ליום ההולדת האחרון שלה, מספר 38 החגיגי ביותר, טלי שרון קיבלה מבן הזוג שלה מתנה מיוחדת. בלנדר. כל פתית שלג ייחודי שנאלץ להתברגן מכיר את הרגעים האלה שאתה מסתכל על עצמך מהצד ושואל, זה באמת קורה? האדם הזה הוא אני? "לא סתם בלנדר, בלנדר גדול כזה, שאפשר להכין איתו לחם", היא נאנחת, "הסתכלתי על הבלנדר ואמרתי: 'זהו, נקברנו. זה נגמר. קודם מכונת אספרסו, עכשיו זה'".
הייתה בך עוד שארית של רוח קרב לכעוס עליו?
"לא! שמחתי! אבל מצד שני אמרתי 'מה, אני אשב עכשיו בבית ואעשה לחם?'. אז כן, כנראה שכן. זה מעניין, שמתי לב שהחיים דוחקים אותנו ללופ: שככל שרמת החיים שלך עולה, החפצים מתרבים ואתה צריך לעבוד יותר קשה כדי לקיים את זה. כי אתה רוצה להמשיך לחיות ברמה הזו".
בעוד שנתיים תהיי בת 40. זה מקובל עלייך?
"כן. אני לא רוצה להיות במקום אחר. ההתבגרות היא דבר כואב, אבל זה יותר שלם ומעניין מהצעירוּת. כשאת צעירה, זה כל מה שיש לך – שאת צעירה. זה הקלף הכי חזק שלך. היום אני חכמה, שלמה, שפויה יותר, שקטה יותר. מיציתי כל שלב עד תומו. חיכיתי להגיע לכאן. פעם החיים שלי היו מלאים בשאלות – למי יש כוח לזה עכשיו?".
הייתי מאהבתו של עפר שכטר
טלי שרון שיחקה את קלף הנעורים שלה עד הסוף. מתחילת דרכה היא עשתה רושם של שחקנית שיוצרה במפעל שנסגר בינתיים: קולית, לא מתאמצת, כמעט אדישה. מיד אחרי שסיימה את לימודיה בסטודיו של יורם לוינשטיין, בגיל 25, היא החלה מסע דילוגים בין דרמות ישראליות: החל מהיומיות "מיכאלה" ו"טלנובלה בע"מ", דרך עונתיות כמו "האקס המיתולוגי" ו"מגדלים באוויר" ועד קלאסיקות כמו "סרוגים" ו"בטיפול". על הדרך גם כיכבה בהצלחות קולנועיות כמו "למראית עין", "הדברים שמאחורי השמש" ו"שלוש אמהות".
גם בחיים היא התנהלה בקלילות. בפעם הקודמת שפגשתי אותה, בדירת קרקע במרכז תל אביב, היא ירדה על בקבוק יין לבן ודיברה על מסיבת יום הולדת ה-30 הפרועה שעשתה, ושעדיין התאוששה ממנה. שהרי ידוע שהתרופה הטובה ביותר להנגאובר היא אלכוהול. חיי האהבה שלה, כולל רומן עם עפר שכטר, היו תעלומה שהיא נהנתה לשחק בה.
שמונה שנים אחרי, התעלומה נפתרה ואחת התוצאות שלה מונחת מול העיניים של שתינו: סופי המתוקה בת החודש, בתה השלישית, שמתנמנמת עליה במנשא קנגרו. בדירת הגן ברמת גן שרכשה עם בעלה, השחקן אסף סלומון, גרות גם זוהר בת ה-5 ונור בת ה-3. "תראי איפה אנחנו היום", אומרת בחיוך שרון, שביקשה שאבוא לפגוש אותה בבית הקפה של הפארק הלאומי, "ברוכה הבאה לקפולסקי".
אבל את נראית אותו דבר, ממש. בגלל זה קצת היה לי מוזר לראות אותך בסרט "נורמן" כאימא לבן 20.
"ניסו קצת לבגר אותי שם, אני יודעת, אבל בשביל תפקיד כזה, אין לי בעיה להיות מבוגרת. זה תפקיד קטן, אבל כל חיי רציתי לעבוד עם יוסף סידר, והלוואי שהוא יקח אותי לתפקיד יותר משמעותי בסרט הבא".
