יש כמה נסיבות מקלות להדחקה הזאת, ובראשן נמצאת העובדה שאין הרבה גיבורים רומנטיים מוצלחים בתולדות הקולנוע הישראלי. מול בנצי עומדים בתחרות ישירה מאהבים "חתיכים" כמו יהודה ברקן, יהורם גאון וגברי בנאי, כן? יותר מזה, הקולנוע הישראלי נמצא במצוקת גברים חמודים קשה כל כך, שקיימים סרטים בהם מושא התשוקה הגברי הוא דובי גל.
כמובן שהיה את אסי דיין, אבל בתקופה שהוא היה צעיר ויפה, לא היה נאה לו לשחק בסרטים רומנטיים. הוא שיחק בעיקר בדרמות עם מוסר השכל, בהן הוא אהב נערות, אבל הרבה יותר מהן - את המולדת. אסי ערכי ומנותק, הארבעה שהזכרתי קודם מבוגרים ולא יפים - אז נשארתי עם בנצי והביצים הכחולות שלו.
כיצד השפיעה על חיי הרגש שלי העובדה שבסצנה הכי דרמטית ב"יוצאים קבוע" (הסרט השני בסדרה, והאהוב עליי מכולם), בנצי צועק על תמי אהובתו "למה את בוכה? בגלל שמזמזתי אותך?", ואחר כך נותן לה סטירה ואומר לה "לכי קיבינימט"? אי אפשר לדעת. אני משערת שזה עזר לי לבוא אל העולם עם ידיים פתוחות ושיר על השפתיים.
בנצי ומומו לנצח
"אסקימו לימון" הוא סרט מחריד. הוא מצייר עולם שבו נערים אוכלים גלידה, שומעים פול אנקה ולא מקשיבים שכשבחורות אומרות להם לא. להגיד עליו שהוא סרט בעייתי זה כמו להגיד על מערכת היחסים של דנית ואליאב שהיא קצת לא אמינה. מילים לא מסוגלות להעביר את הסקאלה של הקושי. נשים בעולם של "אסקימו" יכולות, כמיטב המסורת, להיות או קדושות או זונות, אבל ב"אסקימו" יש תוספת קללות משפילות לכל מעמד: אם הן קדושות אז הן יבשות ועקומות ("עקומה" היא הקללה האהובה על רוב הדמויות בסרטים, בתחרות עם "לכי קיבינימט"), ואם הן זונות, אז הן שרמוטות.
ובכל זאת, צברתי קילומטרז' יפה עם הסרטים האלה, ועם הזמן התחלתי לשים לב למשהו מעניין: בעוד שהבחורות בסרט הופכות יותר ויותר מיותרות ככל שהזמן עובר, מערכת היחסים שמתבלטת החוצה היא בכלל זו שבין בנצי ומומו. היחסים ביניהם מחזיקים את המתח הדרמטי כמעט בכל הסרטים, ועם הזמן נעשה ברור יותר ויותר שהנשים הן רק תירוץ עבור שני הגברים האלה כדי להביע את רגשותיהם אחד כלפי השני. הנוסחה היא לרוב כזו: בנצי רוצה מישהי, ומומו מתחרה איתו עליה (ומנצח או מפסיד). אי אפשר לטעון שתחרות כל כך גלויה ומכוונת על אותה אישה היא מאפיין של חברות גברים. לשם השוואה, ב"עיניים גדולות" של אורי זוהר, ברור לגמרי שהחשד של בני פורמן (זוהר) ביוסי (אריק איינשטיין) חותר תחת עצם המהות של החברות שלהם ומופרך מהיסוד.
יש מעין מהלך שנפרש מהסרט הראשון ב"אסקימו" ועד הסרט הרביעי (אחריו יונתן סגל עזב. הוא אמנם חזר - אבל הסרטים הנוספים כבר לא מהווים את אותה יחידה עלילתית), ובסוף המהלך הזה ברור שהקשר בין מומו לבנצי הוא יותר מקשר חברי. הרבה יותר.
יודל'ה גומר בחוץ
כבר מהסרט הראשון, "אסקימו לימון", מומו היפה מראה עניין חריג בחברו בעל האף הארוך והמבט ההלום. נראה שמומו לא מסוגל לשכב עם בחורה, אלא אם בנצי רוצה אותה גם, או נוכח בחדר. מומו מבלה חצי מהסרט בניסיונות לשכנע את בנצי להצטרף איתו לאורגיה או להישאר איתו באורגיה.
ענת עצמון משחקת ב"אסקימו" הראשון את נילי היפה והבתולית, מושא האהבה של בנצי. כשמומו משיג אותה במקומו, עוד אפשר לפרש את זה רק כתחרות תמימה בין גברים, ולא כדרך לממש את רגשותיו המיניים. אבל ב"יוצאים קבוע", הסרט השני והדרמטי, מערכת היחסים בין החברים נראית הרבה יותר טעונה.
