אערב אותם ואשאיר אותם מחוץ לתמונה. אז אני מכבד את זה ומניח להם".
ומה איתך? איך אתה אוכל את הפרסום שלך?
"תשמע, כל מדורי הרכילות האלה שהשתלטו על התקשורת, כל הקקה הזה של השמחה לאיד, זה מזיק לבריאות. לכן אני מתרחק מזה כמו מאש, ממש מסיבה בריאותית. אני זוכר שאשתי הראשונה אינגריד, שהייתה אמריקאית, הייתה מאוד רגישה, והיא באה לארץ וחנתה בטעות בחנייה של מישהי, וההיא פתחה עליה פה: 'שתמותי, יא זונה'. משהו נורא, ואשתי הייתה חולה חודשיים ואז חזרה לארה"ב ואמרה לי 'איך אתם יכולים לחיות פה? המילים והמחשבות והרוע לב הזה. יש מעליכם ענן של זיהום מחשבתי'".
חוץ מהמשפחה הקרובה, הוא מודה, אין יותר מדי אנשים שמוצאים את דרכם פנימה. אולי זה המרדף הלא נגמר או שלל העיסוקים, אבל חיי חברה הוא פשוט לא מצליח לקיים. "האמת שאני פשוט לא טוב בדברים האלה של מינגלינג ולצאת לבירה עם חבר", הוא אומר. "אני מכור למרוץ, מורעל עבודה. לשבת לקפה עם חבר מרגיש לי בזבוז זמן. למרות שאני ממש אוהב אדם, ואין נסיעה במונית שאני לא מנהל בה עם הנהג שיחות נפש, אין לי באמת הרבה חברים. אין חברי ילדות, אין ג'מאעה".
גם לא מוני מושונוב?
"מוני זה משהו אחר, עם מוני זו אהבה מיוחדת במינה. אבל גם איתו אני לא מתראה מספיק".
מה לגבי תחביבים? אין משהו שאתה אוהב לעשות בזמנך הפנוי?
"אתה יודע איזו פריבילגיה זו בעולם הכאוטי שלנו לעסוק בתאטרון? זה הרי יקום מקביל. העיסוק שלי הוא התחביב שלי, אני זכיתי, למרות שגם אני הייתי רוצה ללכת לאמזונס לעקוב אחרי שבטים נכחדים או לצוד לווייתנים וכל החלומות המוכרים שאנחנו סוחבים מגלגול לגלגול. אני כן יכול להגיד לך שלפעמים אני מתעורר באמצע הלילה וכדי להירגע אני מנגן באקורדיון להנאתי".
השכנים לא מתלוננים?
"הם כבר התרגלו לזה שיש קולות מוזרים שיוצאים מהדירה שלי".