דמיון מצמרר
אפשר להבין אותה. "נורמן", סיבת פגישתנו, הוא הישג קולנועי מרשים, ועוד במגרש ההוליוודי. הריל דיל. הוא אפילו נבחר על ידי ה"הוליווד ריפורטר" לאחד מעשרת הסרטים המומלצים של פסטיבלי הסתיו. ריצ'רד גיר מגלם בו את נורמן אופנהיימר, מכער יהודי שמעוניין להתחבר למוקדי כוח יהודיים בניו יורק, וישראליים בישראל. פוליטיקאי ישראלי זוטר בגילומו של ליאור אשכנזי מתחבר אליו בתחילת דרכו, נעשה בהמשך ראש ממשלה (שרון משחקת את אשתו), ולאורך השנים יחסיו עם נורמן מסתבכים – מה שמזכיר מעט את הסיפור בין אהוד אולמרט ועד המדינה משה טלנסקי, קרוב משפחה של סידר במציאות ששימש השראה.
אבל עם כל הכבוד לאולמרט ולקרוב המשפחה טלנסקי, הרפרנס המצמרר באמת הוא לפרשות העכשוויות בישראל, בכיכוב נתניהו. "המציאות אפילו יותר מופרכת מהסרט: בסרט קונים לפוליטיקאי זוג נעליים, בארץ זה צוללות", אומרת שרון. "סידר לא דמיין שיקרה מה שקרה עם ביבי ומדהים איך הסרט מתכתב עם זה. וזה באמת לא נורמלי, אתה ראש ממשלה, למה אתה נותן שיקנו לך סיגרים? אנשים כאלה הם דמויות נורא דרמטיות וגדולות מהחיים, לכאורה, אבל הסרט מראה שהם בעצם בני אדם עם צרכים בסיסיים כמו לקבל משהו בחינם, להרגיש חשוב. שמישהו יתייחס אליך".
אז זה הופך אותך לשרה נתניהו.
"אני לא חושבת, כי לדעתי הדמות שלי לא נהנית כל כך ממה שקורה, אם כבר היא מלניה. ככה אני לפחות דמיינתי לעצמי אותה, רוב מה שהיא עושה בדרך זה ללחוץ ידיים באירועים משמימים".
יש לך מושג למה "נורמן" לא התקבל לקאן? זאת היתה הפתעה גדולה.
"הייתי בקאן פעמיים וראיתי סרטים שרמתם היא חצי מהסרט הזה. סידר הוא גאון, הוא עובד כמו מתמטיקאי, רואה דברים ברזולוציות מדויקות, מרתק לעבוד איתו. הוא טווה הכל בצורה מאוד מדויקת ומורכבת, וכל זה בלי להוציא המון אנרגיה על הסט, הוא לא צועק או משהו".
זו הפריצה שלך להוליווד?
"לאאאאא", היא זועקת, "איזה פריצה? על מה את מדברת? זה מסוג התפקידים שאת צריכה להתפלל שלא יעופו בחדר העריכה, וממש שמחתי שזה לא קרה. אני לא זוהרת שם".
נדבקתי לסטיב בושמי לתחת
אבל איך הולך הפתגם? אין תפקידים קטנים, יש מסעות שופינג גדולים בניו יורק. "מה אכפת לי התפקיד, הייתי בניו יורק שבועיים והיה כיייייייף", אומרת שרון ועיניה מצטעפות, "מאוד רציתי לחוות מה זה להיות בסט כזה, זו חוויה מדהימה, אני יושבת עם ג'וש צ'רלס מצד אחד וסטיב בושמי מצד שני, ורואה הפקה מטורפת ברמות שאין פה בארץ. הגודל של הסט מדהים. אם בארץ יש צלם אחד, שם יש מיליון עוזרים והצלם אפילו לא נוגע במצלמה. הכל נורא מסודר וברור, נורא אמריקאי, מסועף, מלא תפקידים, יש שם עושר של ציוד ואמצעים, שזה מדהים ומסנוור. לעולם לא נוכל להגיע לדברם כאלה בישראל. אבל דווקא בגלל זה, אני מעריכה מה שעושים פה".