בנצי מתאהב כהרגלו, והפעם בתמי (איבון מיכאלי), בת הטובים. הוא כובש אותה בעזרת פאסיב-אגרסיב וסתם אגרסיב ("את יודעת שאת מטומטמת!", הוא צועק עליה במבט מפתה). בסצנת מסיבה לקראת סוף הסרט, מומו מכה (בחביבות, כמובן שבחביבות) את חברתו (דפנה ארמוני), ובנצי נוזף בו על כך. בתגובה, מומו מתפרץ ומספר ליודל'ה שבנצי שכב עם ברכה - החברה של יודל'ה - ומבטו מלא בעלבון. כנראה כי הוא מקנא שבנצי שכב איתה במקום לשכב עם החברה שלו, כנהוג.
ברגע הכי נוגע ללב בתולדות הסדרה, יודל'ה מתייפח שהוא לא יכול לשכב עם החברות של בנצי ומומו כמו שהם שוכבים זה עם חברתו של האחר (ושניהם – עם החברות של יודל'ה). הסאבטקסט ברור: יודל'ה בעצם בוכה בגלל שהם לא אוהבים אותו כמו שהם אוהבים אחד את השני. כשהוא אומר "אתם חושבים שאני לא יודע שאתם צוחקים על הצורה שלי" הוא לא מתכוון לבנות, אלא לחבריו.
בהמשך הסרט מומו מנסה לפתות את תמי, ויש סצנה מאוד ארוכה במסיבה שבה הוא מנשק אותה ומסתכל על בנצי. האם הוא בעצם רוצה לגעת בו? הסרט נגמר כשבנצי ותמי מתאחדים בסצנה דרמטית שכוללת ניסיון התאבדות, אבל בסרט הבא היא נעלמת, כך שגם היא לא חשובה באמת. מי נשארים בקשר? בנצי ומומו, כמובן.
בין נילי לגילי
הסרט השלישי בעל השם הג'יימס בונדי "שפשוף נעים" הוא גם הכי חלש ולא זכיר בסדרה, אבל מהותי מאוד לקשר בין בנצי ומומו, ומהווה מעין נקודת תפנית ביחסים. בעצם מדובר בסרט נקמה משונה בענת עצמון, שנטשה את הסדרה בסרט הראשון: המפיקים ליהקו שחקנית אחרת לתפקיד נילי מהסרט הראשון – הנערה שהלכה עם מומו ושברה לבנצי את הלב. כדי להבהיר שמדובר באותה הבחורה, מזכירים כמה פעמים שהיא הייתה חברה של מומו בעבר.
נילי הזאת היא סוציופתית מטורפת - ההפך הגמור מהדמות המקורית של ענת עצמון. היא שוכבת עם כל הבנים ומתנהגת בצורה פסיכית בכל סצנה. אין שום סיבה להחזיר את הדמות הזאת, גם כי הסיפור איתה נגמר לחלוטין וגם כי ענת עצמון לא חזרה לשחק אותה. נראה שהסיבה היחידה להשיב אותה היא על מנת לתת הזדמנות למומו להתנצל בפני בנצי על זה שהוא גנב לו את החברה. ברגע השיא מומו אומר לבנצי: "שלא תחשוב שאני רוצה להתעסק בעניינים האישיים שלך, אבל אני בכל זאת רואה את עצמי חבר שלך. הרבה זמן רציתי לומר לך מי זאת נילי באמת. תשמע לי - תזרוק אותה קיבינימט. היא לא שווה אותך!".
"ספיחס" הוא הסרט היחיד שאין בו כמעט עניינים רומנטיים בין בנצי למומו, כי שניהם בצבא, ושניהם עסוקים בלהיות מאוהבים בפארוק (יוסף שילוח). כן, נו, שמש, ווטאבר. בסרט הבא והאחרון ברביעייה הזאת, "רומן זעיר", בנצי נענה סוף סוף לחיזוריו של מומו כשהוא מתאהב באחותו הקטנה, גילי. הרומן ביניהם הוא התמים ביותר בסדרה, כיוון שבנצי אוסר על עצמו לשכב עם גילי, למרות שהיא מנסה כמה וכמה פעמים. ברגע השיא של הסרט בנצי מביט דרך חור המנעול במומו שוכב עם מישהי, ואז הולך לנשק את גילי כדי לפרוק את המתח. כשגילי רוצה לשכב איתו הוא אומר לה "טמבלית, את לא מבינה שאפשר לאהוב גם בלי זה?", ומתכוון, כמובן, אליו ואל מומו - שלא יוכלו לעולם לממש את אהבתם. אבל האהבה הזאת חזקה מתמיד. בסיום הסרט גילי ובנצי מתאחדים מול מומו, שמנסה להשלים עם הסיטואציה. סיפור האהבה שלהם מקבל את הסיום הראוי (יחסית לזמנים ולז'אנר).
למרות כל ההרס שעשו אחד לשני זוג החברים, הם נשארו ביחד, לא מסוגלים להינתק מהקשר שמגדיר אותם, גם אם הם יכולים לגעת אחד בשני רק בדרכים עקיפות. בהתחלה מומו היה הצד היוזם והפעיל, אבל בסוף, בסרט האחרון בסדרה, בנצי כאילו משיב לו דרך גילי: "גם אני אוהב אותך". חבל שכל הרינה והתמי לא הבינו את זה בזמן.