היית מוכת כוכבים?
"אפשר לומר. נטע ריסקין ואני נדבקנו לסטיב בושמי לתחת, עם הלשון בחוץ. מישהו אמר שאנחנו מתנהגות כמו שתי פרחות מעפולה, אבל מה אני אעשה, זה שחקן שגדלתי עליו, הוא עיצב אותי. הייתי יושבת וחופרת לו והוא סיפר לנו סיפורים".
כמו מה?
"הוא סיפר שהוא היה כבאי פעם, ואז באסון התאומים, למרות שהוא כבר היה שחקן מוכר, הוא רץ לתוך הבניינים הבוערים", היא מחייכת, "אבל עזבי, הוא לא היה צריך לדבר בכלל, מצדי שרק יישב כל היום ואני אבהה בו".
ריצ'רד גיר לא הרגיש מקופח?
"דיברנו קצת, הייתה לנו שיחה על טיפול פסיכולוגי, כל אחד דיבר על סוגי הטיפולים שלו. אבל רוב הזמן הוא ישב לבד, היה לו תפקיד שדרש ממנו המון ריכוז, הוא כנראה היה צריך זמן לעצמו. טוב, הבן אדם כוכב בסדר גודל מטורף, לֶמה את מצפה? ההתנהלות שלו בעולם היא כמו במגדל שן, אין מה לעשות. גם שרלוט גינזבורג קצת אנטיפטית, את זה פירשתי קצת כסוג של אוטיזם, מבחינת התקשורת הבינאישית. אבל אולי גם אצלה זה קשור לתפקיד שהיא שיחקה".
היא האישה היחידה בסרט שיש לה תפקיד משמעותי.
"אין כמעט נשים בסרט הזה, אין. זה סרט על גברים בעמדות כוח, ולצערי גם במציאות זה ככה, רוב עמדות הכוח מאוישות על ידי גברים".
אז מה יהיה? מה זה משאיר לנו?
"עד עכשיו אני מאוד גאה בתפקידים שעשיתי, בדרך כלל אני לא רק אשתו-של ואימא-של. בסרט האחרון שעשיתי, 'ההיא שחוזרת הביתה', קיבלתי דמות שהיא לא רק מפתה וזונה, כמו הרבה תפקידים לנשים, ולא האימא, אלא דמות מורכבת. אלה התפקידים שאני שואפת אליהם".
אין הרבה כאלה.
"אז שבי ותכתבי כאלה בבקשה".
את זו שאמרת לא מזמן שאת עובדת על סדרת רשת.
"אמרתי? כן?", היא מקמטת את המצח בניסיון להיזכר, "אה, נכון. הייתה לי תכנית לשבת על זה אחרי שסופי תיוולד, אבל אין לי חופשה, אני כל היום מתרוצצת. היה לי רעיון לסדרה על העולם הבא והעולם הזה, משהו עם הרבה הומור שחור. בכל מקרה, זה בעייתי לשבת ולחכות כל הזמן שיבוא גבר ויכתוב לי תפקיד נשי טוב, זה לא מצב בריא. במקום להתלונן צריך לעשות את זה, ונשים יעשו את זה בצורה הכי טובה שיש".
כל שחקן הוא מוצר מדף
התפנית מפסיביות לאקטיביות הוא מוטיב חוזר בחייה החדשים של שרון. עד שנולדה בתה הבכורה, זוהר, היא מעולם לא נתנה דעתה לנושא; אבל אחרי הלידה, השנה וחצי שישבה בבית עשו את שלהן. "זו הייתה תקופת צינון, אחרי שראו אותי יותר מדי על המסך והייתה בי מרירות על זה. הרגשתי שאני כמו מוצר שחוק, עייף, ולא מעוניינים בו כל כך. לכל שחקן יש את הפחד הזה, להיות מוצר שנעלם מן המדף, כמו אבקת מיץ זיפ".
וזה לא שהיא לא עבדה. מאז שהפכה לאמא, היא כיכבה בעונה האחרונה של "סרוגים", ובסרט "ההיא שחוזרת הביתה", השתתפה גם ב"בני ערובה" וישבה על ספה ללגום תה בפרסומות של ויסוצקי ברוגע; אבל יחסית לסחף שקדם לכל זה, זה עדיין נחשב כסף קטן. היא יצאה לבסוף מהקיפאון בצורה מפתיעה – כשגילתה את המורה שבתוכה. "יש לי מרכז לסדנאות משחק, אני עושה עכשיו שמונה סדנאות בשנה ורוצה להתרחב, שיהיו לי עובדים והכל. אני לומדת את זה. ואני גם נותנת הרצאות לעסקים".
איך זה קרה?
"העסק נפתח בגלל שהבנתי שאני לא מוכנה להישאר בעמדה של תלות בגורמים חיצוניים. רציתי משהו משלי, שבו אהיה בשליטה. התחלתי לשכור חללים ולתת לאנשים כלים מעולם המשחק, שהם יכולים לקחת לכל תחום בחיים".
מי התלמידים שלך?
"יש לי תלמידים צעירים שרוצים להיות שחקנים, ויש מבוגרים שפשוט רוצים לעבור תהליך, להגשים חלום, ליהנות. רציתי לצאת מהבועה שלי. במשך שנים פגשתי רק אנשים מהתעשייה, הייתי רק על סטים, גרתי בתל אביב, זה היה מחניק. היום אני רוצה להכיר אנשים שעוסקים במקצועות שונים, אני נהנית לעבוד עם אנשים לא מהתחום. אני לא בית ספר למשחק – כאלה יש מספיק".
במקביל להתפתחות הצד העסקי בקריירה שלו, נפתחו גם הצ'אקרות האמנותיות, ובימים אלה היא מופיעה בתפקיד ראשי בהצגה של יפתח קליין, "ערב שקופיות", ובסרט נוסף שעומד לצאת בקרוב, "הרמוניה" של אורי סיון, אדפטציה מודרנית לסיפור התנ"כי של אברהם, שרה והגר, שם היא מגלמת את שרה ("אני מנגנת בנבל, זה נורא פאלי"). ויש עוד עניינים על האש. "אני לא יודעת מה בדיוק ייגמר, אבל יש לי פתאום המון אודישנים. אני הולכת עם הקטנה להיבחן וקוראת טקסטים כשהיא עליי, או שאסף מחכה לי איתה בחוץ. יוצא שאין לי חופשת לידה, אבל זה טוב, כי אז גם אין דיכאון אחרי לידה".
בעבר היה?
"אחרי הלידה הראשונה, כל עולמי היטלטל. זה היה אמביוולנטי, כי הייתי גם בדיכאון וגם באושר עילאי. את לא רק יושבת ושונאת את עצמך ואת איך שאת נראית, את גם חווה אושר ואהבה עצומה ותחושות נשגבות של עונג, כשלעומתן יש נפילות ודיכאון וחרדות. ידעתי לטפל בעצמי, ועם הלידה השנייה היה יותר קל. עכשיו, עם השלישית, אני ממש מרגישה שמשהו בי נרגע. סופי היא כמו בודהה קטנה, לכן קראנו לה בשם הזה, זה חוכמה ביוונית".
מישהו יגיד על אימא שהיא "מעורבת בגידול ילדיה"?
לתקתוק של שלוש בנות בחמש שנים הייתה, מטבע הדברים, השפעה על הדימוי הציבורי שלה, ואם תעשו עליה "גוגל תמונות", תיווכחו שברוב התמונות היא עם בטן הריונית שמחה (והיא אפילו כיכבה בהצגה תוך כדי אחד ההריונות). זאת ועוד: את סופי הביאה לחיים אחרי סדנת ויפאסנה ונשימות היפנובירת'ינג, והיא אף התגייסה לקמפיין נגד סגירת המרכז ללידה טבעית בתל השומר ("למרות שהפעם כבר הגעתי למצב שביקשתי אפידורל. אלא שלא הספיקו לתת לי, בצירים הרגשתי שאני נותנת כיף לאלוהים"). אבל למרות כל הראיות המרשיעות – כולל חינוך אנתרופוסופי לזוהר ונור – שרון לא רוצה שנתייג אותה במשבצת האמא הרוחניקית. "די נו, אני לא איזו מאמאטבע, אני סתם ג'יפה. אנחנו רואים סרטים וטלוויזיה, אנחנו רגילים, אני מיניקה אבל גם נותנת לה תמ"ל".
אבל אתם קצת הורים היפים, למה את מתכחשת?
"כי אני לא בעד הורות שמוּנעת מפחד. בעבר הייתי אמא יותר מדי סימביוטית: עם הילדה הראשונה, כשצילמנו את העונה האחרונה של 'סרוגים', הייתי רצה הביתה מהסט על טוסטוס כדי להיניק אותה, בהפסקה של 40 דקות מתוך 12 שעות עבודה. היום דבר כזה לא יקרה, אני יותר משחררת".
למה הבנות הולכות לגנים אנתרופוסופיים?
"לא אהבנו את מה שראינו בגן עירייה. נכנסנו וראינו טלוויזיה ומחשב, באנתרופוסופי משָחקים במקלות, אבנים וחול. אבל אנחנו מוציאים על זה הרבה, זה המון המון כסף, וברור לי שזו פריביליגיה שלא כולם יכולים להרשות לעצמם. אני לא שיפוטית כלפי הורים אחרים, אני סוגדת לכולם. וגם לעצמי, איך אנחנו עושות את זה? אנחנו צריכות לטפוח לעצמנו על השכם, מגיעה לנו מדליה".
זה באמת מפריע לי העניין הזה, שאין מדליה.
"אין, פשוט אין. המדליות היחידות זה רק סימנים של פליטות על החולצה. למרות שדווקא כל מי ששומע שעשיתי ילד שלישי אומר לי 'כל הכבוד' – זו דרך לקבל קצת הכרה. אני לא יודעת אם אסי ואני אומרים אחד לשנייה מספיק שאנחנו הורים טובים. הוא דווקא עף על עצמו מאוד, וגם כולם עפים עליו שהוא האבא היחיד שלוקח ילדות לחוג בלט. אבל זה משפט הזוי בעיניי, להגיד שבעלי הוא אבא מעורב. מה, זה לא מובן מאליו? הוא אומר שאני מעורבת בגידול של הבנות שלי?".
המרוץ למשפחתיות קרה די מהר – טלי נכנסה להריון חודשים ספורים אחרי שהכירה את סלומון, והם התחתנו כשבתם הבכורה כבר הייתה מספיק גדולה כדי לשמש כנערת פרחים. עבור טלי, שגדלה בהוד השרון ואיבדה את אביה בגיל צעיר, זה היה תיקון. סלומון, שחקן בזכות עצמו, חושב בימים אלה להרחיב את אופקיו, ולצד עבודתו בקאמרי בהצגות "עמודי החברה" ו"כטוב בעיניכם", לומד לתואר ראשון בדרך להפוך למטפל בפסיכודרמה. מחוץ לבמות התאטרון בקושי ראינו אותו.
למה הוא לא כוכב, בעצם?
"את צריכה לשאול אותו. אסי לא צריך שיפגע בו ברק אלוהות בכל פעם שהוא עולה על במה, זה לא צריך להיות קסום, מבחינתו. לפעמים זה מרגיש אפרורי, אבל זה המקצוע. הוא היה רוצה להצליח יותר, אין שחקן שלא. אבל לכל אחד זה קורה בזמן שלו. אולי אין לו מספיק מרפקים, גם לי לא היו, הלוואי שהיו לי. הרוב קרה לי די במקרה".
צילום: רונן פדידה | סטיילינג: יולי סרגדה | איפור: גלית ורטהיים | שיער: בועז עוזרי לסולו | בגדים: שמלה צווארון לבן: ZARA, תכשיטים: שטרן, שמלת קומביניזון: H&M, שמלת תחרה: קסטרו, חולצה: נומרו 13,חצאית דמוי עור: H&M, זקט ג'ינס: פול אנד בר